"מי רוצה קשר אתכם?!"

"מי רוצה קשר אתכם?!" הטיחו בי בסיום עלי וסעידה, כשהצעתי להעביר "דף קשר" לטלפונים ולכתובות דוא"ל. "בשביל מה קשר?", הוסיפו עבד ומיה - "אתה תעזור לנו במחסומים?! אתה תברר עבורנו היכן עצרו את גיסנו?" נדהמתי. גם לאחר עשרות מפגשים עם פלשתינים, גם לאחר התנכרויות קפואות וכעסים רותחים - לזה לא ציפיתי. והרי כולנו, 36 ישראלים ופלשתינים, נמצאים כאן בעקבה לשם הדיאלוג - כפי שהדגישו לנו מראש ובעת המארגנים, "בית-הספר לשלום" מנווה-שלום ו"מרכז חיוואר להתפתחות ולשלום" מקלקיליה. דיאלוג - ללא קשר? 4 היממות שקדמו, בעקבה, לא היו קלות. מהרגע הראשון הטיחו בנו הפלשתינים את הסבל ואת ההשפלה, את הכיבוש. כמו ששים להזדמנות נדירה להחזיר משהו לישראלים, ולו קמצוץ. הרוב הכבירו בסיפורי מחסומים - רייא שצריכה לצאת בגללם לעבודה ב-05.00 בבוקר, מחמוד שנחנק מהמתנות בלי סוף, מייסון שאינה יכולה לשאת את השרירות שבעיכובים, חוסיין שדומע מההשפלות, פטמה שנפנוף הילד שלה לחייל החזיר אותה לקצה התור. קשים ככל שיהיו, חוויות המחסום מוכרות לי. דקרו את לבי דווקא המילים השקטות של סאמר, מתבונן אל המפרץ: "כלאתם אותנו בארצנו. 15 שנה לא ראיתי ים". ניסיונותינו להבהיר שישראלים שהגיעו למפגש הם מ"מחנה השלום" דווקא - נדחו בביטול: "אם אתם מפגינים, זה בשביל התקשורת הזרה, להראות ליברלים בעולם. אתם והמתנחלים - אותו דבר". נו! ממש מה שהייתי צריך לשמוע, חודש אחרי עמונה, שבוע אחרי האזכרה לאמיל גרינצוייג... ניחמתי את עצמי שרובם צעירים, עדיין לא מגובשים. הבהרתי לעצמי שכחלשים במשוואה - הם מוכרחים "להחטיף" לנו, להתלהם. הזכרתי לעצמי שעליהם לחזור מחר לגדה כבושה ולחברה חשדנית - ואיך יעיזו להיחשב כמשת"פים?! אבל חששתי גם, ועודני, שהם ממחישים את ההקצנה שהתרחשה בגדה, ההקצנה שהביאה לניצחון החמאס - וניזונה עתה ממנו. ואם כך מתנהגים "סוכני שינוי" פלשתינים, שלמרות הכל רצו לפגוש ישראלים - מה יגידו המיליטנטים באמת?! מלכתחילה נקבע שפרק ב' של הקורס ימשיך באפריל, באיסטנבול. יוזמה חכמה של המארגנים. אפילו עבד, שפתח את הקורס ב"תפילה לכבוד השאהידים שלנו", וסירב לקחת כרטיס ביקור מפסיכולוגית ישראלית - אפילו עבד ידע שיחזור לפגוש אותנו באפריל. - ואז הוא יסכים לדף קשר?... ומה יקרה עד אפריל? איך תגיב החבורה הפלשתינית ל"החלטות הזיקפה" של אולמרט? האם העונשים הסביבתיים של ממשלת ישראל ימתנו את התוקפנות? מה היה קורה אילו הממשלה היתה מחליטה, במקום, לאפשר 100 מפגשים ישראלים-פלשתינים בנווה-שלום, למשל - ומנטרלת את ההכרח היקר לקיים מפגשים כאלו בחו"ל? מאכזב, מתסכל, כואב. יש רק תרופה אחת: אם עד כה הכתבתי לעצמי פעולה אחת בשבוע למען השלום - מעתה אשתדרג לשלוש. להשלים את השלום - כי אנחנו מגדלים 5 ילדים בארץ הזאת. "אל תגידו 'יום יבוא' - הביאו את היום!".