אני, כצופה שמשתדל להימנע מצפייה עקב וולגריות של מנחים וגסות של פרסומות, מחלק את הפרסומות לחמישה סוגים:
1. נוגעות ללב - כמו הפרסומת של פלאפון עם הילד, הדובי וחסר הבית;
2. מצחיקות;
3. אנטי נשיות - כמו פרסומת לחומוס חדש, בו המטומטמת מקבלת את בעלה עם מטריות או אטריות במקום פטריות, או הבחור שאשתו המטומטמת יודעת רק למלא דלק אך לא לנהוג;
4. אנטי חברתיות - כמו האיש ששוכח את משפחתו במכונית, או פרסומת לבגדי ילדים שמזמינה אונס או פרסומת אחרת של אותה חברה שמראה איך שלשה ילדים מסדרים קבוצה של ילדים אחרים וזוכים בבגדיהם;
5. אינפורמטיביות - אבקות כביסה.
במדינה בה כבר מזמן אין חינוך ואין ערכים כמו כבוד לזולת, תרבות שיחה-ויכוח, החזית אולי האחרונה שיכולה לגרום לשינוי כלשהו היא הטלוויזיה. אך שם אנו רואים אפליה קשה נגד נשים ועידוד לחזירות ולאלימות.
סיגל ביטון, את כשותפה למה שמתרחש תישאי בחלק מהאחריות לדור המכוער שיגדל במדינה.
עברתי על רשימתך והיא מלאה בסעיפי חוק למיניהם. אך יש גם אדם סביר, והאדם הסביר אומר לך שזה הפך לחוויה מגעילה לחזות בפרסומות.
עליכם כרשות להוקיע פרסומות אילו, או לסרב לשדרן, ולמרות שכל אמא יהודיה חלמה שבנה או בתה יהיו עורכי דין, חלום שהתגשם, לא כל דבר הוא סעיפי חוק, יש גם זכות הציבור ליהנות ממה שהוא משלם. וכמו שאתם דואגים שלא נהיה חשופים למין, כך תדאגו שנהיה שלא נהיה חשופים לחזירות ושוביניסטיות שלמרבה הפלא הולכים טוב יחד.