בסוף השבוע האחרון, בעיתון ידיעות אחרונות, נדרש יאיר לפיד לסוגיית ה"מפורסמים", מזווית הראיה שלו, כמובן. אלא שזווית הראיה שלו צרה למדי, מכיוון שהוא עצמו חלק מתעשיית ה"מפורסמים".
יאיר לפיד מתרעם על כך שקבוצת ילדות דרשה שיחתום להן, אך אחת מהן אפילו לא ידעה מיהו. היא פשוט רצתה חתימה שלו מפני שהוא מפורסם.
"פעם אנשים היו מפורסמים בזכות משהו שעשו, כמו למשל לחפור את תעלת סואץ או לכתוב טור ב"7 ימים", מצטנע לפיד. "היום הם מפורסמים בזכות זה שהם מפורסמים."
אבל כל הערצה היא מסוכנת. לא רק למישהו שהוא סתם מפורסם. גם הערצה למישהו שהמציא משהו או חפר את תעלת סואץ. ועל אחת כמה וכמה הערצה לכוכבי קולנוע או במה, שהטקסט שבפיהם לא נכתב על ידיהם, ופעמים, כאשר נפגשים עימם, נדהמים מהדמות שעומדת לפנינו, שאינה מזכירה כלל את הגיבור הנערץ. חוויה דומה עבר לפיד כאשר נפגש לפני שנים עם שון קונורי, 007 האגדי, שהלאה אותו בהיסטוריה של סקוטלנד.
תעשיית המפורסמים היא מוקש גדול, ויותר משהיא מוקש, היא בומרנג שיחזור אלינו בעוצמה רבה, כאשר ילדינו יגדלו, ולא יוכלו להפעיל שיקול דעת עצמאי, כי הדמות שבחרו להעריץ חושבת אחרת.
ברגע שאנו מעריצים מישהו, באופן עוור והיסטרי, אנו מוותרים אוטומטית על זכותנו מלידה – הזכות לשיקול דעת עצמאי ובחירה חופשית. ההערצה לכוכבי הפופ, כוכבי הכדורגל, כוכבי הסרטים, היא דבר שנבנה בעורמה על-ידי גופים אינטרסנטים הצדים נפשות תמימות המחפשות מודל שיעזור להן להצליח בחיים. אנשים חושבים שאם יעריצו מישהו ויחקו אותו, בסופו של דבר יהיו מצליחים כמוהו. אבל הם שוכחים שבאותו רגע ממש ויתרו על הייחוד האישי שלהם, שקיים בתוכם גם אם אין הם יודעים זאת, ובעצם ויתרו על הזכות להיות מישהו מיוחד וחושב בזכות עצמו.
ההערצה הזו גבתה מחיר כבד, כאשר הופנתה למנהיגים לא הולמים אשר השתמשו בחלקת לשונם כדי למשוך אחריהם מאות ואלפים ובסופו של דבר משכו אותם אל חורבנם. כך קרה בגרמניה הנאצית וכך קרה ברוסיה של סטאלין, "שמש העמים". ההערצה לסטאלין היתה גם בארץ כה חזקה בקרב חוגים מסויימים, עד כי הפרידה בין בני משפחה וחברים קרובים, כאשר לא היו מוכנים להכיר במנהיג הנערץ. רק לאחר זמן, כאשר התבררה הטעות, היו חלק מן האנשים מוכנים להכיר בטעותם, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. העוול הגדול כבר נעשה.
אין זה אומר שאי אפשר להעריך מישהו על הישגיו. להיפך, הערכה כנה הבאה מהמקום הנכון יכולה לתרום לאדם וללמוד מהדמות שהוא מעריך. כל זאת בתנאי שאין פה ביטול עצמי, אלא בחירה חפשית.
בכל אדם קיים פוטנציאל הגדולה. הגדולים באמת הם אלה שמממשים אותו. את זה באמת כדאי לנו ללמוד מכל אלה שהצליחו לממש את הפוטנציאל שלהם.
ללמוד מהם, אך לא להתבטל בפניהם.
זה כל ההבדל.