נתחיל מהסוף: העליהום על לברון ג'יימס אחרי המשחק נגד יוטה היה מוגזם, לעגני וחסר פרופורציות. ההחלטה של כוכב מיאמי לוותר על הזריקה האחרונה לטובת יודוניס האזלם הייתה סבירה, בהתחשב בכך שהג'אז שלחו עליו דאבל אפ. מי שמכיר את האזלם יודע שזו בדיוק הבלטה שלו, וברוב המקרים הכדור היה נכנס וכולם היו מהללים את האסיסט החכם. כל מי שקפץ ואמר "לג'ורדן זה לא היה קורה" שכח כנראה את המסירה ההיא של מייקל לסטיב קר (נגד אותה יוטה) במשחק מס' 6 של הגמר ב-97', שנתנה לשיקגו את האליפות החמישית.
הצרה מבחינתו של ג'יימס היא שהסיפור הזה בא זמן קצר לאחר משחק האולסטאר, שבסופו הוא איבד כדור בצורה רשלנית מאין כמותה. מיד אחרי הבאזר היה קשה לפספס את הסמול-טוק הספונטני עם קובי בראיינט, שבו אמר האחרון ללברון "היית צריך לזרוק". האיש המכונה "הממבה השחורה" הוא הרי מסוג השחקנים שיתעקשו לקחת זריקה קריטית גם אם תעיר אותם באמצע הלילה (או תשבור להם את האף).
בעיניי, הנטייה של עיתונאים לסווג שחקנים לקטגוריות של ווינרים או לוזרים פשטנית מדי, מתעלמת מהתחום האפור שבין שני הקטבים ובעיקר לא מדויקת. הרי לפי הגישה הזאת, איפה הייתם שמים את דירק נוביצקי? עד השנה שעברה רבים מהפרשנים ראו בו האיש שפספס במו ידיו את האליפות ב-2006, אחרי שדאלאס הובילה 0:2 בגמר נגד מיאמי. והנה בגמר האחרון נגד אותה קבוצה הג'רמינייטור נתן סדרה לפנתיאון והביא לקבוצה הטקסנית טבעת היסטורית. אז מה, פתאום הוא ווינר? בקיצור, המציאות טיפה יותר מורכבת.ואחרי כל כתב ההגנה הזה, אני מרשה לעצמי לומר שלברון הביא חלק ניכר מהביקורת על עצמו. תרמו לכך ישירות המעבר הציני מקליבלנד, מופע השחצנות עם ווייד ובוש שבא בעקבותיו ("לא אליפות אחת, לא שתיים, לא שלוש..."), הרצון של הבנאדם שנקרא לו "קינג ג'יימס" והתחושה הפנימית שלו שהוא כבר עכשיו אחד הגדולים בהיסטוריה. ברור שהתקשורת, בטח בעידן טוויטר-פייסבוק תבחן בשבע עיניים כל הצהרה/ראיון/ציוץ שלו אחראי מס' 6 של ההיט. מצד שני, לברון רק בן 27 והוא בהחלט משתפר מעונה לעונה. המספרים מדברים בעד עצמם: מעבר ליותר מ-26 נקודות למשחק בכל עונה שאחרי שנת הרוקי, ב-2011-2012 הוא מחזיק בשיא הריבאונדים בקריירה המקצועית שלו (8.4 למש'), הדיוק מהשדה הוא הגבוה ביותר שהיה לו (מעל 55 אחוזים) ומחוץ לקשת הוא לראשונה עומד מעל 40 אחוזים. כל זה בתקופה שבה הוא ירד ל-37 דקות על הפרקט בערב ממוצע (המס' הנמוך ביותר מאז שהגיע לליגה). תוסיפו לזה שלמיאמי יש קבוצה מצוינת, שרבים משחקניה כבר קיבלו את הסטירה שלהם נגד המאבריקס, ואפילו התחזקה בשיין באטייה, החתמה מצוינת וחשובה.
גם אם יש ללברון ג'יימס איזה שהם 'אישיוז' עם הכרעת משחקים צמודים, אי אפשר לקחת לו את הסדרה הנהדרת נגד שיקגו בגמר המזרח האחרון, כולל שלשה קריטית במאני טיים ובלוק מפלצתי על דרק רוז שניות לפני הבאזר, שני מהלכים שהכריעו את המשחק החמישי ולמעשה את הסדרה כולה. מעבר לכך, יש לו עוד מספיק זמן לתקן. תאמינו לי שאם מיאמי תזכה השנה באליפות, בין אם זה יהיה ע"י ניצחון בנקודה משלשה שלו בשנייה האחרונה של המשחק השביעי, בחוץ, (ואתם יודעים מה? עם 40 מעלות חום, מחווה ל-MJ), או שמא בצורה הרבה פחות הירואית, קוף גדול ירד מגבו של האיש הגדול. ואז נוכל לבחון באמת ממה הוא עשוי. תזכרו שגם ג'ורדן אכל לקרדה שלוש פעמים מאייזיאה תומאס וה"באד בויז" בסוף שנות ה-80', לפני שמישהו בכלל שיער שבבוא העת מס' 23 יחשב לשחקן הטוב ביותר שעולם הכדורסל זכה לראות.