דוחים את הלקח

לשמאל יש כוח הכרעה. דוגמה היא הכרעת גורלנו באישור אוסלו 2 ברוב של קול אחד ללא רוב יהודי, והפלת חוק ערוץ 7 על ידי האגף השולט ושלא נבחר שלהם. הימין, מצידו, הוכיח שהוא לא יכול לשנות דברים משמעותיים. 'בשלטונות' הימין למשל, לא השרישו מורשת הציונות, הפטריוטיזם..., לא הפילו השמאלניות בתקשורת ובבג"צ, והיום לא מדיניות אוסלו. האם האומרים שאין באמת הבדלים משמעותיים בינינו צודקים? האם הוויכוחים הם סתם על כסאות? נדמה לי שלא, אבל ברור שיש בעיה קשה בדמוקרטיה כאן שדורשת תשובה ופתרון.

לפני כחודשים הסכים קצין בכיר לבטל מצור על בית טרוריסטים בהבטחת קצין פלשתיני שהוא יעצרם. סוף הסיפור ידוע; הטרוריסטים יצאו חופשיים. אחרי שנות אוסלו, רבים מאתנו עדיין רוצים לתת להם עוד ועוד צ'אנסים - כמו הקצין שלמעשה נתן להם עוד צ'אנס לרוצחנו. מתי הצ'אנס האחרון? אחרי הרצח ה...? היתום ה... השקר ומרמה ה... או אצלנו אין סוף - אשליות שלום עולות על עובדות והשכל הפשוט! מי אשם? האשמה בנו: במנהיגות שלא 'חיסלה' אשליית אוסלו ופועלת ללא כיוון ברור; ובעם שמרשה להם להיות המנהיגים למרות חוסר האומץ והשכל להכריע את המערכה. כנראה יצאנו מהגלות אבל הגלותיות לא יצאה מאתנו!

האם יש 'חוק וסדר' במדינה? להלן כמה עובדות: מותר ליהודים לעלות להר הבית - במציאות לא בגלל כניעה לפורעים; הכנסת הכשירה ערוץ 7 ובג"צ ביטל אותו ללא תקדים; קיימים מאות צווי הריסת בניינים בלתי חוקיים - במציאות מבוצע רק אחוז מזערי; אסור להיכנס לשטח צבאי סגור - במציאות, נכנסים מאות ישראלים (בעיקר לעודד את הרשות), ללא עונש; קיימות הגבלות שכר עובדי מדינה/חברות ממשלתיות - במציאות העבירות ממשיכות... כך לא פלא שמנהיגינו מרשים לעצמם לזרות חול בעינינו (ממש לשקר) לפני וגם אחרי בחירות. אין להתייאש אלא לגנות, לגנות, לגנות ולא לתת למושחתים לגיטימיות כאילו הם אנשי חוק וסדר.

הבידוד והלחץ הצבאי והפוליטי אינם עובדים. פרס... ושרון מדברים איתם ולא מפעילים לחץ צבאי מכריע. למעשה, הלחץ הצבאי והפוליטי עובדים הפוך; הפלשתינים לוחצים ברצח יומי ואחינו התמימים לוחצים להיכנע, לגרש המונינו, לחלק ירושלים... כך ערפאת מעודד, והלחץ למצוא דרך אחרת, מתחזק, ואין לשרון דרך מלבד טנט ומיטשל כאילו ערפאת יאסוף הנשק ויגן עלינו. ללא הכרעה - כליאתם של כ-1500 טרוריסטים פעילים... יהיו הרבה יותר קורבנות שווא, ובסוף כניעה להשגת פסק זמן של שקט. אם רוצים מדינה, אפילו רק בתוך הקו הירוק, חייבים לנצח! שרון ימשיך להובילנו כעדר לשחיטה יומית.

הרוב היהודי בארץ וזהותו ההיסטורית בסכנה. מה לעשות? לוותר על מדינת העם היהודי? להגן עליה? על הבוחרים בהמשכיות מדינת היהודים (ולא מדינה של תושביה), לדרוש צעדים להפיכת הכיוון הנוכחי. להלן מספר הצעות: א. התייחסות לעידוד העלייה כבעיה ביטחונית חשובה ביותר; ב. השקעות רציניות בחינוך מורשת ישראל הדינמית; ג. גירוש הבלתי חוקיים והפסקת הענקת אזרחות לגויים בדרך נשואים; ד. חינוך לעידוד משפחות מרובות ילדים... תקוותי שיהיה דיון רחב לבחירת דרכנו; האם להתאבדות לאומית/תרבותית... או להתחדשות העם ותרבותו בארצו.

עורכי וקרייני ערוצי הכלל מכינים ושואלים שאלות לא הגונות-החותרות לתשובות מסוימות, מדווחים במילות 'תעמולתיות', ומערבבים חדשות ופרשנות כל כך הרבה פעמים, שלמען הצדק והמקצועיות אין אלטרנטיבה אלא למנות חבר של זרים מקצועיים לשמוע השידורים ולקרוא לסדר כל עושה עבירה. ברור שהלא לומד, מקומו בעבודה אחרת. כוחה של התקשורת רב מאוד, אבל 'הנאורים', שומרי חוק וסדר שלנו, צריכים לאזור אומץ. הדבר הרבה יותר גרוע מפרשת 'בר-און חברון' שהוציא אתכם מכליכם ולא יצא מזה כלום. האדונים מרידור... אייכם?

אומרים שהאיום האסטרטגי - האיום הקיומי למדינתנו - הוא מעירק ומאירן ולא מהפלשתינים. האמת היא אחרת! לו אלו היו מתקיפים, האמריקנים... בעיקר בגלל האינטרסים שלהם (נפט, מסחר...) היו מכריעים המערכה. האופציה של עירק ואירן היא שימוש בידיים אחרות, כמו החיזבללה והרשות. וזה עובד, בעיקר בגללנו, המוכנים לספוג המכות כאילו שאין לנו אלטרנטיבה. האיום האסטרטגי האמיתי הם הפלשתינים. על-ידי שקר ומרמה, ניצול דמוקרטיית הנאורים שלנו, הם גיבשו טקטיקות להרוס את הנכס החשוב ביותר לקיומנו, והוא: אחדותנו בכלל, ובעיקר נגד הטרור. הגיע זמן שנתייחס להם כאיום אסטרטגי ונגיב כראוי.

מתחילת הרנסאנס שלנו, הערבים סירבו להתפשר; 'כל שעל ארצנו שייך להם', הדריכו אותם לרוצחנו, לעמוד כחומה נגד הצלת אחינו מהשואה, וגם היום, לשקר, להפר, ולדחות פשרות - אפילו המסוכנות ביותר לקיומנו. אבל למדנו משהו שכבר כנראה שכחנו, והוא שעליונותנו הצבאית בפועל - בשימוש - גורמת להכרה שאין להם אלטרנטיבה אלא לחיות אתנו. כך הוכיחו תוצאות המלחמות עם מצרים וירדן. דרכנו צריכה להיות ברורה; שימוש בכוחנו ב-100% היא הדרך האמיתית לשקט ואולי פעם לשלום. למה לא עושים כך היום? 'תנו לצה"ל לנצח' אינה רק סיסמא, אלא אסטרטגיית אמת לשקט ולשלום.