ספק אם הציבור מבין את המשמעות המעשית של החלטת הכנסת והממשלה בעניין גירוש יהודי חבל עזה וצפון השומרון. זה נראה כהחלטה בירוקרטית, הצבעות, חתימת צווים. עוטפים זאת במילים נייטרליות - 'פינוי-פיצוי', 'הינתקות'. אבל ההחלטה הזאת אמורה להפוך את הקיץ הקרוב לאחת התקופות הקשות ביותר.
עכשיו כבר ברור שעשרת-אלפים התושבים, המתגוררים בעשרים ושישה יישובים, לא יתנדבו להרוס את עולמם במו-ידיהם. הם יישארו בבתיהם עד הרגע האחרון, וגם אחריו.
נסו-נא לשער את המראות והקולות, האירועים והסערות. אי-אפשר להוציא מבתיהם עשרת-אלפים איש, ובהם נשים וילדים, זקנים ותינוקות, בכפפות של משי. ואיך מעבירים קברים, בשעה שבני-משפחותיהם מתחלחלים מעצם המחשבה להפר את צוואת יקיריהם?
שוו לנגד עיניכם את מאות המשאיות, המגלות משפחות יהודיות מבתיהן. נסו לשמוע את זעקות השבר, את בכי הילדים. חשבו על מבע עיניהם של קשישים, ניצולי שואה, שמוצאים את עצמם נקרעים שוב מביתם, הפעם בארץ-ישראל. ואיפה בדיוק ישכנו את האלפים הללו, במחנות-פליטים?
חורבן על חורבן
אולי איננו מוכנים להתמודד עם המחזות האלה, דווקא משום שהם מצמררים כל-כך? אולי אנחנו מעדיפים להדחיק, לא לחשוב? אבל זו המשמעות האמיתית של החלטת הממשלה. הלב פשוט נקרע לגזרים כשחושבים שזה עלול להיות גורלם של גיבורי עם-ישראל, שמסרו את נפשם למען אהבת ארץ-ישראל, חיו ארבע שנים תחת מטר פצצות-מרגמה וטילים, ושילמו מחיר דמים נורא. זה סיוט בלתי-נתפס.
ואם לא די בכל זה, התזמון של מועד הגירוש מעורר פלצות. הוגי הגזרה בחרו לביצועה את הזמן המתאים ביותר - ימי בין-המצרים, ימי האבל על חורבן הבית וגלות ישראל. על-פי התוכנית היה אמור הגירוש להתחיל בצום י"ז בתמוז, אבל מתוך התחשבות בחיילים ובשוטרים הצמים ביום זה, נדחתה הגזרה ביום אחד, לי"ח בתמוז. מתחשק לך לצבוט את עצמך כדי להיות בטוח שאינך שרוי בחלום-בלהות.
חודש אדר מזכיר לנו איך פעל מרדכי היהודי לנוכח גזרה נוראה שריחפה על עם-ישראל. הוא אמנם שלח את אסתר המלכה לבקש מלפני המלך על עמה, אך לא ראה בזה את חזות-הכול. את עיקר פעילותו כיוון למרומים - "ויזעק זעקה גדולה ומרה". מרדכי כינס את המוני בית-ישראל לתפילה, לצום ולתשובה. הוא אסף את ילדי ישראל, כדי שעל-ידם יתקיים "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז... להשבית אוייב ומתנקם".
איך הגיבו יהודים במשך כל הדורות נוכח גזרת גירוש שנגזרה על עיר, עיירה או חבל-ארץ? מי שיכול היה לסייע בשתדלנות, עשה זאת, אבל המוני בית-ישראל התכנסו לתפילה ולבקשת רחמים. זה מה שעלינו לעשות בשעה קשה זו - להתקבץ יחדיו, להתפלל ולעורר רחמי שמים.
אשליית השקט
כדאי גם לזכור שאין זה עניינם של עשרת-אלפים יהודים בלבד. תוצאותיה של הבריחה מחבל עזה ומצפון השומרון עלולות להיות הרות-אסון לכל העם היושב בציון. יהיה זה הישג מזהיר שהמחבלים יוכלו לרשום לעצמם - בעוד עד עכשיו לא השיגו דבר, ואף הוכו קשות. העובדה שמשלחים את הרמטכ"ל הביתה, בין השאר בגלל הכרזתו שהבריחה מגוש קטיף תעניק "רוח גבית לטרור", אינה מוכיחה שטעה, להפך.
גזרת הגירוש והעקירה עלולה להמיט אסון נורא על כולנו, גם אם בינתיים ניהנה מתקופת שקט וממחמאות. כבר ראינו איך האופוריה של אוסלו התפוצצה ברחובותינו ובבתינו. זה הזמן לשאת את עינינו אל אבינו שבשמים, להתחנן ולבקש - וישועת ה' כהרף עין.
__________________________________________
המאמר מתפרסם בגיליון 947 של 'שיחת השבוע'
