אני חייב להחמיא לפיניקס. המאמן אלווין ג'נטרי הוא בדיוק התרופה הטובה ביותר לאימפוטנטיות שראינו ממייק ד'אנטוני בפלייאוף. לאורך שנים שיחקו תחתיו הסאנס כדורסל התקפי מדהים, לא ספרו את המילה הגנה אבל הרוטציה הקצרה וחוסר האמונה של מאמנם שיש מישהו אחר שם מלבד נאש ואמארה שיכול לעשות באמת משהו גדול, הובילו לכך שבמאני טיים, עם פתיחת הארנק, שום אגורה לא הייתה שם.
נראה שלא כך הפעם. לאורך העונה ראינו את ג'נטרי מטפח את החמישייה השנייה באדיקות. אחרי ההפסד במשחק הראשון ג'נטרי לא גער בשחקניו אלא ישב איתם ארוכות והסביר. מה עשו לא נכון וכיצד לתקן. הוא גם נמנע מביקורת פומבית כפי שמאמנים אחרים היו עושים. יפה היה לראות אחרי הנצחון במשחק 3 בפורטלנד שאמר את אותו משפט כמו לפני 24 שעות: "עוד לא ראיתי קהל קולע סל". הוא ביטל את האפקט, קודם מנטלית אצל שחקניו. וזה סופר חשוב.
שתי מסקנות יש לי לגבי פיניקס בשלב הזה של הפלייאוף. האחת: ההליכה לג'ייסון ריצ'ארדסון, שבשני המשחקים האחרונים עבר את 20 הנק' עד המחצית, היא בדיוק הפילוסופיה הנכונה בה דוגל ג'נטרי. לחפש את התוספת שתתפוס. השנייה: הסאנס עוד לא התאוששו, וספק אם זה יקרה בקרוב, מהסדרה ההיא מול סן אנטוניו, עם הצ'יפ-שוט של ביג שוט לנאש שגררה את השעיית אמארה. בכל פעם שסטודמאייר סופג מכה חזקה או שמתחילה מיני תגרה, נעצרת שם הנשימה בתקווה לרגיעה ושאיש לא יקום. כך קרה גם הבוקר מול הבלייזרס. זו המשימה הבאה של ג'נטרי, לגרום לאירוע ההוא ונגזרותיו להישכח. אולי גם האחרונה בדרך למעלה.
- *
כמה פעמים דיברנו על בחירות נכונות, קבלת החלטות תחת לחץ וסבלנות? הנצחון ההסטורי של הת'אנדר על הלייקרס הוכיח זאת גם אם יפסידו את משחקי 4 ו-5 ויודחו. סקוטי ברוקס זכה בתואר מאמן העונה בצדק למרות שהגאון האמיתי בסיפור הסינדרלה מאוקלהומה הוא סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של אוקלהומה. ב-2008 הוא ראיין אותו לתפקיד המאמן והתרשם. פרסטי חשש להפקיד צעירים חסרי נסיון בידי מאמן חסר נסיון, אבל כשבחר בפי.ג'יי קרליסימו הציב לו תנאי: צירוף ברוקס כעוזר בכיר. אחר כך הגיעה העברת השרביט עם פיטורי קרליסימו, אחד שהיה איתו בסן אנטוניו המפוארת של העשור הקודם.
ברוקס הוא הגיבור המשני בתסריט שמאיים להפוך לבכיר. ההחלטה שקיבל להעביר את קווין דוראנט מעמדה 2 ל-3 הובילה לעלייה של 5 נק' בממוצע למשחק העונה מצד הטרנטולה. העבודה שלו מחוץ לשעות האימון עם ראסל ווסטברוק, כרכז לשעבר לרכז שמעולם לא היה רכז טבעי באמת מוגדרת כ"פנאטית". גם ההחלטה שלו לפני משחק 2 לקחת את הקבוצה הצעירה בליגה להתאמן באולם בתיכון בית ספר "כדי לחוש את האווירה שכולם כל כך אוהבים" עשתה רק טוב. אפילו דוראנט הודה שהלחץ ירד והתחלף בחיוכים וזכרונות נעימים.
אותו דוראנט קטף 19 ריב', שיא קריירה, הבוקר. וזהו מלך הסלים בליגה כזכור. הוא גם מסר 4 אס', אחרי שברוקס איתגר אותו מספר פעמים העונה להוסיף אספקטים במשחקו. ברבע האחרון הצמוד מול הלייקרס, עוד לפני שהת'אנדר עלו ליתרון ראשון, ברוקס נתן הצהרת אמון בכוכב הגדול שלו. "אתה סופרסטאר". לא מילולית. מעשית: הוא שלח אותו לשמור על קובי בראיינט ב-12 הדקות האחרונות. על שחקן הקלאץ' הטוב בעולם. על סוגר המשחקים המופלא. קובי דייק רק ב-2 מ-10 מול מוטת הידיים הארוכה והאתלטית כל כך. אח"כ הודה: "זה תפס אותי בהפתעה. לזה לא התכוננתי". ברוקס יצא גאון. הוא עוד יעשה מהקבוצה הזאת מטעמים מהם נהנה כולנו.
אחרי שיואב בורוביץ' עמיתי הודה בחיבתו העזה לדירק נוביצקי ודאלאס התברר לי שיש בינינו דרבי. כילד שנתפס בשגעון הספרס מהרגע הראשון בו ראיתי את שון אליוט יורד מדאנק ומנתר בצידי המגרש בצעדי איילה וראה במוסר העבודה של דייויד רובינסון משהו יפה יותר מהטטבעה מהעונשין של מייקל ג'ורדן, התחברתי מיד.
אבל אני פחות מתלהב מהנצחון בדאלאס. וגם לא חושב שטים דאנקן, מיסטר עקביות, יכול להמשיך עם המילה הנרדפת לו במשך שבוע או שבועיים לנוכח גילו ומצבו הגופני. למזלם של הספרס, דאלאס אינה פיזית בנתיים. וזה יקרה כשלא תהיה לה ברירה. אני עדיין חושב שהיא עדיפה. אם היא תפסיד, אכן מדובר בלוזרית הגדולה שראינו מזה שנים. משהו במושגים של ברצלונה של אאיטו בהקבלה לאירופה.
אני כן מתלהב ממצ'-אפים והחלטות מעוררות השתאות, כמו זו של גרג פופוביץ' לא לעשות דאבל טים על דירק נוביצקי אחרי 36 הנק' שלו במשחק 1. הוא פשוט החליף בתזמוני השומרים והפקיד את עיקר העבודה בידיו של אנטוניו מקדייס. 24 נק' היו לגרמני מ-24 זריקות, וזה מעט. במשחק אחד הצדיק מקדייס את ההבאה שלו בקיץ, כי זה מה שהוא נותן: הגנה, נשמה, לב. את כולו. כל גופו. במשחק השחמט מול ריק קרלייל הוא ניצח כי יזם וראה מהלך אחד קדימה. זה היופי בסדרות פלייאוף. ההתאמות הללו, או החוסר בהן. השפנים. מרגש יותר מדאנק כזה או אחר בפרצוף. אותי לפחות.