כאשר מתחילים במסע בסמטאות הלב של הליצן של מנחם מ' פאלק, מייד עולה מול עיניינו האסוציאציה של תמונות הליצנים של פיקאסו. הליצנים בכחול של התקופה הכחולה.
אלא שכחול, גם אצל פיקאסו וגם בפזמונאות העולם, במיוחד האמריקנית, הוא צבע העצב. הליצנים כבולים בתוך העצבות. הכחול אולי צבע השמים או הדמדומים בסגול-כחול, לפני שהם הופכים לאדמדם-ורדרד ברדתם אל האפלה. ואילו הליצן של מנחם פאלק פורץ מעבר לעצבות, הוא הרבה יותר מזה - גם כהגדרתו על-ידי פאלק בשיר "מפתח הלב": "כֹּה פְּתַלְתֻּלָּה הַדֶּרֶךְ / פַּעַם הוּא מְחַיֵּךְ וְהַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת / פַּעַם כּוֹעֵס / וְרַק עִם סְטָטוֹסְקוֹפּ, אוּלַי, יוּכַל לָדַעַת / מַהוּת אוֹתָן תְּחוּשׁוֹת / מֵעֵבֶר לַמַּנְעוּל שֶׁבַּחֲזֶה.." (עמ' 5).
מעניין לבחון ולהשוות את הליצן במבואות הלב , לליצן אחר - רד סקלטון, מטובי הליצנים בארה"ב, שכתב שיר לאביו שנפטר לפני היוולדו. לבו של סקלטון הוא כל הקרקס - "העיר הקסומה, הקתדרלה לילדים ולמבוגרים, .... מקדש המשמש בית לאחדות האדם והחיה, וכולם מציגים לטובת האנשים - אחיהם - בקריאות ניצחון". וכך כותב רד סקלטון על הליצן בשיר על "הקרקס" - "הליצן מביא את צערו מאחורי מסיכה / לעתים גרוטסקית, לעתים עצובה / אך תמיד עם קריצה שהיא עידוד / ההופך את כל המעוות בחיים לרגעי, שיעור באנושיות...."
ואכן גם ליצנו של מנחם פאלק הוא שעור באנושיות, כי הליצן הוא נווד ביקום, ומצוי ברגש, בחושים, בחכמה ובהבנה, ובכל מצבי אנוש הקשורים בהיסטוריה האישית של ה"אני השר". מנחם עושה זאת בשתי צורות: בציטטות מפי גדולים, המתארים את הליצנים כמוטיב בהיסטוריה האנושית, ובליצנו הפיוטי הנודד דרך שיריו. אנו פוגשים את הליצן בירושלים: "הוּא, הַמְּקֻשָּׁט, הַמְּבֻשָּׂם, הַמְּגֻחָךְ, יוֹדֵעַ / שֶׁכָּאן נִתְּנוּ הָרַחֲמִים. / בִּמְשׂוּרָה נִתְּנוּ, מְעַט מְעַט, / וּפְעָמִים אַף נִשְׁכְּחוּ." (עמ' 7). "שְׂפָתוֹ שֶׁל הַלֵּיצָן / נִשְׁמַעַת כֹּה יְשִׁירָה לִפְעָמִים / וּלְעִתִּים הִיא כְּמוֹ כְּאֵב דּוֹמֵעַ". (עמ' 27). לעתים "וַעֲנִיבַת הַלֵּיצָן חוֹנֶקֶת אֶת הַקָּהָל." (בשיר "שִׁירָה אִישִׁית" עמ' 43). הליצן של מנחם עובר מן הכחול העצוב של פיקאסו, אל שבילי האהבה ואל כל תופעות החיים: "אֲפִלּוּ לֵיצָן אִלֵּם יוֹדֵעַ / בְּבָצְעוֹ תְּנוּעַת חִבּוּק שֶׁל חָזֵהוּ, / לִפְנֵי הַיַּלְדָּה הַיָּפָה שֶׁבַּחֲבוּרָה / שֶׁמִּלִּים, כֹּחָן מֻגְבָּל, ..." ("פִּרְחֵי הַגַּן", עמ' 65). פאלק מסתכל אל פרטי לבושו של הליצן: אל צבעם האדום של כפתורי בגדו" יוֹתֵר מוּחָשִׁי מִצֶּבַע הַדָּם שֶׁל חַיָּל פָּצוּעַ." ("רָצִיתִי שִׁיר אַהֲבָה", עמ' 69), ובאותה מידה " כַּפְתּוֹרִים אֲדֻמִּים עַל בֶּגֶד לֵיצָן / יָפִים כְּמוֹ פֶּרַח בִּשְׂעָרָהּ שֶׁל מִתְבַּגֶּרֶת מְאֹהֶבֶת." ("מִלּוֹן", עמ' 73), מן העצוב אל השמח והיפה. ובדומה לתיאורו של רד סקלטון אומר פאלק: אִם לֵיצָן בּוֹכֶה, אֵין זֶה אוֹמֵר שֶׁהוּא נִפְגַּע. / אוּלַי הוּא רַק מְתַרְגֵּל / אֶת שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת, אִם יִפָּגַע." ("תִּכְנוּן", עמ' 85). גם ליצנו של מנחם לובש ופושט מסיכה.
הליצן הוא על-זמני. ברצונו הוא בעתיד ובעבר, וברצונו נע או עומד ברגע הזמן. "פיירו שח חרישית: " פִּיֵירוֹ שָׂח חֲרִישִׁית: "כְּשֶׁאַתָּה מְקַפֵּץ מֵאַחַת לַשְּׁנִיָּה / אַתָּה נִשְׁאַר בַּמָּקוֹם / אוֹ פּוֹסֵעַ לְאָחוֹר." (השיר "הֶרְגֵּלִים", עמ' 95).
הליצן הוא מתווה הדרכים, אך הוא גם המראה של האנושות. " חָשׁוּב שֶׁכָּךְ יֵיטִיב לִשְׂרֹד / יוּכַל לִלְבֹּשׁ כְּסוּת רְצִינִית / אוֹ מְבֻדַּחַת, / אוֹ לֹא שְׁפוּיָה / וּלְבַטֵּא כָּל שֶׁעִם לִבּוֹ לְלֹא חֲשָׁשׁ. / הֲרֵי הוּא רַק לֵיצָן / וְזֶהוּ תַּפְקִידוֹ - / לְשַׁעְשֵׁעַ, לִגְרֹם לְבֶכִי, / לָשִׂים מַרְאָה מוּל פְּנֵי קָהָל / וְהוּא, פָּנָיו מֵאֲחוֹרֵי גַּב הַמַּרְאָה." ("מַרְאָה" עמ' 101). ליצנו של מנחם פאלק, בדומה לליצנו של רד סקלטון, מתחבא מאחורי משהו. אך בד-בבד הוא אמיתי, ומשקף את האנושות כולה.
נדודי המילה והשיר
בעקבות הליצן או יחד עמו נודד גם ה"אני השר". בִּמְבוּכוֹת הלב כמו במבוכי השירה. ב"דרך המשוררים" בשיר "הֵרָיוֹן" מראה פאלק את לידת השיר, לעומת לידה רגילה של אם היולדת את עוללה. בעוד שה"הַהֵרָיוֹן שֶׁלָּךְ מוֹלִיד בָּשָׂר וָדָם, / הַהֵרָיוֹן שֶׁלִּי מִלִּים בִּלְבַד." (עמ' 29). ובהמשך "הֲרֵי הַהֵרָיוֹן שֶׁלָּךְ מֵבִיא חַיִּים, / צְחוֹק וְגַם בֶּכִי / אַךְ מַעֲשֶׂה יָדַי מוֹרִישׁ רַק זִכְרוֹנוֹת / שֶׁל צַלָּקוֹת מֵאֶתְמוֹל, שִׁלְשׁוֹם, לִפְנֵי שָׁנָה." ההריון של האישה מוליד בשר ודם, ואילו מילות העולל של המשורר נמוגות "בַּשִּׁכְחָה".
אך השיר הוא הרבה מעבר לשכחה, השיר, כמו הליצן, נודד בכל היקום. השיר יכול להיוולד מניכור ומבריחה, כמו בשיר " אֵיךְ מְחַבְּרִים שִׁיר" בעמ' 32: ב"בְּמַצַּב רוּחַ מֶלַנְכּוֹלִי..." או " מִתְחַבְּאִים מֵהַסְּבִיבָה מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן הַזִּכְרוֹנוֹת" " אוֹטְמִים אֶת הָאָזְנַיִם, / עוֹצְמִים אֶת הָעֵינַיִם," - אבל בסיומו השיר תמיד נחשף ומתגלה במלוא עוצמת לידתו " אֵיךְ מְסַיְּמִים שִׁיר? / פּוֹתְחִים אֶת הָעֵינַיִם / בּוֹדְקִים אִם כָּל סִימָנֵי הַהִתְרַגְּשׁוּת / מֻנָּחִים בִּמְקוֹמָם, / נִשְׁכָּבִים עַל הַמִּטָּה / וּמַמְתִּינִים עַד שֶׁאַנְחַת הָרְוָחָה / תֵּצֵא מֵהַפֶּה וּשְׁרִירֵי הַגּוּף רְפוּיִים. / בּוֹדְקִים בְּמֶרְכַּז הַרְגָּשׁוֹת שֶׁבַּקָּדְקוֹד / אִם תְּחוּשַׁת הַ"טוֹב אַךְ ..." / עֲדַיִן שָׁם / וְאָז יוֹדְעִים: / שֶׁכַּנִּרְאֶה, / כַּנִּרְאֶה נִכְתָּב עוֹד שִׁיר..".
בדומה לספרו המספר על פגסוס, הסוס הפלאי העף בשמים ("מסעותיו של פגסוס", 2007), כאן מקשר ה"אני השר" את השיר עם האור העליון. במובן זה, ספר ה"ליצן בסמטאות הלב" נכתב בנימה הרבה יותר אופטימית מאשר הספרים הקודמים. קרן האור הנכנסת "... דַּקִּיקָה / וַחֲטוּבָה," מתגלית כיצור עילי, כהוייה נפלאה המתיזה על כל סביבותיה " נִיצוֹצוֹת / שֶׁל רִגְשֵׁי אַהֲבָה, / שֶׁל רִגְשֵׁי שִׂמְחָה, / שֶׁל רִגְשֵׁי אָשָׁם. // אַחַר-כָּךְ פּוֹצְחוֹת יַחַד בְּרִקּוּד, / נְשָׁמָה וְעוֹד אַחַת. / הַמַּחְשָׁבוֹת מִתְבַּהֲרוֹת / חֲבוּקוֹת בְּקַרְנֵי הָאוֹר / לְדַקּוֹת אֲרֻכּוֹת / לִשְׁנִיּוֹת מְפַנְּקוֹת. // בְּתֹם תִּשְׁעָה יָמִים / וּכְאֵב - / יִוָּלֵד / שִׁיר." ( "קֶרֶן אוֹר", עמ' 35). השיר של מנחם קשור תמיד באור, באור עליון.
אך המשורר אינו יכול להינתק מטבעו כשייך לזרם ה-chausists משוררים המשתמשים בחפצים ובדברים יום יומיים כדי לבטא עצמם. השיר יכול לבוא מן ה"מִיקְרוֹ" (עמ' 36), המבושל באור מלאכותי. הוא יכול לבוא מן התנור "שֶׁעָלוּל לְהִשָּׂרֵף / אִם יִשְׁהֶה שָׁם מֵעֵבֶר לַזְּמַן הַדָּרוּשׁ,". המטפורות המונדיניות, יום יומיות מחדדות ומחדירות לתודעה את נמיכות הדברים בד-בבד עם הכוונה הסמויה בהם. בסופו של דבר השיר "מתבשל בלב" ואומר מה שרוצה להגיד - אבל לעתים יכול גם הלב לטעות, ולכן - "מִי הַשֶּׁף שֶׁיֵּדַע אֶת מַתְכּוֹן הַשִּׁיר?" העלול גם לעזוב ולבגוד באותו הלב.
מנחם מנמיך את רמת המלים הנתקלות במציאות של חיי המשורר. לעתים השיר משורבט, או נכתב ובדומה לליצן המסתפק רק בחיוכים, אין בו בשיר כדי לספק מזונך. אתה נאלץ למכור אותו בפרוטות, ולזכות בתשומת לב מועטה.
יחד עם זאת, המילה והשיר מצויים בלב כולם, כקטנים כגדולים במעלות החברה. גם בלב אותה זונה ה"פרחה" (בעמ' 48, "פְרֵחָה בַּחֲרוּזִים") שרוצה לחבק משורר ולאמץ חרוזיו.
ה"אני השר" או המשורר ופנימיותו, בדומה לליצן , מתבוננים בכל. המשורר מחלק את ספריו "לרוח" משחרר "רגשות להתעופף מעל ראשי האנשים" מותיר תקוותיו על "הספסל הציבורי" . הוא רואה את מגוון הדברים והאישים - את פילוסוף, המשורר, הצייר , הצלם. הוא משוטט בארצות שונות "בין הירח לשמש". והפייטן מהלך ביערות, בנהרות, בערי הנמל , בלילות הקסומים ובעיקר "בחלומות...".
בשביל האוהבים
בשירו הנפלא "פִּרְחֵי הַגַּן" (עמ' 65) משאיר ה"אני השר" את האהבה במישור הסובלימטיבי, אותו מישור של קרן האור שלו. הוא יכול לתת לאהובתו רק פרח אחד מפרחי הגן, אך אותו פרח הוא מתוככי לבו ונתיביו הן המלים.
האהבה היא מקום מפלט. בעתות לחץ בורח "האני השר" מן המציאות הקשה אל האהבה. ("רָצִיתִי שִׁיר אַהֲבָה" עמ' 69) " בְּעִיר אַחֶרֶת, בְּעִיר רְחוֹקָה / הָיְתָה מִלְחָמָה. / נָפְלוּ שָׁם טִילִים בְּגַנֵּי יְלָדִים, ... וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי אַהֲבָה." " ובסוף השיר: "עֶרֶב סִילְבֶסְטֶר לְלֹא מְסִבּוֹת. / מַעֲבָר לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה. // וַאֲנִי כֹּה רָצִיתִי שִׁיר אַהֲבָה."
מעשה האהבה הוא שירה. בשיר "ניקוד לשוני" בעמ' 71, המשורר מנקד את גוף אהובתו: "בְּהַתְחָלָה לָשִׂים חִירִיק, / לְהַדְבִּיק אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנִי / לְרוּם מִצְחֵךְ." המלים והמישור התחושי באהבה מתלכדים, ועוד הפעם - הליצן, השיר ואהבה, גם הם מתלכדים, כי הכפתורים האדומים על בגדו של הליצן הם כמו פרח בשדה של מתבגרת מאוהבת.
אולם האהבה היא אפימרית, היא רגעית ונכנסת גם היא למחזוריות של הדברים ולשיכחתם: שלמה המלך, החכם באדם ובעל ההרמון של אלף נשים - גם הוא "כִּי הָאֹשֶׁר שֶׁלּוֹ נִגְרַם / מֵחֹסֶר הַצֹּרֶךְ לִזְכֹּר / הַבְטָחוֹת, שֵׁמוֹת וּפָנִים...." (בשיר "שִׁיר עַל אֹשֶׁר הַשִּׁירִים", עמ' 78)
כדפוסי כתיבתו בשירים הקודמים, מנחם פאלק, לבסוף, כולא הוא את האהבה בדברים הקטנים, המונדיינים. בשבעה שירים מתחת לפנס שבור הוא מפרט. "בפרפטום אהבה" ("פֶּרְפֵּטוּם הָאַהֲבָה"עמ' 75): " יֵשׁ לְהַבִּיט עַיִן בְּעַיִן / תּוֹךְ כְּדֵי הַשָּׁקַת הַכּוֹס". ובסופו של השיר: "עַיִן בְּעַיִן / כּוֹס מוּל כּוֹס / יָד בְּיָד / שֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט... / הָאַכְזָבָה הַמַּחְזוֹרִית.". הם תכננו מרגע לרגע את מעשה אהבתם. אך כל מה שנשאר הוא בעצם השיר - הסובלימציה של האהבה, ולא היא עצמה. רק הליצן הוא היודע להתבונן אל כל מגווני הרגשות - בעמקה של אהבה, במגווניה ובייאושה. הליצן מתבונן ובוהה " לְחַוּוֹת אֶת אִי הַהֲבָנָה / לִהְיוֹת מוּכָן לַדְּחִיָּה / לְהֵאָחֵז בְּצִפָּרְנַיִם בַּצִּפִּיָּה, " (ב"טיפוס סיזיפי" בעמ' 83).
מן הקרשצ'נדו אל הדימינואנדו
ומן הזיכרון אל ההווה
מן השיא אל הקטן והדחוי, מן הזעקה אל השתיקה המוחלטת אך אחר כך בכל זאת ניסיון להתרוממות, הוא המאפיין ספר זה. גם כאן יש לנו את סממני הטביעה בעולם המונדייני, היום יומי על נוהגיו ופרטיו, כפי שה"אני השר" חש ביצירות הקודמות. גם בהגיגי אדם יש ירידה "אֲנִי חוֹשֵׁב / מַשְׁמַע אֲנִי רוֹאֶה / מַשְׁמַע אֲנִי שׁוֹמֵעַ / מַשְׁמַע אֲנִי מַרְגִּישׁ / מַשְׁמַע אֲנִי קוֹלֵט / מַשְׁמַע אֲנִי שׁוֹתֵק / אֲנִי חוֹשֵׁב." ובסופו של השיר: "אֲנִי שׁוֹתֵק / לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ / אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה / גַּם אִם אֲנִי מַרְגִּישׁ / אֲנִי שׁוֹתֵק." ("אֲנִי חוֹשֵׁב, מַשְׁמַע", ַעמ' 179). הכול יורד אל תוך השתיקה, הדבר היחיד שנותר עמה הוא המחשבה. בשירו "תְּשׁוּאוֹת" בעמ' 187, מספר מנחם על האמן גיטריסט החולם על התשואות, אך במציאות "הוּא אוֹסֵף אֶת הַצִּיּוּד / מְסַדֵּר אֶת הָאֶפֶקְטִים זֶה לְיַד זֶה / בַּמִּזְוָדָה. בְּעֵינַיִם מְטֻשְׁטָשׁוֹת / וּבְצַעַד אִטִּי מַעֲמִיס אוֹתָם / עַל הַחִפּוּשִׁית הַיְּשָׁנָה. / הַמַּחְשָׁבוֹת מַפְסִיקוֹת לָנוּעַ, / הָאַדְרֶנָלִין פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ / הַתִּקְווֹת מִתְאַדּוֹת". בשירו "סְדָרִים" בעמ' 189, מאניש המשורר את האכזבות, התקוות והן הולכות לאבוד בין השבילים "לְהִתְאַחֵד עִם הֶעָפָר לִכְדֵי עִסָּה..." הכול מ ת ק ט ן, גם הזוגיות, כבספריו הקודמים, מאבדת מן ההוד וההדר בה והמשורר זועק את הגבר שבו: "שֶׁנָּפַלְתָּ בְּרִשְׁתָּהּ וְכָעֵת נִכְנַעְתָּ... / בְּרַח / לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁמָתְךָ תִּכָּנֵס לְצִנְצֶנֶת זְכוּכִית / וּמִכְסֶה הַשַּׁעַם יֻצְמַד / וְיֵחָתֵם. ("דֵּעָה בְּדוּקָה", עמ' 200)
שיאו של תהליך הקרשצ'נדו והדימינואנדו הוא בשיר "מִצְרָךְ הֶכְרֵחִי" בעמ' 232, בו מנהל האני השר דו שיח עם האלוהות, כי "כָּל אָדָם זָקוּק לֵאֱלֹהִים מִשֶּׁלּוֹ / אֱלֹהִים רַחְמָן / אֱלֹהִים שַׁתְקָן / אֱלֹהִים סַלְחָן / אֱלֹהִים מַקְשִׁיב". עצם הפגישה היא שתיקה.:" לְהִפָּגֵשׁ עִמּוֹ / לְהָנִיחַ רֹאשׁוֹ עַל כְּתֵפוֹ / וְלִשְׁתֹּק." אך גם האלוהים זקוק לאדם הקטן, גם הוא חלש: "בְּיָמִים בּוֹדְדִים בָּהֶם / הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת ... / גַּם אָז צָרִיךְ אֱלֹהִים / כְּדֵי שֶׁתַּחְזִיר לוֹ טוֹבָה / וּתְּשַׂמַּח גַּם אוֹתוֹ.". הבדידות שורה בכל, גם בעולם העליון וגם בעולם התחתון.
מעניין שבמוטיב זיכרון הילדות ודמויות ההורים, התהליך הוא הפוך.
דמות הסב ב"מוֹרֶשֶׁת" בעמ' 125, מטושטשת בזיכרון הילד המתבגר. "סָבִי, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה / הָיָה רָחוֹק"...וְעַל בִּרְכָּיו אֵינִי זוֹכֵר / שֶׁזָּכִיתִי לָשֶׁבֶת" ההתחלות הן בסימן השכחה, רוב משפחתו לא זכה להכירם ושכח. אבל הסיפור והשיר מקימים אותם לתחייה.
בשירו "שְׁתִיקָה קְדוֹשָׁה" המתייחסת אולי לדמות האב, או לדמות אנוש אוניברסלי, כל החיים בסימן שתיקה, בסימן כאב, שריטות, והסתרת הדמעות. כל צליל והגה לא יצאו אל העולם, אך אותו דיבר בלתי כתוב הפך לדבר סובלימטיבי - השתיקה הופכת לאלוהים, לקדושה. האב שאיבד את כל משפחתו בשואה עבד בימי חייו במלאכה שלא התאימה לגדולתו הרגשית, הערכית והרוחנית. מתוך אותו סבל וחיי יום יום קשים, באה "הַתְחָלָה חֲדָשָׁה" בעמ' 115. מורשתו של האב היא השתיקה - והבן מקיימה: "וַאֲנִי / בִּנְךָ בִּנְךָ, / יְחִידְךָ, / תַּלְמִיד שַׁקְדָן מְמַלֵּא צַוָּאָתְךָ / מַמְשִׁיךְ אֶת בְּדִידוּתְךָ, דּוּמִיָּתְךָ" ("הַשְׁלָמָה" עמ' 107) אבל מתוך החיים הקטנים, ומתוך הסבל הופכת השתיקה לסמל אוניברסלי, ותחיית, ותחיית הזיכרון הוא בשירו של המשורר.
משורר אנונימי כתב לפני כמאה שנה שאת השיר "תפילתו של הליצן". שמו לא ידוע. וכך אומר המשורר: "כאשר אני כושל בחיים אלה, / עזור לי ליצור יותר צחוק מאשר דמעות / לפזר צהלה במקום עצב / ושמחה במקום ייאוש.".
"אל תתנני להפוך לאדיש / שלא אוכל לראות עוד את הפליאה בעיניו של הילד או את הקריצה, האור והחיוך בעיני הזקן.".
כך מתפלל אותו ליצן - והאם איננו מוצאים תפילה זו בדמות הליצן בסמטאות הלב של מנחם פאלק?