רו"ח ריפעת אסמעיל הוא רואה חשבון ערבי, תושב יפו. תגובותיו הנעלבות לחלק מתגובות הקוראים פורסמו בקשר לידיעה בדבר מינוי ערבי לתפקיד מנכ"ל משרד הפנים. מאחר שברור לי כי דבריו התייחסו, לפחות בחלקם, לדברים שכתבתי, אני מרגיש חובה מוסרית להשיב לו. תחילה אצטט את דברי, ואני מתנצל על חוסר הצניעות שבכך:
"אופיר פינס לא חידש מאומה. זה-מכבר נוהגת ממשלת ישראל למנות ערבים מוכשרים לפתירת בעיותינו הלאומיות החמורות, והאחרונים שבהם ידועים בשמות: מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב ומחמוד עבאס (האחרון ידוע יותר בשם החיבה שלו, אבו מאזן). כשאני שומע כיצד אנשי התקשורת שלנו מתמוגגים מהם, מאישיותם ומהבטחותיהם (ראיונו של עודד גרנות עם אבו מאזן שלשום, היה שיא בתחום זה), אני נרגע ויודע שכל אחד מהם הוא האיש הנכון בתפקיד הנכון. ולא זו בלבד, אלא שגם הם וגם מר אבו-ראזק משתייכים לאותו עם עצמו, הידוע בסובלנותו ובאהבתו לעם היהודי ולמדינת ישראל.
כעת, לאחר שהתמנה ערבי לנהל את משרד הפנים, תיפתר אחת ולתמיד הבעיה "מיהו יהודי". מר אבו-ראזק, שללא ספק יש לו כישורים רבים אם הצליח לטפס לעמדה בכירה באגף מס ההכנסה, יוכל לפתור בתפקידו החדש את בעיותיו הלאומיות הקשות של העם היהודי, ולהכריע בכל שאלה שתידרש לביצועו ולפירושו של חוק השבות. אכן, זהו בדיוק התפקיד שרצוי מאוד-מאוד למנות ערבי לכהן בו.
חבל שאופיר פינס אינו מכהן כשר הביטחון, שכן בתשוקתו לקצור כותרות בתקשורת היה ממנה את מר אבו-ראזק לכהן כמנכ"ל משרד הביטחון. זהו תפקיד אשר כישורי המס של מר אבו-ראזק מתאימים לו, בדיוק כפי שהם מתאימים לניהול משרד הפנים.
וחובה עלינו להוסיף דברי-אמת. הציבור הערבי ראוי וזכאי למינוי בניו לכל תפקיד בישראל, ואפילו להעדפה מתקנת. כידוע, ציבור זה אינו חדל זה שנים רבות מלהפגין ומלזעוק נגד הרצחנות של ארגוני המחבלים, ומעולם לא חדל מלקרוא לראשיהם להניח את נשקם ולשבת לכריתת הסכם שלום עם ישראל. נציגיו של ציבור זה בכנסת אינם חדלים מלשיר שירים ציוניים, ואהבת המדינה ממש נוטפת מאוזניהם. ציבור זה ידוע גם בתשוקתו לממש את יעודה של מדינת ישראל, לשמש בית ומקלט לכל יהודי באשר הוא. אנו זוכרים לאיזו רמה של אהבת-המדינה הגיע הציבור הערבי באוקטובר 2000, כאשר 13 ערבים הקריבו את חייהם על מזבח ההפגנה למען אהבת ישראל, ואפילו חסמו את כבישי הארץ בשל כעסם על אחיהם המחבלים שמעבר לקו הירוק.
יבורך אופיר פינס".
עד כאן דברי, שהיה מי שראה בהם לשון סגי נהור.
בתגובתו כתב מר אסמעיל כך:
"תרשה לי לענות לכבודו בשאלה:
היתכן שמיעוט ירגיש שייכות למדינה אשר:
1. ביסודה איננה מכירה בזכויותיהם?
2. מתייחסת אליהם בהפקרות אינסופית?
3. מחייבת אותו לשלם יותר מס ומאידך לקבל הרבה פחות?
4. מתיחסת אחיו כאל האויב הגדול ביותר שלה?
5. רואה בהתרבותו כאל סיכון דימוגרפי?
6. מפקיע את קרקעותיו ולא משאירה לו איפה ללון?
7. דואגת שישיג אך ורק את המועט ביותר בלבד?
8. סוגרת בפניו אפשרויות של התקדמות וקידום?
9. לא מכבדת אותם כבני אדם בראש ובראשונה?
10. לא מעמידה בפני מוסדותיה כוח אדם מספיק בכדי לענות על דרישותיו (אגב הייתי מקבל על הדעת שלך שאישתך תישן בעמידה מחצות בכיד לשמור תור למוסד לביטוח לאומי)?
11. ולאילו שבאותו מיעוט שכן משרתים בצבא וכן מתנדבים לשירות לאומי גם סוגרת בפניהם אפשרויות לש קידום?
12. ושאלות ותמיהות רבות מכדי שמקום זה יכול לשאת...
אדון נכבד ומכובד, אני רעב למולדת, אין מקום שאני יכול לקרוא לו מולדת, אין לי דגל, אין לי המנון, אך יש בי גאווה גדולה, אני גאה בעצמי וכל מי שאינו יכול לקבל אותי כפי שאני ובעיקר בהיותי בן אדם אפילו מהשורה, אין אני יכול לכבדו...
חונכתי לכבד אנשים, חונכתי להכיר בזכויותיהם של אנשים, חונכתי לתת לפני שאני חושב על לקבל, אך יש גבול שאין אני יכול לעבור, כי מצד שני מי שאין ביכולתו ומי שאין בכוונותיו לכבד אותי ומתייחס אלי כאויב, לא תהיה לי ברירה אלה להתיחס אליו בהתאם...
מכאן באה האהבה הגדולה וההדדית בין לבין מה שאתה קורא לו מדינה.
מדינה מתוקנת ודמוקרטית דואגת בראש ובראשונה שלא יהיה בה מיעוט כזה, אך לא דרך השמדתו או העברתו למקום אחר (טרנספר) וכך היא "קונה" אותו ומקבלת אותו לחיקה, יאהב אותה ויתן את הכל למענה. תאמין לי אני כבר רעב להרגיש כך, ואף מוכן למות כדי להרגיש רגש זה עמוק בלב, בדיוק כפי שאבותיך וסבותיך רצו.
אך ההבדל היחיד ביננו הוא שאין אני מוכן להרוג או לגנוב דבר זה מאנשים אחרים בשביל עצמי, לא כך חונכתי...
היתכן שעם רגשות כאלו אוכל אי פעם להרגיש שייכות? האם עם עוול, כעס וזעם כזה רב אוכל אי פעם לסלוח... כולי ספקות אך תקוות...
סלאם עליכום..."
עד כאן דבריו של מר ריפעת אסמעיל, ולהלן תשובתי לו:
מר אסמעיל הנכבד. אתה גא בצדק בהישגיך האישיים כרואה חשבון וכאדם משכיל, אך אתה טועה בכך שאינך מבחין בין הכבוד הראוי לך כאדם, ובין זכויות לאומיות. על זכויותיך כאדם אינני חולק כלל, למרות שאנשי הימין מסוגי מוצגים תמיד, ע"י משמיצי השמאל, כשונאי ערבים. על-פי השקפתי - שידוע לי ללא ספק כי היא נחלתם של רוב אנשי הימין בעלי ההכרה ומפעילי המוח (יש לצערי גם מיעוט שאינו חושב די הצורך), ושל כל תלמידי זאב ז'בוטינסקי, לכל אדם הזכות להגנת גופו, כבודו, רכושו וחירותו, ואחת היא היכן הוא מתגורר והאם שמו ריפעת אסמעיל, משה מכנס, ג'ורג' בוש, ז'אק שיראק או צ'נג קאי-שק. גם כשמדובר בצורכי הציבור הדחופים ואף בצורכי ביטחון אמיתיים, אסור להפקיע את רכושו ולגזלו, או לגרום לו נזק, ללא מתן פיצוי נאות והוגן (אין מדובר במלחמה ממש, שבה כל העולם אינו נמנע מגרימת נזק ומהרג). לכל אדם יש גם הזכות לשמור ולשמר את מורשת עמו, משפחתו ודתו, ולהעבירה לילדיו, כל עוד אין בכך הסתה מפורשת לפגוע בבני עם אחר. לטעמי, אין הבדל בין בני האדם השונים, והיהודי הממוצע אינו עולה מטבע ברייתו על הערבי הממוצע, בשום תחום. במישור זה, אל תאמין לאלה הטוענים כי הימין הישראלי מבקש לפגוע באזרחים הערבים, לעומת השמאל העומד לימינם. שמעתי די והותר דברים בוטים ומפורשים מפי אנשי השמאל, בנושא זה, ואני נמנע מציטוטים ישירים כדי שלא לעורר מדנים ולהסית נגד בני עמי.
ואולם, הדברים שונים כשמדובר בזכויות לאומיות, ובניגוד לצבועים לא-מעטים מקרב בני-עמי ומנהיגיהם, אכתוב את דברי אליך באופן גלוי וללא כחל ושרק. כל היסטוריון הגון יאשר כי העם הערבי-פלשתיני, המהווה כביכול עם נפרד שארץ ישראל היא מולדתו, אינו אלא המצאה של עשרות השנים האחרונות, וכי לפני-כן סירבו מנהיגי הערבים בארץ ישראל להכיר בקיומו של עם זה, בשל טענתם כי בכך יפגעו בשלמותו של העם הערבי הגדול. הם שינו טעמם רק משהבינו כי הטענה בדבר קיומו של עם פלשתיני נפרד, שזוהי ארצו העתיקה, תהווה בסיס אדיר לטענה כי היהודים גוזלים את אדמתו של עם זה. אלמלא אותה טענה, היה כל אדם ישר מביט במפת העולם אומר לערבים: לרשותכם שטחים כה עצומים, ומה לכם כי תגזלו מהיהודים את כבשת הרש הפעוטה שלכם בארץ ישראל?.
מרבית הערבים היושבים כאן מוצאם ממקומות רבים ואף מרוחקים מאוד במרחב הערבי העצום המקיף אותנו, ורובם באו לכאן בשל פיתוח התעשיה, הרפואה והכלכלה ע"י העולים היהודים בעשורים הראשונים של המאה העשרים. מדינות ערב הנפרדות אינן אלא יצירי-כפיו של הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי, וקיומן הנפרד של סוריה, סעודיה, ירדן, לבנון, עירק ואפילו מצרים (שתושביה אומנם ממוצא אתני שונה במקצת, אך לאומיותם הערבית הפכה זה-מכבר לגורם כה דומיננטי, עד כי איש אינו זכר עוד את שאלת המוצא האתני השונה-במקצת, וכולם רואים עצמם ונחשבים בעיני אחרים ערבים גרידא) נשמר ע"י החוגים האוליגרכיים השליטים בהן, על-פי האינטרסים האישיים, השבטיים והמשפחתיים. אין שום הבדל בין ערבי תושב יפו כמוך, ובין ערבי תושב דמשק, קהיר, רבת עמון, ביירות או בגדד. כולכם ערבים ומשותפים לכם כל הסממנים המאפיינים עם אחד: תרבות, לשון, דת, מסורת, מנהגים, מוסיקה, מזון, לבוש ואף תחושת האחווה המקרבת בני עם אחד לאחיהם. הבדלי הניבים בלשון הערבית קטנים מההבדלים שבין ניבי הלשונות שבפיות איטלקים, גרמנים, צרפתים, אנגלים או רוסים, ממחוזות שונים בארצותיהם. במקרה של העם הערבי, כמעט כל בניו חולקים גם את השינאה ליהודים ולמדינת ישראל ואת הרצון לראותנו מסולקים מכאן, ואנא אל תזכיר לי את יחס הערבים ליהודים בספרד שעד לפני 800-700 שנה. מים רבים זרמו מאז בנילוס ובירדן, וכדאי שתעיין בספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם", למען תכיר את העובדות הקשות על רדיפת היהודים בכל ארצות ערב ובארץ ישראל (פיטרס היא נוצריה אמריקנית, אגב). גלי הרציחות שאורגנו בידי הערבים כאן ואשר אנו היהודים מכנים "מאורעות", בשנים 1921, 1929, 1933, 1939-1936 ולבסוף פלישת צבאות ערב ב-1948 לחיסול מדינת ישראל, הם-הם המאפיין השולט ליחס הערבים ליהודים כאן, שנותר בעינו גם כיום למרות דברי החלקות של מובארק ומחמוד עבאס.
אתה מקונן על שאין לך מולדת והמנון. שום יהודי, בשום מדינה בעולם, מעולם לא העלה בדעתו להתנכר להמנון הלאומי ולדגל של מדינתו, למרות שלפעמים התקשה מאוד להזדהות עימם. קשה לי להאמין כי יהודי בגרמניה, למשל, מתמלא אושר למשמע המילים: "גרמניה, גרמניה מעל לכל", או בבריטניה: "אל נצור את המלכה". מה לו ולאלה?. אך מעבר לכך, מולדתך האמיתית אינה יפו, או שכם, אלא כל המרחב העצום של מדינות ערב. וככל שתתאמץ להתכחש לכך, ארץ ישראל היא ארצם של היהודים, כפי שטענו אלפיים שנה כל עמי העולם, לרבות הנאצים בגרמניה. גם אם אתה ואבות אבותיך נולדתם כאן, אין בכך להקנות לכם זכות לאומית על הארץ. אבי המנוח נולד וגדל בפולין, שבה ישבו יהודים קרוב לאלף שנה. שום יהודי אינו מעלה בדעתו לדרוש זכויות לאומיות לעם היהודי בפולין, בשל כך, אלא לכל היותר יבקש אזרחות אישית ויכיר כל ימיו בהיותו בן המיעוט החייב לכבד את צביונה הפולני של מדינתו. הוא הדין ביהודי עירק, מרוקו, תימן, בולגריה וכל מדינה אחרת.
אינך יכול להתכחש לשאיפתם של בני עמך, לרשת את היהודים החיים כאן ולגבור עליהם בכוח המספר. למטרה זו הוקם הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף), שעד היום לא ביטל את סעיפי האמנה שלו הקוראים לחיסול ישראל - למרות דברי ההטעיה של שמעון פרס בקשר לכך. פעמים רבות מדי שמענו דיבורים מפורשים על הרצון "לשחרר" את פלשתין מהשלטון הציוני - לשון "נקיה" לחיסול היהודים כאן - מפי מנהיגיכם מסוגם של יאסר ערפאת ומרעיו, ויותר מדי פעמים לא שמענו שום סתירה ושלילה רצינית להם מפיכם, אזרחי ישראל הערבים. יתר על כן, באוקטובר 2000 ראינו כאן הפגנות שהיוו התמרדות אלימה נגד מדינת ישראל, חרף כל קביעה מתחנפת ואומללה שקבעה ועדת השופט תאודור אור, אך עדיין לא ראינו ולא שמענו ציבור ערבי ישראלי המפגיו נגד מסע הרצח השיטתי, ממש טבח ביהודים חפים מכל פשע ואפילו תינוקות וזקנים, ע"י בני עמך, שהם וגם אתה אינכם מתכחשים להיותכם אחים. אילו אחי רצח ערבים, או תמך ברצח כזה, הייתי עושה כל שביכולתי לעצור בעדו, ולבטח הייתי מביא למאסרו.
עד עתה ניצחה ישראל בכל המלחמות הגדולות, למזלנו, ואין לי ספק בכך שגם אתה יודע, כי די ליהודים להיות מנוצחים במלחמה אחת בלבד, ואזי לא יוכל איש לבלום את נהרות הדם היהודי שיזרמו כאן. בסתר לבך אתה יודע, שלמרות ההאשמות המוטחות בצה"ל, בסיועם של יהודים חסרי-דעת ואף רשעים, פעולות היהודים וצבאם הם ליטופים רכים לעומת המעשים האיומים שכל צבא ערבי היה עושה כאן, אילו נוצחנו חלילה. הערבים נוהגים כך גם בבני עמם (ראה טבח יותר מ-150,000 אזרחים באלז'יריה, טבח של מספר דומה בלבנון בשנות השבעים והשמונים, ורציחות רבות נוספות), ואכזריותם גדולה שבעתיים כשמדובר בזרים, קל וחומר יהודים ציונים. זוהי המציאות, ושינויה יוכל להיעשות אך ורק ע"י משכילים כמוך. חוששני כי גם ערבים רבים, בעלי אזרחות ישראלית, יוצאו להורג בעינויים קשים, במקרה של ניצחון ערבי על ישראל, בשל היותם משתפי-פעולה עם האויב הציוני. ראה בעצם ימים אלה את כוונתו של מחמוד עבאס, ידידנו החדש כביכול, להוציא להורג 15 מנתיניו, בשל היותם משתפי פעולה עם מדינת ישראל, זו שעימה הוא כורת שלום בימים אלה ממש, אף זאת כביכול.
אינני מקנא בערבי החי בישראל, שכן כל הגורמים הללו אינם מחבבים את הציבור הערבי על הציבור היהודי האוחז בשלטון, וברור לי שיש בכל התחומים אפליה סמויה וגלויה, שמינויו של מר אוסקר אבו-ראזק לא יבטלה אלא במעט. אך אינך יכול לבוא בטענות, לפחות לא מבחינתי (אופיר פינס יכול להציג עצמו כלוחם בעוול, אך אני אינני חייב להאמין כי הוא מבקש יותר מסתם רווח פוליטי לבחירות שאינן רחוקות עוד). ציבור שנציגיו בכנסת מפגינים ללא הרף את עוינותם לצביונה היהודי של המדינה, אינו יכול לבוא בטענות על ההסתיגות ממינוי אנשיו לתפקידים הכרוכים במגע עם מידע סודי ביטחוני, בהכרעות לאומיות הרות-גורל - כמו שאלות בתחום "מיהו יהודי" שבהן יטפל המנכ"ל אבו-ראזק - ובייצוג המדינה בפני גורמים זרים שלא יבינו התנכרות הנציג להמנון, לדגל ולסמלים של מדינתו. התנכרות כזו שמענו בעבר מפיהם של הערבים הספורים שמונו כנציגים דיפלומטיים של ישראל, למשל באטלנטה שבארה"ב ובסקנדינביה. אם קשה לערבי לחוש קושי רב בהזדהות לחלוטין עם מדינתו, מדוע אסור לי לחוש קושי במינוי לכהונה רמה בה?.
אכן, יש גם חיילים ערבים בצה"ל (גם הדרוזים הם ערבים, על-פי כל הסממנים שמניתי לעיל וגם על-פי דבריהם-הם). ואולם השירות בצה"ל, על-פי הכרתי, אינו צריך להקנות למשרת שום זכות, שכן זוהי חובה לאומית, שחלקנו רואים בה אך ורק מצווה ומקור לגאווה ולא מקור לזכות כלשהי. בשל המציאות באזורנו, אני מסכים כי אין לדרוש מערבי לשרת בצבא, דבר העלול להביאו ללחימה בבני עמו - אם כי פטור כזה לא ניתן מעולם ליהודים שהתגייסו לצבאות השונים באירופה, ואף לחמו בבני-עמם ששירתו בצבאו של מי שהיה אויב באותו רגע.
בשל כל הדברים הללו, אני סבור שמדינת ישראל שגתה בהימנעה מלדרוש, כתנאי לכל מו"מ לשלום, דיון בחילופי אוכלוסין ובחילופי רכושם. היהודי שנאלץ לברוח מעירק זכאי לפיצוי על רכושו שהוחרם שם, ואילו הערבי שאיבד רכוש בשל הפקעתו בידי מדינת ישראל זכאי אף הוא לפיצוי הולם. באותה מידה, אך צביעות היא פסילת האפשרות לשאת ולתת על העברת חלק גדול של ערביי ישראל אל מחוץ לתחומי המדינה, למשל אל מעבר לירדן, שגם זו עדיין ארץ ישראל ההיסטורית, תמורת פיצויים נדיבים וכתחליף ראוי ומוסרי לעליית מיליון יהודי ערב למדינת ישראל. אילו נעשה כך, לא לארץ גזירה היו מועברים אלא אל שטחי המולדת הערבית שלהם ואל בין בני עמם, אפילו בני משפחותיהם. על-פי הכרתי, הסירוב הערבי לדון בכך - בתמיכתו האווילית של השמאל הישראלי האכול בעיוותי-נפש לאומיים - נובע לא מהקשר לאדמה כביכול אלא מהרצון להדביר את היהודים כאן, בכוח המספר ותוך ניצול הדמוקרטיה, אותה דמוקרטיה הנדרשת מהיהודים בכל דקדוקיה אך עדיין לא ננקטה בידי שום גורם מדיני ערבי (ואל תביא כדוגמה את הפארסה המושחתת של בחירת אבו מאזן, אפילו לדברי אנשיו).
לפיכך אבקשך לנסות ולהבין מדוע אינני יוצא במחולות מרוב שמחה על מינויו של האזרח הערבי - מר אוסקר אבו-ראזק כמנכ"ל משרד הפנים, אם כי יתכן בהחלט שמדובר באדם מוכשר מאוד, נקי-כפיים ובעל מידות נעלות.
