עם ישראל אוהב מנהיגים חזקים. הוא זקוק למנהיג שיוביל אותו, יקבע ינווט וגם יחליט. נכון, לא תמיד הוא מרוצה במיוחד, ובכל זאת, עדיפה הנהגה חזקה מכאוס שלטוני. התנהלותה של מממשלת שרון מרתקת, במיוחד לאור התפקיד הדומיננטי, כמעט כבן-חורין, אותו לקח לעצמו אריאל שרון. שרון הוא המיתוס והאתוס- צבר, לוחם עשוי ללא חת, מחד, יחד עם היותו בעל חוות השקמים (כמה פסטורלי) מצולם כשהוא נשוא טלה בזרועותיו. כעת, מצא עצמו עם ישראל כשהוא נתון ללא אב.
כמו בכל משפחה בעלת מבנה פטריאכלי, ברגע שהאב מתקשה לתפקד, מבנה המשפחה מתערער. הבנים מתחילים למצוא את מקומם במשפחה, ויהיה מי שיוביל בסופו של דבר. גם במערכה הפוליטית יהיה מי שירצה לנהוג כבן חור(ין) במרכבה השועטת – קדימה. ובכל זאת, אין הדבר פשוט כלל ועיקר, במיוחד לאור העובדה שהועלתה לא פעם כי "קדימה" היא מפלגה של איש אחד.
מעניין לראות כיצד מתפקדים בני משפחת "קדימה". היה מביש לראות אחד מחבריה מתחנחן בראיון לערוץ השני, כשהוא מספר על גילויי הלב המרגשים אותם חשף ראש הממשלה לפניו, שהראה עד כה בעיקר נחישות ולא ממש רגישות.
והתקשורת - אם להשתמש כפראפרזה לדברי הרמב"ם על החוזר בתשובה: "אמש היה זה משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד". פתאום כלי התקשורת גילו את הקודש, את האמונה והתפילה. האשמת חלק מן הציבור הדתי באי-אמירת תפילה לשלומו של ראש הממשלה, היא חוצפה, וזה כאנדרסטייטמנט. יש לזכור כי בכל בית כנסת מזה שנים רבות נאמרת תפילה לשלום המדינה וראשיה, כחלק אינטגרלי של תפילת השבת. אולם נכון, לחלק גדול מן הציבור הדתי קשה לומר היום תפילה לשלום ראש הממשלה. מי שבהוראתו נהרסו חייהם וחלומותם של רבים מחבריהם, מתקשים היום לחוות אמפתיה כלפיו. וזה, לא נעים לומר, נורמלי.
על הסיאוב במערכת השלטונית כבר כתבו העיתונאים דנקנר ומרגלית. על ביתם הם, התקשורת הכתובה והאלקטרונית לא דיברו, כמעט. לא חדש הוא כי סדר היום מוכתב בעיקר על-ידי התקשורת ולא כטענת רבים מאנשיה, להיפך. לו היתה העיתונות משמשת בתפקידה כראוי, היתה מהווה כלב השמירה של הדמוקרטיה. הכלב, נאמן לבעליו, ואילו התקשורת נאמנה לעצמה, וקובעת לפוליטיקאים ולעם את סדר היום.
ברור הוא שישראל זקוקה למנהיג חזק - איש אמת, החפץ בטוב העם והארץ לפני טובתו שלו. הוא זקוק לתקשורת איכותית ואמינה שלא תהווה מכשיר בידי השלטון (פראבדה...) אך גם תהיה פרו-ישראלית.
אם זה נשמע לכם מוזר ובלתי אפשרי, סימן שאנחנו בצרות.