הכתבה הזו נכתבה מעט אחרי פתיחת עונת ה-NBA, ימים בודדים אחרי שבלייק גריפין נפצע. באותו הזמן כולנו היינו כל כך עסוקים בעמרי כספי (לא שעכשיו אנחנו לא), כך שלא נמצא הזמן והמקום לפרסם אותה. המחשבה הייתה להעלות גרסה שונה שלה אחרי שגריפין יחזור ויתמודד מול כספי, מתישהו בחודש פברואר. אבל גם זה לא היה יותר מווישפול ת'ינקינג. יחזור בפברואר? כן, בטח. עכשיו, אחרי שהתברר שהאתלט הצעיר והחזק לא החלים כראוי ויאלץ לנוח עד סוף העונה בגלל ניתוח נוסף, זה זמן טוב להוציא את הטקסט הזה מהמגירה. תבלו.
-
-
אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההיסטוריה האיומה ונוראה של לוס אנג'לס קליפרס ובחירות הדראפט שלה, ובעצם מכל העסקאות שלה בלמעלה מ-30 השנים האחרונות, הוא שבין אם הקלישאה לגבי המזל שהולך עם הטובים נכונה או לא, הרי שההיפך שלה – שהנאחס הולך עם הרעים – היא סוג של אמת מוגמרת. חשוב להבין – המועדון הזה, הנרמס, המפסיד, העלוב והמוזנח, אכן נמנה עם הרעים. אבל לא הרעים מהסוג המאיים. אלא רעים מהסוג של אם-זה-לא-היה-כל-כך-עצוב-זה-היה-מצחיק. או ההיפך. זהו רוע שנובע משילוב בלתי אפשרי של טמטום, קמצנות, צרות אופקים וקצרות רוח. ומזל אחד נוראי, אכזרי עד לבלי הסבר, מתבל את כל הסיפור באווירה של סרט אימה. המצב הזה כה מחריד, עד שכל מה שנדמה כטיפה של מזל טוב, מתברר מיד כבסך הכל עוד דרך ייחודית ליפול שוב אל האדמה, חבול ומוכה.
לכן אין זה מפליא שכשקליפרס בחרה בבחירה הראשונה בדראפט האחרון את כוכב המכללות הבשל בלייק גריפין נשמעו הרבה יותר קריאות דאגה כנות לעתידו של הפורוורד, מאשר קריאות התפעלות לעבר הקבוצה, שעל הנייר באמת נראית השנה לא רע בכלל. ולכן גם אין זה מפליא, בשום רמה, שמיד אחרי שסיים שבעה משחקי קדם עונה טובים, נפצע גריפין לשישה שבועות בערב שלפני פתיחת העונה. והוא לא יכול לומר שלא אמרו לו. ביל סימונס מ-ESPN פרסם כבר ב-24 ביוני האחרון, יממה לפני הדראפט, מאמר כביר בו הוא קורא לגריפין "לשים נעליים ולברוח. בלי להסתכל לאחור", תוך שהוא שוטח את ההיסטוריה האיומה של המועדון, שמגזין ספורטס אילוסטרייטד הכתיר כ"מועדון הגרוע בתולדות הספורט". אפילו אני יידעתי אותו על גורלו הבלתי נמנע עם קריאה נואשת שיאיים על הקליפרס שישחק באירופה מעל גבי הסטטוס שלי בפייסבוק. זה לא עזר. וגריפין סובל כעת משבר בפיקת הברך השמאלית. פציעה שבקלות, ובסבירות גבוהה מאחר ומדובר בקליפרס, יכולה להפוך לפציעה טורדנית שתחסל לו את הקריירה. לפחות עד שיעבור מהקבוצה.
הפציעה הצפויה עד אימה הזו העלתה גם לנו את הרעיון לסקור בפניכם את ההיסטוריה האיומה של הקבוצה. אך מה שדרש מסימונס למעלה מ-6000 מילה, אצלנו יתמקד באירוע בו אנשי המועדון מקפידים שנה אחר שנה להפגין את הקארמה השלילית המוכרת לאדם: ביום הדראפט. כך שרצף ארוך, בלתי נגמר ולא מוסבר של טריידים מחרידים ופציעות איומות לשחקנים מרכזיים, נחסך מכם כאן. מה שתקבלו בפסקאות הבאות זה רק אותן החלטות באותו ערב גורלי המתרחש בכל יוני. ואנחנו מודים מראש, אגב, שגם חיבור סקירה מקוצרת ומייצגת זו מלווה בחשש העולה בכל פעם שעוסקים במה שנראה כעל טבעי.
כך שלאחר ניכוי שליש (מתוך רחמים) הספירה שלנו מתחילה מ-1988, אז לראשונה בתולדות המועדון – שניצח סדרת פלייאוף אחת מאז עבר ללוס אנג'לס באמצע שנות השמונים – עמדה לרשותו הבחירה הראשונה בדראפט כולו. וזה היה ברור שאלג'ין ביילור, ה-GM האיום, יבחר את דני מאנינג. מי שהיה התיכוניסט היחיד שזומן למבחנים לנבחרת האולימפית ב-1984. מי שכרגע סיים שלוש שנים אדירות בקנזס, כולל אליפות מכללות. 2.08 שמכדרר ומוסר וקולע וקוטף. הוא שיחק רק 26 משחקים בעונת הרוקי שלו בגלל קרע ברצועה הצולבת והתחיל לשחק את הכדורסל שציפו ממנו רק בעונתו הרביעית. אז ברור שבאמצע העונה השישית שלו בקבוצה הם העבירו אותו בשביל דומיניק ווילקינס בן ה-34, ששיחק שם 25 משחקים והמשיך הלאה בחייו.
עשר שנים עברו עד הפעם הבאה שהמועדון זכה שוב בבחירה הראשונה. עשר שנים בהן ידעו עונה חיובית אחת. קשה לומר שזה לא הגיוני, לאור העובדה שכבר ב-89 השתמשו בבחירה השנייה כדי לקחת את דני פרי. שחקן שעוד קודם לכן עשה מה שגריפין לא – והודיע שהוא לא מוכן לשחק עבורם. הם בכל זאת בחרו בו. והוא הלך לשחק שנה ברומא. רק אז הסכימו לשלוח אותו בטרייד (עבור רון הרפר. שקרע את הרצועה. אבל הבטחנו שלא ניכנס לזה כי זה לא ייגמר). שנתיים לאחר מכן ההוקס השתמשו בבחירה ה-9 של קליפרס כדי לבחור בסטייסי אוגמון האמין. עם הבחירה ה-22 בחרו קליפרס בלירוי אליס. הוא שיחק 91 משחקי NBA.
ב-1995, מחזור שהניב כוכבים כמו קווין גארנט, ג'רי סטקהאוס, ראשיד וואלאס, דיימון סטודמאייר ומייקל פינלי, קליפרס בחרו דווקא לא רע, כשלקחו בבחירה השנייה את אנטוניו מק'דייס. זה הפך לבחירה איומה רגע אחד לאחר מכן, כשהעבירו אותו לדנבר בשביל הרבה פחות. אגב, מק'דייס, שמעולם לא שיחק עבור קליפרס, לא הצליח להימנע מהנאחס וב-2001 עבר פציעה שהפכה אותו בגיל 27 משחקן של 20 ו-10 לאחד של 9 ו-7. אך גם הפשלה הזו מתגמדת לעומת תצוגת התכלית של דראפט 1996.
במה שנחשב לאחד המחזורים האיכותיים בתולדות הליגה הצטרפו לשורות ה-NBA בשנה אחת ברייאנט, נאש, אייברסון, ריי אלן, סטויאקוביץ', קאמבי, עבדור ראחים, מארברי, אנטואן ווקר ואחרים, וסך מרשים של 11 אולסטארים. יותר ממחצית מהם, כולל קובי ונאש, נלקחו אחרי הבחירה ה-7, בה השתמשו בצד הלא נכון של לוס אנג'לס כדי להנחית את לורנזן רייט. כן, בדיוק.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/8/154628.jpg
אבל דבר מאלה לא אותת לאוהדי הקליפרס המסורים על מה שאירע ב-98, עשור לאחר בחירת מאנינג. כי מה כבר יכול להכין אותך לבזבוז בכירת הבכורה על מייקל אולוואקנדי, שלפני שנותר בלי קבוצה בשנתיים האחרונות שיחק 500 משחקי ליגה, בהם תרם 8 ו-7 לערב. שחקן שלא יכול היה לחכות לסוף השביתה באותה שנה אז הוא הלך לקינדר בולוניה לתקופה קצרה. זאת בזמן שהשאירו לאחרות שמות כמו קרטר, נוביצקי, פירס, ביבי ועוד.
וזה לא שבעשור הנוכחי בקליפרס השיגו תוצאות טובות יותר בערבי הבחירות. דריוס מיילס, הבחירה ה-3 ב-2000 שיחק שם שנתיים ואשתקד כשל בניסיון קאמבק משנתיים ללא משחק בגלל בעיות בריאותיות. עונה לאחר מכן צירפו את טייסון צ'נדלר בבחירה ה-2. גאסול נלקח 3. צ'נדלר לא שיחק מעולם בקליפרס, שהעבירו אותו בשביל אלטון בראנד. שלפני שנה עזב אותם ללא תמורה, ומאז סובל מפציעות. שנה באה, שנה חלפה, וכריס ווילקוקס עשה עליהם יותר רושם מאשר קארון באטלר או אמארה סטודמאייר.
הפציעות הקשות שבו לפקוד את נבחרי הקבוצה כשהבחירה ה-4 מ-2004, שון ליבינגסטון, פירק את הברך שלו באחד הקליפים הכי פחות נעימים שאפשר למצוא ביוטיוב, במהלך העונה השלישית שלו בקבוצה. הוא ניסה לחזור רק בעונה שעברה. לא לקליפרס. לפני ארבע שנים שבו לסורם כשלקחו את ירוסלב קורולב בבחירה ה-12. הוא שיחק 36 משחקי NBA מאז. דני גריינג'ר, נייט רובינסון, דייויד לי וסי.ג'יי מיילס אמרו תודה.
בימים האחרונים דווח כי פציעתו של גריפין לא חמורה ולא אמורה להתפתח למשהו כרוני. אומרים שם שהוא מספיק חזק, צעיר ובכושר כדי להקדים את הלו"ז המקורי ולהחלים תוך פחות משישה שבועות. שלל דיווחים המשולים לילד שמסתיר את עיניו וצועק "אתם לא רואים אותי". כי את המציאות וההיסטוריה, מוזרות מכדי שנוכל להתחיל להבין אותן, הם לא יוכלו לשנות. לבלייק, בניגוד לקודמים לו, הייתה הזדמנות לעשות משהו בנידון. הוא בחר ללכת נגד הסטטיסטיקה. הוא כנראה לא מאמין במיסטיקה. "אנחנו כולנו טועים באופן כה תכוף שזה מדהים אותי שיש לנו איזושהי תפישה שאנחנו יודעים לאן הדברים הולכים", אמר פעם הסופר והפובליציסט ג'ים קריימר. עכשיו גם הוא, וגם בלייק גריפין, יכולים להיות בטוחים: כשיש מספיק סימנים, אפשר לדעת לאן ללכת. ותמיד צריך לשים לב איפה דורכים, שלא תסתובב הברך.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/9/154629.jpg