מחווה לאיש שהפך את ארסנל למועדון מפורסם

ארסנל לא צריכה מליצי יושר. הרקורד של הקבוצה הלונדונית הנפלאה הזו מדבר בעד עצמו: 13 אליפויות, 10 גביעים אנגלים, שני גביעי ליגה, גביע מחזיקות אירופי וסגנות אחת של ליגת האלופות וגביע אופ"א. גם סוללת התותחנים שהביאה את ארסנל עד הלום מציתה כל דימיון. אם במנג'ר הנוכחי, ארסן ונגר, ללא ספק אחד מהמאמנים הגדולים בעולם, וכמה מקודמיו – ברטי מי, הרברט צ'פמן – ואם ברשימה האינסופית של כדורגלנים שהותירו את חותמם על הייבורי בפרט והכדורגל האנגלי והעולמי בכלל.

ג'ו מרסר, ג'ימי בלומפילד, ג'ורג' איסטהאם, טרי ניל, ג'ורג' ארמסטרונג, בוב ווילסון, פרנק מקלינטוק, ג'ון רדפורד, ג'ורג' גראהם (שהיה גם מנג'ר), צ'רלי ג'ורג', פט רייס (כיום עוזרו של ונגר), אלן בול, ליאם בריידי, דייוויד אולירי, פרנק סטייפלטון, מלקולם מקדונלד, פט ג'נינגס, קני סאנסום, טוני אדאמס, טוני וודקוק, צ'רלי ניקולאס, ויו אנדרסון, פול מרסון, מרטין קיאון, נייג'ל וינטרברן, דייוויד סימאן, איאן רייט, דניס ברגקאמפ, פטריק ויירה, מרק אוברמרס, עמנואל פטי, רובר פירס, פרדי ליונגברג ותיירי הנרי. האמתחת המרהיבה הזו מתעלמת מאנשי הסגל הנוכחי, אבל אפילו בלעדיהם יוסיפו אוהדי ארסנל כהנה וכהנה שמות שלטעמם עשיתי עוול והשמטתי מבין דפי הזהב של ההיסטוריה התותחנית הגדושה בכישרון ובזוהר.

אבל כל ההקדמה הזו היא מס שפתיים. היא נועדה להעניק לארסנל את הכבוד העצום הראוי לה, ולהתרכז במישהו שמן הסתם לא זכה מנדב יעקבי ועבדכם הנאמן לזמן המסך הראוי לו. מי שהוא המועמד הבכיר ביותר להיכל השיש והתהילה של הייבורי והאמירויות למרות שמעולם לא בעט בכדור. מי שהפך את ארסנל למועדון הרבה יותר מפורסם ואהוד מכפי כוחו והישגיו. מי שבסיוע אהבתו האובססיבית לארסנל, שינה את מעמדם ומצבם של אוהדי כל קבוצות הכדורגל על פני האדמה. ניק הורנבי.

הורנבי הוא הסופר הבריטי שב-1992 פירסם את FEVER PITCH, רומן הכדורגל על הרומן שלו עם ארסנל. המכירות בבריטניה עברו את סף מיליון (!) העותקים, הספר תורגם ליותר מ-70 שפות, ובישראל הוא יצא בשתי מהדורות שונות – כ"קדחת המגרש" בתחילת שנות ה-90, ובהמשכן כ"אהבה על הדשא", כפי שנקרא גם הסרט המבוסס על הספר.

לא צריך לקרוא יותר משני עמודים בספר על מנת להכיר את האהבה הגדולה לארסנל ולכדורגל שמתוכה הוא נולד. אבל חובה לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו על מנת להביא אותו כמתנה לאהוביכם, למשפחתכם, לכל הכופרים המתבוננים על אורח החיים הכדורגלני שלנו ומבקשים לשגר אותנו אל ספת הפסיכיאטר. "קדחת המגרש הוא הספר היחיד המספק הסבר מתקבל על הדעת מדוע בן אדם הופך לאוהד" – כתב אחד ממבקרי הספרות באנגליה, ועמיתו הוסיף: "מרשים, שנון, בהיר וגלוי לב. ניצחון הספר הוא שמבלי להתעלם מהטיפשות וחוסר הנוחות, הורנבי גורם לחיי היציעים להיראות לא רק כמתקבלים על הדעת, אלא כמעט הירואיים בלהט הבלתי מתפשר שלהן בפסגות המסעירות, ובשפל המדכא".

"אהבה על הדשא" הוא איפוא תנ"ך. כתב ההגנה האולטימטיבי שלנו. פרקליט צמוד וקבוע לכל שגעונותינו ושיגיונותינו. "הבטחת שניסע לבקר את אחותי. מתי זה יקרה?", מקשה שרה על פול (המגלם את ניק) בשיח הכריות הרך לכאורה של אוהבים. "בסוף העונה", עונה פול, תשובה המוציאה את חברתו המורה מכליה. "מה זאת אומרת סוף העונה? איזה עונה? מה עונה? לאחיות אין עונות".

שרה יוז עוברת תהליך. הורנבי לא עושה אמנם הנחות לעצמו, לאמת ולגיחוך שבעולמם של אוהדי הכדורגל, אבל הוא מטיל זרקור רב עוצמה על התשוקה, האינטנסיביות, הנפש הרגישה והמיוסרת, ושאר סיבות מקלות המסתתרות מאחורי הזיקה והדיבוק האוחזים באוהד הפנאטי וגם הממוצע. אבל הספר הוא כמובן גם הרבה מאוד על כדורגל נטו, שבעטו החכמה והעדינה של הורנבי תמיד מתחבר איכשהו גם לתחומים האחרים. בשיאה מגיעה הכימיה הזו לרגע המכונן: השער של מייקל תומאס נגד ליברפול בתוספת הזמן באנפילד במאי 1989 (0-2), שהביא לארסנל אליפות ראשונה זה 18 שנים בגלל הפרש שערים. זה המקום בו הכדורגל והנשמה מתחברים. הורנבי, שנשאר בלונדון לראות את המשחק בטלוויזיה, לא יודע את נפשו כמובן, ובספר אף מנסה להשוות את התחושות לפרצי אושר אחרים בחיים – סקס, לידה, זכיה גדולה בטוטו וכדומה. הוא לא מוצא שום מקבילה. הוא יוצא לרחוב, משלם מחיר מופקע על בקבוק השמפניה, מצטרף להמון החוגג, ועמוק עמוק בלילה מסביר לשרה ש"בחיים יש מעט מאוד רגעי מייקל תומאס".

זה המקום בו התותחנים הם עלה תאנה לכל מי שאי פעם תלה צעיף על צווארו או בחדרו. זה המקום בו ארסנל הפכה לקבוצה גדולה בהרבה מסך חלקיה ותולדותיה. זה המקום בו ארסנל שימשה השראה ליצירה שהפכה סופית את קדחת המגרש שלנו לאהבה על הדשא.

סוף