נדבקתי במחלת הגזזת בהיותי ילדה בגיל שמונה בערך. עשו לי טיפולים. תלשו את שערי עם כל מיני חומרים. ונוסף לכך אני זוכרת שאימי לקחה אותי לעיתים תכופות לטיפולי הקרנות.
מאחר ואימי לא ידעה קרוא וכתוב, היא הסבירה לאחי שאני מקבלת טיפולי חשמל. אני זוכרת מכשירים. אך הייתי רק ילדה והורי היו תמימים. חשבו שפה בישראל הכי טוב. ויש על מי לסמוך. בעקבות כל מה שעבר עלי סבלתי מכאבי ראש עזים. כל שני וחמישי אימי הזמינה רופא הביתה וזה נתן לי תמיד כדור לשיכוך כאבים.
וכך, מאז ועד היום אני חיה התביישתי במראה החדש ללא שיער. אחר כך צמחו לי חלק משערותי ונשארתי עם קרחות. כמה התביישתי. תמיד חששתי שיסתכלו לי על הראש ויעירו לי על כך. עד היום יש לי את הסיוט. וכמובן שנכשלתי בלימודים עד שכמעט ולא נוכחתי בבית הספר. כולם לא קישרו את זה לטיפולים שעברתי, והתייחסו אלי כאל כישלון.
אני אגיע לעניין, מאחר והסיפור ארוך ארוך. הגשתי תביעה לפני שש שנים אך נדחתי על הסף. הם טענו בפסיקה שלא היה בית חולים בשם זיו. ערערתי ושוב נדחתי. הפעם טענו שחשמל זה לא. זוכרים שאמרתי שהורי היו תמימים ולא ידעו קרוא וכתוב...? בשביל אימי - הקרנות מכשירים זה חשמל. אני חייבת לציין שוועדת המומחים התייחסה אלי בחוסר כבוד ובבוז. כאילו שבאתי לקחת להם כסף מהכיס. ואני רוצה לומר שזה החריף את הרגשתי שממילא היתה גרועה. עוד אני רוצה לציין שהורי מעולם לא ביקשו חסדים מהמדינה למרות שהיו עניים ולא יכלו לספק לנו ספרים ומחברות. ולמרות זאת לא התלוננו ותמיד שיבחו את הממשלה. כמה תמימות. לפני הערעור חליתי בסרטן השד, שני סוגים. נותחתי. מזה עשר שנים אני סובלת מלחצי דם גבוהים ומדי פעם מתאשפזת. שנים רבות שאני נרדמת רק באמצעות כדורי שינה. והרשימה עוד ארוכה.
היום אני משוכנעת שהמשחק מכור, וכנראה שיש אמת במה שטוענים שהיתה אפליה ועדיין ישנה. ולו רק יכולתי הייתי עוזבת את המדינה שהורי האמינו בה כל כך. אפילו למדינת העולם השלישי. מה כבר יכול להיות יותר גרוע? נכון אני מאוכזבת ומתוסכלת מאד.