חובבי אומנויות לחימה יכולים למנות ספורטאים רבים שהיו ועדיין ניחנים בתכונות נדירות של עוצמה, תנועה חלקה, טכניקה מלוטשת, אישיות מרתקת וסיפורי קרבות אגדיים. אבל כל אותן אגדות זירה, ותסלחו לי על ההכללה למרות שאין בכוונתי לזלזל או לפגוע במי מהם, כולן מתגמדות, תרתי משמע, מול קרב טיטאנים אמיתי בין שני לוחמים במשקל כבד. יש משהו אחר באוויר כאשר לוחמים במשקל כבד פוסעים לעבר הזירה ועולים עליה. תחושה של יראת כבוד, תחושה שזכו לה רק האלים ביוון העתיקה או ברומי בימי הקיסרים. הגלדיאטורים עתירי השרירים שהתנשאו לגובה של שני מטרים ומעלה, הם אלה שהיו מושא הערצתם של ההמונים. מי שמע על גלדיאטור קטן, או בינוני, או אולי חצי-כבד? אין דברים כאלה, וגם לא יהיו.
בראשית ימיו של ארגון ה-UFC הוכיח רוייס גרייסי האגדי כי סיפור דוד וגוליית תקף גם לעולם ה-MMA, שלגודל הפיזי ולמשקל אין חשיבות כמו לטכניקה. הרי מי לא זוכר את היום בו גרייסי נכנס לאוקטגון ופגש את "החיה" דן סברן, אחד מחברי היכל התהילה של ה-MMA שכיכב גם בזירות הבושידו ובמיוחד זכה להישגים ושבחים בתחום ההיאבקות בסגנון יווני-רומי. הקהל קיבל הזדמנות פז לראות את האיש הגדול מול האיש הקטן. האם ישרוד גרייסי? ואם כן, כמה זמן? אלה היו הסוגיות שבהן דנו הצופים, אבל התוצאה היתה שונה מן הצפוי: גרייסי כרך את ידו סביב צווארו של ה"חיה" וחנק אותו עד שזה נכנע ללא תנאי.
היו אלה זמנים רעים ללוחמים הגדולים, שהבינו עד מהירה כי 120 ק"ג, 2.10 מ' ומוטת ידיים של שני מטרים לא תמיד מספיקים מול הטכניקה והזריזות של גרייסי אחד. אבל זה היה פעם, בתחילת הדרך. היום זה כבר שונה.
מיהם הגדולים באמת?
יש האומרים כי מייק טייסון הוא המתאגרף הגדול בכל הזמנים. מנגד תמצאו כאלה שיאמרו כי טייסון מעולם לא עמד במבחנים אמיתיים בזה אחר זה ושרצף ניצחונות על יריבי אימון אינו נחשב. גם ב-MMA טרם הומצא סולם מדידה אחיד שעל פיו ניתן לדרג לוחמים, אז כל אחד מהמגזינים הנחשבים בתחום או הפרשנים השונים עושה זאת כראות עיניו. נכון, ישנם פרמטרים קבועים כמו מאזן קרבות, זכייה בתארים וקרבות הגנה על תארים אלה, אבל איך תכניסו למשוואה את המצב בקטגוריה באותן שנים שבהן לוחם זה או אחר שלט?
אנחנו יכולים רק לצמצם את הבחירות כי הפירמידה של היכל התהילה בנויה על בסיס רחב של שמות וככל שהיא נישאת לגובה, הפסגה הולכת ונעשית צרה וצפופה. בין דיירי הקומות העליונות, אם כי עדיין לא בפנטהאוז, ניתן למצוא את מירקו קרו-קופ, מינוטאורו נוגיירה, אנדריי אורלובסקי, סמי שילט, ג'וש בארנט, אליסטר אוברים ואחרים, כשקצת מעליהם פידור אמיליאננקו. חלקם עדיין פעילים בזירת האוקטגון, חלקם נמצא מעבר לשיא, האחרים כבר אינם ב-UFC. אבל אל דאגה, לרשותם של דיינה ווייט וג'ו סילבה עומד כיום מאגר שמות אימתני הכולל את ג'וניור דוס סנטוס, צ'ייק קונגו, גבריאל גונזגה, רוי נלסון, קימבו סלייס ובן רות'וול. ואלו רק הלוחמים בדרג השני. מעליהם בולטים ארבעה לוחמי-על, כל אחד עם סיכוי להפוך לאחד הגדולים באמת.
בדרך לברוק
בראש הפירמידה של קטגוריית המשקל הכבד ב-UFC עומד היום האלוף ברוק לסנר, מי שזקני צפת היו קוראים לו ביידיש "אוי א-ברוך לסנר". למה? כי כאב ראש זה באמת מה שיש לנשיא ה-UFC בימים אלה בזמן שהוא שובר את הראש בחיפוש אחר האיש שיוכל לספק למפלצת הזאת תשובה. לסנר הגיע ל-UFC כשהוא נישא על גלי הפופולריות שלו בזירת הפרו-רסלינג (WWE), עם כרטיס ביקור שמלמד על מתאבק מוכשר במידות גוף חריגות. את הקרב הראשון מול פרנק מיר הוא הפסיד בגלל טעות של טירון. מאז הוא לא הסתכל אחורה.
אגרוף אחד בפרצופו של הית' הרינג, פצצה ששלחה אותו לצד השני של הזירה בגלגול שלא היה מבייש את המתעמלות המוכשרות ביותר, נתן לכולם אינדקציה לגבי עוצמתו של הענק ממינסוטה. משם הדרך לקרב על התואר היתה קצרה. לסנר פגש את רנדי קוטור, אולי הלוחם הפופולרי בארגון באותו זמן, אבל גלי האהדה כמו גם הסגנון הכותש שכולל טכניקת אגרוף מלוכלך, כל אלה לא עזרו ל'קפטן אמריקה' בזמן שלסנר שכב עליו, כיסה אותו בגופו וסגר את כל פתחי היציאה לרבות יציאות החירום.
אז מי הבא בתור? שאלה זו מעסיקה את נשיא ה-UFC, דיינה ווייט, כבר תקופה ארוכה. לסנר, כידוע, היה אמור לפגוש את שיין קרווין אך בגלל מחלה שכמעט חיסלה לו את הקריירה נאלץ לשבת בצד, וקרווין נאלץ להסתפק בדייט לוהט עם פרנק מיר ב-UFC111. המנצח, יהיה היריב הבא של הענק ממינסוטה. מצד שני, ברשימת ההמתנה מחכה גם קיין ולסאקווז, לוחם בלתי מנוצח שכבר חיסל את מינוטארו נוגירה בנוק-אאוט וגם הספיק לגבור על קונגו ורות'וול.
UFC-111
מיר כבר ניצח את לסנר. אמנם זה היה לסנר אחר, חסר ניסיון ב-MMA ובמיוחד בטכניקת קרקע, אבל אני לא משוכנע שלסנר השתנה במידה ניכרת מאז. אני עדיין לא קיבלתי ממנו הזמנה לטקס הענקת חגורה שחורה בג'יו ג'יטסו ברזילאי, ואני יכול לנחש שכך גם אתם. אבל בכל זאת, מדובר בלסנר מסוכן יותר, מנוסה יותר, אחד שמזהה את המלכודות ולא מתפתה להיכנס אליהן. מיר, שחולם על המפגש השלישי ביניהם, יודע את זה ולכן הבין שעליו לאזן את המשוואה - לא לאפשר לברוק להיות הבחור הגדול בזירה. הוא עבר משטר אימונים מטורף של העלאת מסת שריר יחד עם עבודת עמידה ומשקולות, ובקרב שלו מול צ'ייק קונגו – שהוכרע כבר בסיבוב ה-1 – ראינו את מיר החדש, הגדול, הענק. תוסיפו לכך את השנאה היוקדת שלו ללסנר והנה תקבלו את פרנק מיר המסוכן ביותר שראיתם מימכם. תשאלו את קונגו.
רק שבדרך לברוק, מיר צריך לעבור את "המפלצת" שיין קרווין, שטרם נוצח ב-MMA. יש האומרים כי גם במקרה הזה, כמו במקרה של מייק טייסון, הוא עדיין לא פגש את הגדולים באמת, ואם תאמרו שגבריאל גונזאגה הוא בין הגדולים, אשלח אתכם להתרענן בקרב האחרון שלו מול דוס סנטוס שם חטף נוק-אאוט תוך דוס מינוטוס ונרדם. קרווין לא היה בזירת האוקטגון מאז חודש מרץ 2009, אך לדבריו הוא לא ישב בחיבוק ידיים בתקופה הזאת כשהתכונן לקרב האליפות שבוטל. עכשיו זה הזמן שלו ליישם את אימוניו מול גירסה קצת יותר קטנה מהאלוף, אך הרבה יותר מוכשרת על הקרקע. אם יצליח, הוא יקבל קרב על החגורה. אם יפסיד, לפחות ייחסך ממנו המפגש עם לסנר ב-UFC-116. תגידו אתם מה עדיף.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/1/162841.jpg