מאמר זה עוסק בתמהונים, ולכן כדאי לכל איש-מעשה לחדול כאן ולפנות לקריאת חומר מעשי יותר.
היום לפני 85 שנה, ב-י"א באדר תר"פ (1.3.1920), נפלו בתל-חי יוסף טרומפלדור וחבריו. מותם חולל את אחד המיתוסים החזקים של התנועה הציונית, אגדת תל-חי, שסמלה האמנותי הוא פסל האריה השואג של הפסל אברהם מלניקוב (הפסל הוצב על קבר האחים בבית הקברות של תל-חי ביוזמת הלורד מלצ'ט).
נזכיר בתמצית את הרקע: הסכם סייקס-פיקו משנת 1919, שנחתם בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הועיד את הגליל העליון לשלטון צרפת ואת שאר הארץ לבריטניה. הערבים מרדו בשלטון צרפת, ואת שנאתם והתקפותיהם הפנו גם אל היהודים שישבו בגליל. באותה עת היו באצבע הגליל ארבעה ישובים יהודיים: מטולה, כפר גלעדי, חמרה ותל-חי. התקפות הערבים הביאו לנטישת מטולה וחמרה, אך אנשי כפר גלעדי ותל-חי נשארו והתגוננו בחירוף נפש. אגב, מקור השם תל-חי בשם הערבי טלחה.
בתנועה הציונית ניטש ויכוח קשה בשאלה האם לתמוך בהישארותם ולהחיש להם סיוע ותגבורת, או לעמוד על פינוים. הדיעות נחלקו לשניים: דווקא זאב ז'בוטינסקי תמך בפינוי היישובים, ונמנה עם אלה שטענו כי אין סיכוי צבאי וערך מדיני לאחיזה בישובים הללו בתוך סביבה ערבית עוינת (אותה סביבה כללה את הכפר הערבי הגדול חלסה, אשר תושביו ברחו במלחמת השחרור ועל חורבותיו הוקמה קרית שמונה, זכר לשמונת הנופלים בתל-חי). דווקא השמאל, בראשות דוד בן-גוריון, דגל ביישוב הארץ בשיטה "עוד דונם ועוד עז", וקבע כי גבולה המעשי של הארץ יקבע על-ידי תלם המחרשה. בן גוריון, בעקבות מאמצי שכנוע עזים על-ידי יוסף טרומפלדור, טען כי אין לעקור ישובים וכי יש להגן עליהם ויהי מה.
דעת בן-גוריון הכריעה, ובסוף פברואר הגיעה לגליל העליון תגבורת בת 45 איש, שעימם נמנה רופא הגדוד העברי ד"ר גרשון גרי. ביום 1.3.1920, י"א באדר, הגיע כוח ערבי לתל-חי ודרש להיכנס באמתלה שברצונו לבדוק האם אין צרפתים מתחבאים בתוכה. אנשי המקום הבינו כי בכוונת הערבים לתקוף וידעו כי אין לתת אמון בהבטחותיהם, אך שוכנעו להתיר למספר קצינים להיכנס. משנפתח השער ונכנסו אבו מאזן (סליחה: כמאל חוסיין) וקציניו, פתחו הללו באש והשליכו רימון-יד לעבר הבית. טרומפלדור ויעקב טוקר רצו לעבר השער וניסו לסגרו, אך נורו ונפצעו פצעים אנושים. הגיעה תגבורת מכפר גלעדי, ובה ד"ר גרי ואברהם הרצפלד, שהיה לימים חבר הכנסת וממנהיגי ההתיישבות של השמאל הציוני. פצועי תל-חי פונו ברגל לכפר גלעדי, אך יוסף טרומפלדור נפטר בדרך ויוחסה לו האמירה "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו".
במסגרת האופנה הפוסט-ציונית של הריסת המיתוסים, שכללה גם את ניתוץ המיתוס של בר-כוכבא על-ידי האלוף במיל' ד"ר יהושפט הרכבי - ובעצם עוד לפני התפשטות אותה אופנה לממדים המבהילים של ימינו - היו שטענו כי טרומפלדור לא אמר את הדברים שיוחסו לו, אלא הפליט קללה רוסית גסה ומוכרת. ד"ר אבשלום קור, אף הוא תמהוני ידוע, סיפר השבוע במדורו "באופן מילולי" כי ד"ר גרשון גרי ואברהם הרצפלד העידו שדברי טרומפלדור אכן היו כי טוב למות על הגנת הארץ, וכי יוסף חיים ברנר, הסופר ואיש השמאל, הוא שעיצב את דברי טרומפלדור בנוסח שהפך למיתוס. הדברים הלו נחקרו ואומתו בשני מחקרים שונים, שבהם נקבע גם כי טרומפלדור מעולם לא ניבל את פיו.
יוסף חיים ברנר עצמו נרצח בשנת 1921 על-ידי פורעים ערביים בתל-אביב, שאף היא היתה באותה עת ישוב יהודי קטן בלב מספר גדול של כפרים ערביים. הגליל נמסר לשלטון בריטניה במסגרת המנדט שניתן לה על-ידי חבר הלאומים, לאחר שבהצהרת בלפור התחיבה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. באותם ימים לא העלה איש בעולם על דעתו שארץ ישראל אינה כוללת גם את עבר הירדן המזרחי, ולכן כלל המנדט גם את העבר המזרחי. בריטניה מיהרה לבגוד בהבטחתה ומסרה את שטחי ארץ ישראל שממזרח לירדן לשלטונו של האמיר עבדאללה, בדואי מחג'אז שבחצי האי ערב. היתה זו אחת החוליות הראשונות בשרשרת של מעשי בגידה ביהודים, שכללו הפקרת ישובים ועמידת הצבא והמשטרה הבריטיים מן הצד בשעה שאלה הותקפו על-ידי כוחות ערביים.
על-פי מושגי ימינו, יוסף טרומפלדור לא אמר אלא דבר שטות. הוא לא ידע עד כמה מטופשת האמירה "טוב למות בעד ארצנו". איש זה, שלחם בגבורה עילאית ואיבד יד במלחמת רוסיה-יפן בשנת 1905, היה יכול לשבת בנחת בביתו ולהסתפק בעסקנות ציונית, בנימוקי "פרופיל רפואי נמוך". תחת זאת בחר ללכת ולהצטרף לכוח המגן בקצה העולם של אותם ימים, אל אצבע הגליל, שהיחס בין תושביה הערבים ובין תושביה היהודים הספורים היה גדול לאין ערוך לעומת היחס שבין 9,000 היהודים המתגוררים בחבל עזה ובין התושבים הערבים שם (שמספרם כ-1.2 מיליון, ועל-פי איש האמת הידוע שמעון פרס 1.5 מיליון והמספר גדל במאה אלף מדי חודש).
יהא היחס שבין התושבים היהודים והערבים אשר יהיה, ברור שטרומפלדור היה זקוק לאשפוז פסיכיאטרי, וכך גם חבריו. במקום להתמקד בתוכנית "כוכב נולד" או "הדוגמניות", עסקו תמהוני זה וחבריו ביישוב הארץ ובהגנת ישוביה והעסיקו את מוחותיהם בדברי הבל כמו "טוב למות בעד ארצנו". הסרבנות הקשה שנקטו היתה סירובם להישמע לעצתם של המתייאשים-מראש, שנבעה ללא ספק מדאגה אמיתית לגורלם.
כיום, הדברים שונים בתכלית השינוי. אין עוד למות בעד ארצנו, כי הדרך הנכונה היא לחיות בעד עצמי בלבד. לא עוד זכות היהודים על ארץ ישראל, שכן המוטו הוא ההגנה על זכותו של העם הפלשתיני - שבימי טרומפלדור היו הערבים רוצחים כל ערבי שהעז לטעון בדבר קיומו הנפרד ובכך לפגוע בדמותו של העם הערבי הגדול. גאווה לאומית, כבוד לדגל ולהמנון, טיפוח מיתוסים לאומיים, עמידה בכל פורום בינלאומי על צדקת הדרך ועל הבלטת גינויים של מעשי האויב - דברי-הבל אלה הם כיום נחלתם של הערבים בלבד, שכן יהודינו החכמים שוקדים על ההיפך הגמור, לעיתים קרובות בברכתו ואף בהנהגתו של בית המשפט של מדינת היהודים.
והגליל, מה בקשר אליו?. הערבים, היודעים מהי סבלנות משתלמת, בונים אט-אט את הדרישה הבאה שלהם, לאוטונומיה שתהפוך לשלטון ערבי מוחלט בגליל, שהרוב הערבי בו הולך ונבנה. בשנות השישים דיבר איש תנועת העבודה לוי אשכול ז"ל, תמהוני פאשיסטי שכמותו, על "יהוד הגליל" ולצורך זה הפקיע אדמות ערביות והקים את כרמיאל. בינתיים, כל ציוני משמאל ומימין יאמר כי "אין להעלות על הדעת" נטישת הגליל העליון ומסירתו לערבים, בדיוק באותו להט שבו טענו היהודים - וכתבו במצעי מפלגותיהם, למשל במצע מפלגת העבודה ובוודאי במצע הליכוד - כי אין להעלות על הדעת הקמת מדינה ערבית נוספת ממערב לירדן.
חוסן אידיאולוגי זה יעמוד בעינו, ונשפוך עליו את דמנו, כל עוד לא יועלה האיום כי ראש ממשלת ישראל של אותם ימים יועמד לדין באשמת שוחד ושחיתות, ויתגלה הצורך הדחוף במהלך מדיני "היסטורי", ששום יועץ משפטי לא יעז לגרום להדחתו בהיותו בעיצומו של מהלך כזה. או-אז, מאחר שחבל עזה וצפון השומרון לא יהיו עוד בידינו בשל ה"הינתקות" של 2005, צפוי כי אותו ראש ממשלה יגלה לפתע את הסכנה הדמוגרפית שבהמשך ישיבתם של יהודים בגליל, ושוב נשמע כי אין לנו מה לחפש שם וכי "בעוד שנה לא ישבו עוד יהודים בגליל".
לכנסת תוגש הצעת "חוק ההיפרדות". צפוי רוב בכנסת לתוכנית ההיפרדות החדשה, לאחר שיוסף לפיד וחבורתו יצטרפו לדברי ראש הממשלה, חרף התנגדותם לכל מהלך כזה ערב הבחירות. מצע מפלגת העבודה - בראשות שמעון פרס - יטיף כמובן זה שנים אחדות להקמת מדינה ערבית נוספת בגליל, ואהוד ברק יוסיף לטעון, כפי שהוא טוען כיום, "אנחנו פה והם שם". במהרה נשמע כי חשוב מאוד להוציא את הילדים שלנו מעזה (סליחה: מהגליל), וכי הגליל כולו אינו שווה טיפת דם אחת של חייל ישראלי.
טוב למות בעד ההיפרדות.
