ספק רב אם ראש ממשלת ישראל אריק שרון ימשיך לנהל את ענייני המדינה. מצבו מעמיד את ישראל לפני פרשת דרכים בין חזרה לתובנות מיושנות ובין פריצת הדרך המחשבתית ששרון חולל בחברה הישראלית: המחשבה שאפשר וצריך להכריע בגורלנו ועתידנו גם ללא תלות בפלשתינים, באין ברירה גם בלעדיהם.
יש כמובן הבדלים רבים בין מפלגת 'העבודה' בראשות פרץ ל'ליכוד' בראשות נתניהו. אבל בנושא המרכזי של עתידנו כאן, הסכסוך עם הפלשתינים, ההבדל ביניהם מזערי. שניהם תולים את עתידנו לחלוטין באנרכיה הפלשתינית. הכיוון המדיני של שניהם שווה. להשקפתם ההתקדמות של ישראל מותנית כולה במצב הנזיל בחברה הפלשתינית.
הנהירה של כשליש מהבוחרים בישראל ל'קדימה' נבע כמובן מהיכולת הבלתי רגילה של אריק שרון לתמרן בין לחצים בלתי אפשריים ולהצליח לממש את מהלכיו בתנאים שהיו גוזרים קיפאון על רוב בני האדם. אך יש סיבה נוספת, הדרך שעוצבה להינתק מהפלשתינים ולקדם את מטרותיה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית גם ללא תלות בפלשתינים, גם באופן חד-צדדי.
את אריק שרון אי אפשר להחליף. אך אם 'קדימה' רוצה להצדיק את עצמה פוליטית ולהוות כוח משיכה להמוני בית ישראל היא חייבת מייד להציג דרך שאינה תלויה באדם יחיד. דרך העיצוב הנחוש של גבולות ישראל, מתוך התחשבות ורצוי בהסכמה עם הפלשתינים, אך לא תלוי ולא מותנה בהם - דרך ההתכנסות, אם צריך החד-צדדית, לגבולותיה של מדינה יהודית דמוקרטית.
אם קדימה תאמץ את הדרך הזו יש לה זכות קיום מלאה בפוליטיקה הישראלית בין שמאל לימין גם עם הנהגה אחרת.