לאור הכישלון בהכרעת הטרור נוצרת בציבור התחושה, כי הגענו לסף במיצוי הכוח. הייתי מציע כי קודם לבקשת חסדי הפריץ מעשה אבותינו בגלות, לבחון את הסוגיה על-פי לקחי העבר. הללו שנרכשו בדמים ובדם מלמדים יותר מכל על סיבות המכשלה, ומסמנים באופן חד-משמעי את מפלגת העבודה כגורם העיקרי להיווצרותה.
מפלגה זו, שהתגאתה בצדק על נשיאתה בעול הקמתה של ישראל, יכולה באותה מידה להתבייש בחלקה המכריע בהרס המתמשך מאז איבדה את השלטון ב-1977. ואכן, על-פני הדברים עולה במלוא חומרתה העובדה, כי מאז אוקטובר 1982, לאחר הפגנת השמאל בכיכר שאת העוצמה וההשפעה העניקה העבודה, חלה תפנית של 180 מעלות במצב הביטחון. מה שמשתקף ברצף תוקפנות ובחוסר יכולתה של ישראל לקטוע אותו כפי שעשתה קודם לאירוע בכיכר.
אם נשכיל להבין, כי ישראל שלפני האירוע ואחריו הפכו לשתי ישויות שנות, ניתן יהיה לאמוד על חוסר הרלוונטיות של מהלכים מדיניים, שהושתו על-פי כללי פעולה לאומיים שלפני האירוע, ובעקבותיו הפכו לוירטואלים כמשענת קנה רצוץ למהלכים ומקור לקריסתם. לכן, במקום "לחפש את הגרוש ליד הפנס" ולזהות את מקור המכשלה באגד הטיעונים שמציב השמאל, עומדת ההפגנה בכיכר מלכי ישראל (לאחר אירועי סברה ושתילה) כתמרור אדום, המציין את זו כנקודת מפנה היסטורית ומקור לכל הרעות שבאו אחריה.
עד לאירוע בכיכר העיר השכילה ישראל לקלוט מיליוני עולים לבנות תשתית אדירה במרווחי זמן ארוכים שבין המלחמות, כולם בזכות הכרעה שהרתיעה את אוייבינו למשך שנים. נוכח התנאים האסטרטגים (שטח מעמד בינ"ל ומגבלת משאבים) היוותה שמירת הברירה לפתוח במלחמה אבן יסוד בתפיסת הביטחון וערובה להשגת ההכרעה. משנשללה הברירה בלהג פוליטיקאים תאבי שילטון בכיכר המקוללת, התפורר הבסיס להסכמה הלאומית והרכיב העליון בהקרנת ההרתעה, נגוז כלא היה. טענתם של המחוללים בכיכר כנגד מלחמת של"ג על היותה מלחמת ברירה, עמדה בסתירה לתפיסת ביטחון ברורה מגובשת ובעקר מוסכמת, שנוצרה פועל דיון שיזם שר הביטחון (דוד בן-גוריון) בשנת 1952.
מדיון זה יצאה התפיסה שעקרה "לנהל את המלחמה בשטח האויב ולסיימה מהר ככל שניתן בהכרעה ברורה וחד-משמעית". מלחמת הברירה היוותה מעין תנאי למימושה, ובסיס איתן להסכמה לאומית מימין ומשמאל. על-פיה קבע יגאל אלון (בספרו מסך של חול 1969), מגדולי האסטרטגים של השמאל הציוני, את ארבעת העילות שבגינן תצא ישראל למלחמה (כלומר כשהברירה תמיד תהיה כולה בידיה), ואלה הן:
א. לצורך הדברת המלחמה הזעירה, הטרור והחבלה.
ב. לצורך הושטת עזרה לבעלי ברית פוטנציאלים בארצות שכנות.
ג. למקרה של שינוי מאיים בסטטוס קוו בארץ שכנה.
ד. וכמובן, למקרה של מיתקפה או ריכוז כוחות אויב למתקפה.
מה שמלמד, כי הטיעון לשלילתה של מלחמת שלום הגליל בטל בשישים, משום היותה המלחמה היחידה שעמדה בקריטריונים הללו בשלמותם.
עד מלחמת שלום הגליל סטו קברניטי הביטחון פעמיים בישום התפיסה, והמחיר האדיר בדמים ובדם שולם עד תום.
בראשונה, בפריסת צה"ל על גדות תעלת סואץ ובניהול התשה לאורך זמן. ובשנית, ערב מלחמת יום כיפור. שתי אלה על דרך השלילה בצירוף תרומתה של התפיסה במלחמת קדש בששת הימים ובמלחמת שלום הגליל, אמורים היו להוות הוכחה חד-משמעית לקבילותה של תפיסת ביטחון אמינה ותואמת. ואף על-פי ולמרות המחיר האדיר ששילמה האומה בגיבושה, נשללה התפיסה בהבל פה מבלי להעמיד אחרת במקומה.
בגידת השמאל הציוני בתפיסת הביטחון הלאומי שאותה יצר ומימש קודם לאובדן השלטון, הינה המקור והסבה לכל הרעות מאז האירוע בכיכר המקוללת ועד היום. ההתשה בלבנון במשך 20 שנים ובמהלכה האינתיפדה שתחילתה ב-87' והתמשכותה לאורך זמן רב מדי, אין האונים נוכח מתקפת הטילים במהלכה של מלחמת המפרץ, מלחמת אוסלו כחוט מקשר למלחמת העצמאות ב-1949, הריסת האחדות הלאומית ותופעת הסרבנות כנגזרת ממנה, קבלת ההתשה כקו מנחה שהביא לשחיקה בלתי נסבלת בחוסן הכלכלי ולהשפעותיו הקשות על הביטחון והחברה, וחמור מכל אלה בהבאתם של אבות ואמהות לתמיכה בעקיפין באויב בעוד בניהם בחזית.
כל הרעות הללו התאפשרו פועל הצטרפותה של העבודה לשמאל הקיצוני ביצירה משותפת של תפיסת ביטחון אחרת, שבסיסה בטיעונים הומניסטים ליברלים המתורגמים במזרח התיכון כחולשה לכל דבר. מאחר ועל-פי חוקי הטבע מזמינה החולשה תוקפנות, הפך מחנה השלום למגנט הסוחף עלינו ללא הרף את האלימות והמלחמה.
בלי דעת לנזק האדיר שנגרם משלילתו של קוד הביטחון הלאומי, ממשיכה מפלגת העבודה לפעול בחוסר אחריות בעוד מאות ישראלים נשחטים בראש חוצות. מהיותה הזכאית ליצירתו של הכאוס ממשיכים מנהיגיה בטיפוחו, בטיעונים מצחיקים הקורסים בזה אחר זה. מניעת הכרעתה של פלשתין במטרה לקזז את אחריותם להסכם אוסלו שקרס.
הבאתה של מלחמת בחירות פנימית בעוד המלחמה מול פלשתין נמשכת והכלכלה בסכנת קריסה. וכאילו לא די בכל הרעות שהביאה, יוזמת העבודה הקמת גדר הפרדה חד-צדדית והעתקת ישובים מערבה לקו הירוק כמהלך שנזקו כפול. באחת, כהוכחה לאויבינו על חוסר אונים , המביא לכרסום בשוליה הצרים של ההרתעה שנותרו למעצבה בידינו. ובשניה, בהעברת היוזמה ההתקפית לאויבינו.
מצבה האסטרטגי של ישראל לא השתנה במאומה מאז נוצקו דפוסיה של תפיסת הביטחון הלאומי, ההפך מזה. האיום הקיומי גבר פועל הכנסתם של אמצעי לחימה ארוכי טווח ואתם אויבים כמו עירק ואירן הנמצאות במעגל השני והשלישי. מאחר ובעולם המוסלמי ראיית האינטרס הדתי כגורם אסטרטגי שונה מתפיסת הדת והשפעתה על המדיניות בארצות המערב, עומדים הסכמי השלום בינינו לשכנים בעירבון מוגבל. משמע, כי די באימות מול מדינה אחת נוספת כדי לבטלם ובכך לשמר את האיום במתכונתו.
כמעט שלושה עשורים שלטה העבודה (כמפא"י והמערך) בהובלתו של אחד המהלכים המופלאים אותם חוותה האנושות, שכלל קליטת עלייה בניית תשתית כלכלית תחת נטל ביטחוני תוך כדי מלחמה מול אויבייה. את הבלתי אפשרי הזה עשו מנהיגי העבודה דאז בזכות אחדות המטרה ובנכונות הציבור לשאת במחיר השגתה.
מאחר וממדי האיום על קיומינו כמדינה לא השתנו מאז מלחמת העצמאות ועד היום, ראוי לאמץ מחדש של תפיסת הביטחון הישנה ככזו שאין בלתה לתנאים האסטרטגים במזה"ת.
רק אימוץ התפיסה יאפשר את המשך בנייה של ישראל, ובאמצעותה ורק אתה לאחר הטחת ראשם של אויבינו "בקיר הברזל" שעקרו בעוצמה צבאית והקרנת הסכמה להפעלתו, ניתן יהיה בזמן כל שהוא להגיע לשלום של ממש.
הבעיה ופתרונה נמצאים בהישג יד, ובלבד ומפלגת העבודה תתנתק מבעלי בריתה בשמאל הקיצוני, ותחזור לנתיב הגשמת הציונות שאותו יצרה ומימשה בעבר.
מאחר והמפלגה שבויה בעצמה, ובהתחשב בחלקה היחסי במערך הפוליטי, ברי כי המשך דרכה של העבודה תחמיר ביתר שאת את האיום הקיומי. ומטעם זה בלבד ראוי כל בר דעת לכפות בדרך דמוקרטית (תרתי משמע) את מנהיגי העבודה כדי חזרתם לנתיב הציוני, או להביא להעלמתה כישות פוליטית בלתי רלוונטית לשיבה אל ציון.