קוראים לנו...
רעיון חינוכי בפרשת השבוע. בין דיבור לאמירה.
(ויקרא כא א) וַיּאמֶר יְדוָֹד אֶל-משֶׁה אֱמר אֶל-הַכּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:
אנחנו רגילים לשמוע דיבורים בלי סוף. כל מי שמקבל הזדמנות - מדבר ומדבר. עוד לא למדו כי (משלי י, יט) "בְּרב דְּבָרִים - לֹא יֶחְדַּל-פָּשַׁע; וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו - מַשְׂכִּיל". הם, כנראה, מוותרים על ההשכלה שהיא תוצר השתיקה. דחוף להם לדבר. האם הם גם אומרים משהו, אלה שמדברים כל כך הרבה? מה ההבדל בין דיבור לאמירה, אתם שואלים? בואו נראה:
(אור החיים, ויקרא, א): 'דבר (אל בני ישראל) ואמרת'. כָּפל לומר דבר ואמרת, ולא אמר אמור ואמרת. כי מדובר בשני מיני קרבן, אחד הבא מרצון המקריב בנדר או נדבה, ואחד לכפרת חטא, כי יחטא אדם. כנגד האחרון אמר דבר כי גזרת מלך היא; עליו חובת חטאת הרשומה בכל פרט ופרט. וכנגד (הקרבן) הבא לרצון, אמר ואמרת אליהם; כי אין זה אלא לצד רוממות וכבוד, ואין חובה בדבר.
ובפרשתנו אומר אותו פרשן: ויאמר ה'... אמור... צריך לדעת למה שינה הכתוב מהסדר הרגיל לומר בכל התורה: 'דבר אל וגו''. עוד (שאלה): למה הקדים התואר למתואר, שהיה צריך לומר: 'בני אהרן הכהנים' (ולא 'הכהנים בני אהרון')? ויתבאר על דרך מה שאמרו חכמינו ז"ל (תנחומא כאן) וזה לשונם: אמר הקב"ה למשה 'אין נאה ליוצא ונכנס לפָנַי להסתכל במת וכו''. והוא אומרו 'אמור' - לשון מַעַלָה; 'אל הכהנים' פירוש: מכיוון שהם כהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה? שלא יִטמאו לנפש אדם; כמאמרם ז"ל, שאין נאה ליוצא ונכנס לפני המלך, להסתכל במת. ומטעם זה הקדים התואר למתואר - להסמיך המעלה; לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן הכהנים'. בניסוח כזה היתה חסרה ההדגשה של מעלתם העצמית אשר בגללה אומרים להם ולא מדברים אליהם.
האם ניתן להבחין בין דיבור לאמירה? (זוהר): 'אמור אל הכהנים, ר' יצחק אמר: אמור אל הכהנים, בלחישה. כמו שכל מעשיהם של הכוהנים (בבית המקדש) בלחישה, כך האמירה אליהם - בלחישה'. והדיבור - (קוהלת ה, ב): "כִּי בָּא הַחֲלוֹם - בְּרב עִנְיָן; וְקוֹל כְּסִיל - בְּרב דְּבָרִים". מה פירוש? (רמבם, הלכות דעות, ב, ד): "לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו. אמרו על רב, תלמיד רבינו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים; ועל זה צוו חכמים ואמרו: 'כל המרבה דברים מביא חטא'. ואמרו: 'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'. וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים; והוא שצִוו חכמים ואמרו: 'לעולם יִשנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'. אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט, הרי זו סכלות. ועל זה נאמר 'כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים'".
לאחרונה, למרבה הצער, אנחנו שומעים המון דיבורים אבל מעט מאד אמירות. לא צריכים להתבלבל, בתוך הדיבורים מסתתרות האמירות והן אינן מעודדות. מדברים הרבה כדי לא לומר את האמת. והאמת היא שחותרים אל יעד דמיוני שקוראים לו 'אופק מדיני' אשר, כטבעו של כל אופק, ככל שמתקרבים אליו הוא מתרחק... לא נעים אבל ככה זה. לא אומרים את האמת, אולי כי לא יודעים אותה.
האמת היא שאין ולא יהיה הסדר עם האויבים, כי זה הפוך ממה שכתוב בתורה. כל הקשר שלנו עם הבורא יתברך מתקיים באמצעות הקשר עם ארץ הקודש. ויתור על חלק כלשהו מן הארץ הינו תוצאה של ויתור על הקשר עם הבורא יתברך דרך המצוות התלויות בארץ. בפרשת השבוע אנו קוראים (ויקרא כג, ט ואילך): "וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכּהֵן: וְהֵנִיף אֶת-הָעמֶר לִפְנֵי יְהוָֹה לִרְצנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכּהֵן". יתן ה' ונזכה מיד ממ"ש לגאולה השלמה ע"י משיח צדקנו ובשנה הבאה נקריב את העומר כפי שאנו קוראים בתורה בשבת זו.