פרסי ישראל תשע"ד

עדינה בר-שלום נולדה בירושלים, בתם הבכורה של הרב עובדיה יוסף ורעייתו מרגלית. בילדותה התגוררה שלוש שנים בקהיר, שם שימש אביה סגן הרב הראשי של מצרים, ולאחר שובם ארצה התגוררה המשפחה לסירוגין בירושלים ובפתח תקוה. בגיל 14 נשלחה עדינה לבית ספר מקצועי, והתמחתה בלימודי תפירה. בת 18 נישאה לרב עזרא בר שלום, וכעבור זמן קצר נולדו להם שלושה ילדים. היא פרנסה את המשפחה בניהול סלון לשמלות כלה. "רציתי אז שבעלי יוכל רק ללמוד תורה", היא אומרת. כמה שנים לאחר מכן קיבל בעלה משרת רב מלמד בישיבה בתל אביב, והמשפחה עברה להתגורר בשכונת נווה אביבים, החילונית ברובה. עדינה החלה ללמד תפירה בבית ספר. ב-1972 פנתה ללימודים במכללת שנקר, התמחתה בעיצוב אפנה ובתפירה והחלה לעבוד עם מעצבים מוכרים, בהם יהודה דור וענת גלובוס. השינוי הגדול בחייה הסתמן ב-1989. בתה, חנה, אחות במקצועה, פנתה ללימודים באוניברסיטה לאחר שחשה כי קידומה המקצועי נעצר משום שלא החזיקה בתואר אקדמי. "זה הוביל להרבה שיחות, גם עם אבי וגם עם בעלי, על כך שהציבור החרדי זקוק ללימודים אקדמיים". הכרה הזו התחדדה נוכח העמקת המשבר בין החברה החרדית לחברה החילונית. "שאלתי את עצמי מדוע שונאים אותנו, החרדים, והבנתי שזה בעיקר עניין כלכלי, משום שחילונים חשים שהם מפרנסים את החרדים. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו שגם יסייע לחרדים וגם יוכיח שיש בנו מסוגלות להחזיק את עצמנו כלכלית, והחלטתי לפתח אפיק ללימודים אקדמיים לחרדים", היא מספרת. "רציתי לא לשנות את הטוב שיש בעולם החרדי, ולהוסיף עליו מהטוב בעולם החילוני". בסיוע פרופ' דניאל שפרבר ומנכ"ל הוועדה לתכנון ולתקצוב לשעבר גורי זילכה, קיבלה בר שלום אישור מהמועצה להשכלה גבוהה לפתוח את המכללה החרדית – אכסניה שתאפשר לאוניברסיטאות להציע בתחומה לימודים אקדמיים לחרדים. ב-2001 נפתחה הכיתה הראשונה של המכינה הקדם אקדמית לנשים חרדיות. כעבור שנתיים החלו בוגרות המכינה בלימודי עבודה סוציאלית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. "כיום יש למכללה יותר מ-1,200 בוגרים, אחת מהן דוקטור למדעי החיים באוניברסיטת אוקספורד הבריטית, ושלושים בנות במסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטה העברית", מתגאה בר שלום. "פתחנו מסלולי לימוד לגברים, וגם הם עושים חיל. יש לנו כיום במכללה אחד-עשר חוגי לימוד, בהם מסלולים לתואר שני של בר-אילן ושל אוניברסיטת בן-גוריון. שיעור ההשמה של הבוגרות והבוגרים שלנו מגיע ל-94%". מסגרת הלימודים במכללה מאפשרת לחרדים ללמוד בלי לפגוע באורחות חייהם, ובד בבד לעמוד בכל הדרישות האקדמיות של האוניברסיטה. "יש רב במכללה שמסייע לתלמידים ליישב בין ערכי התורה לנושאי לימוד כמו אבולוציה או תורת פרויד", היא מסבירה. "אנו מצליחים לגשר על הפערים בין העולמות ואני שמחה שבוגרות המכללה הופכות למנהיגות ומובילות, הן בחברה החרדית והן בחברה הכללית". פתיחת המכללה הביאה לפתיחת מוסדות דומים ומסלולי לימוד לחרדים. "כיום לומדים כ-8,000 חרדים לימודים אקדמיים, והשאיפה היא להגדיל את המספר פי שלושה", אומרת בר-שלום. נוסף על העבודה הרבה שהיא משקיעה בניהול המכללה, בר שלום מייחדת זמן רב לפעילות למען השלום, במסגרת ארגונים לא מפלגתיים כמו "שיח שלום", "יוזמת ז'נבה" ו-BTI. "אנחנו לא מעורבים בשום משא-ומתן מדיני, רק רוצים לחזק את ידיהם של מי שמנהלים אותו, כדי להעניק סיכוי לילדינו לחיות כאן בבטחה", היא אומרת. "אני מאמינה באמונה שלמה שהארץ הזו היא שלנו ושהיא ניתנה לנו, אבל כדי להבטיח את עתיד הדורות הבאים יש לפעול להפסקת הלחימה". אפיק פעילות נוסף שבר שלום משקיעה בו רבות הוא המאמץ לגשר בין חילונים לחרדים. "הפילוג בעם מאיים עלינו יותר מהמלחמות עם הערבים", היא אומרת. "צריך לפתח שפה משותפת, ובלי דיאלוג לא נוכל לעשות את זה". היא מנסה לקדם את היעד הזה במסגרת מפגשים בין סטודנטים מהמכללה החרדית לתלמידים ממוסדות אחרים, וכן בחברותה בתוכנית למען כבוד האדם במסגרת המכון לדמוקרטיה. "החזון שלי הוא חברה שבה כל אדם מכבד את זולתו ואינו כופה עליו את דעותיו", מסכמת בר שלום. "הייתי רוצה לראות כאן עם אחד, פעילויות משותפות לחרדים ומגורים בשכונות מעורבות. כך היה בעבר, ואני מאמינה שזה אפשרי גם כיום".

אבינועם נאור (אהרונוביץ') נולד בחיפה ב-1948 וגדל בקריית טבעון, שם סיים את לימודי התיכון במגמה ריאלית. בצה"ל שירת בהנדסה הקרבית, ולאחר מלחמת ששת הימים היה ממקימי יחידת הצליחה של הצבא. לאחר שחרורו מצה"ל נפתח המחזור הראשון של לימודי מדעי המחשב בטכניון, והוא החליט להירשם ללימודים בחוג החדש. נוסף על התואר האקדמי, רכש בטכניון קבוצת חברים, סטודנטים אידאליסטים כמותו, ולאחר הלימודים הם ייסדו יישוב חדש בגליל המערבי – יעד, שהיה הכפר התעשייתי הראשון. ב-1976 עבר להתגורר עם משפחתו הצעירה בתל אביב והחל לעבוד בחברת תדיראן בתחום המחשבים. כעבור תקופה קצרה הוזמן עם מנהלו למיזם של חברת דפי זהב, שהוציאה את מדריכי הטלפונים לעסקים, והיה שותף לפיתוח מערכת מחשבים המפעילה את כלל שירותי החברה – מעיצוב המדריכים והדפסתם ועד מערכות החיוב ושירות הלקוחות. "בשלב מסוים הבנו שאנו כבר לא יחידת מחשב בתוך דפי זהב, אלא חברה עצמאית", מספר נאור (אהרונוביץ'). "התחלנו למכור את המערכת שפיתחנו לחברות דפי זהב ברחבי העולם, והחברה שהקמנו – אמדוקס – הפכה למובילה בעולם בתחומה. בהמשך נכנסנו לתחום הטלפונים הניידים ופיתחנו מערכת תפעול לחברות הסלולר, הכוללת גם היא את כל שירותי הלקוחות והחיוב, וכן את מערכות התקשורת והטלפוניה". ב-1995 מונה אבינועם נאור (אהרונוביץ) – שהיה עד אז סגן נשיא אמדוקס – לנשיא ומנכ"ל במקום חברו, בעז דותן, והמשיך לקדם את החברה להישגים חדשים. באותה שנה נהרג בנו רן בתאונת דרכים בעת שהיה בחופשה מהצבא. בעקבות מותו של רן הקים נאור (אהרונוביץ') את עמותת אור ירוק למאבק בתאונות דרכים. "ראינו שמדינות אחרות הצליחו להוריד בשיעור ניכר את מספר הנפגעים בתאונות דרכים באמצעות יישום תוכניות רב-תחומיות וארוכות טווח, והצבנו לנו מטרה – לקדם תוכנית כזו גם בישראל, תוך דרישה מהממשלה לקבל עליה אחריות לקידום הבטיחות בדרכים", אומר נאור (אהרונוביץ'), המשמש יו"ר מועצת המנהלים של העמותה מאז הקמתה ומשקיע בפעילותה מכספו כארבעה מיליון דולרים בכל שנה. הוא מיישם בעמותה את המודל הניהולי שהביא מעולם העסקים, הכולל הצבת יעדים, מחקר ומדידה. העמותה הביאה להקמת רשות לאומית לבטיחות בדרכים, הפועלת באחריות שר התחבורה ומתוקצבת כראוי; היא הובילה את התוכנית הלאומית למאבק בתאונות דרכים שאימצה הממשלה; תרמה למעלה ממאה ניידות למשטרת התנועה כדי לאפשר קליטה של אלפי מתנדבים במערך התנועה; מפעילה מערכי הדרכה לנהגים ולאזרחים בכל הגילים בנושאי בטיחות בדרכים. כ-5,500 מתנדבי העמותה מגיעים בכל שנה לכמיליון ישראלים בפעילויות השונות. "פעילות העמותה תרמה לירידה מכ-600 הרוגים בשנה לפחות מ-300 בשנים האחרונות, למרות הגידול הניכר באוכלוסייה, במספר כלי הרכב ובנסועה", הוא אומר. "היינו מתחת למקום העשרים וכיום אנו אחת מעשר המדינות הבטוחות בעולם. היעד הוא להיות אחת מחמש המדינות המובילות". ב-2002, כמה שנים לאחר שהוביל את חברת אמדוקס להצלחה בינלאומית ולהנפקה מוצלחת בבורסה בניו-יורק, פרש מהחברה כדי לייחד את זמנו ומשאביו לפעילות פילנתרופית וחברתית. "כשפרשתי, אמדוקס הגיעה ל-11,000 עובדים, עם מחזור שנתי של 1.5 מיליארד דולר", הוא מסכם. בטרם פרש מאמדוקס החל נאור (אהרונוביץ') לפעול למען כפרי נוער המיועדים לילדים ונוער בסיכון באמצעות קרן אורן שייסד עם רעייתו אתי. הם אימצו את כפר הנוער רמת הדסה בקריית טבעון. "רצינו לתת לילדים הזדמנות דומה לזו שמקבלים ילדים הגדלים במשפחות רגילות", הוא אומר. "גם כאן פיתחנו תוכנית אסטרטגית, ובתוך כמה שנים הגענו כמעט מאפס לשיעור של 60% הצלחה בבחינות בגרות, וחשיפה לחינוך טכנולוגי". כיום הוא תומך אישית בשני כפרי נוער, רמת הדסה וקריית יערים. במטרה לתמוך בשישים כפרי הנוער בארץ הקים פורום ציבורי לפיתוח וקידום מסגרת החינוך הפנימייתי, והוא עומד בראשו. בשנת 2005 נכנס נאור (אהרונוביץ') לפעילות בתחום קהילות חינוכיות של משפחות וצעירים המתיישבים בפריפריה גאוגרפית וחברתית. הוא הקים עם שותפים את קרן שח"ף (שותפות חברתית פעילה), המרכזת את פעילות הקהילות, מסייעת להן בהתנהלות עם הרשויות, מדריכה את חבריהן בניהול ומספקת תמיכה כספית לפרויקטים שהם יוזמים ומבצעים. "כשהתחלנו היו כחמש-עשרה קהילות כאלה, היום יש מאה ושבעים עם 8,500 חברים, והמטרה היא להגיע ל-350 קהילות, שחבריהן חיים ביישוב ומהווים חלק ממנו", מסכם נאור. "הפעילות הזו מאפשרת לקדם את אזורי הפריפריה ולסייע להם. כמו הפעילויות שלנו בתחומים האחרים, הרעיון הוא להשפיע מלמטה, ולהניע שינוי באמצעות אנשים".

"כשהייתי ילדה, השכן של משפחתי מת בגיל צעיר מדלקת ריאות", מספרת פרופ' מרטה וינשטוק-רוזין. "כולם אמרו שאין מה לעשות נגד זה, ואני התקשיתי להשלים עם העובדה שיש מחלות שאין להן טיפול. שאלתי את עצמי איך מפתחים תרופות, וכשהסתכלתי באנציקלופדיה בערך 'פרמקולוגיה' הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי". היא נולדה באוסטריה ב-1935, ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליחה משפחתה להגר לבריטניה. אף על-פי שהייתה תלמידה מצטיינת, נאלצה להיאבק על זכותה ללמוד מדעים, משום שמנהליה סברו כי אלה אינם מקצועות לאישה. על-אף האפליה נגד נשים ויהודים התקבלה וינשטוק לבית ספר לרפואה, אך ויתרה על הלימודים כשהצליחה להתקבל לאחד משני בתי הספר לרוקחות שהיו אז בבריטניה. היא התמקדה במסלול מחקרי העוסק בתכנון תרופות, סיימה את לימודיה בהצטיינות והמשיכה לתואר שני, שבו חקרה פעילות אנזימטית בגוף. ללימודי התואר השלישי היא עברה למחלקת פרמקולוגיה בבית החולים סיינט מרי, וקיבלה מלגה מחברת תרופות לחקר אופיאטים (חומרים משככי כאב). "הוכחתי במחקרי כי משככי כאבים כמו מורפין בעלי מבנה כימי שונה פועלים באותו מנגנון, משום שפעילותם נחסמת באמצעות אותו מינון של נוגד אופיאט הפועל על הקולטן האחראי לשיכוך כאבים. ממצאים אלה סללו את הדרך לגילוי חומרים טבעיים המצויים בגוף שמפעילים אותם קולטנים ומשפיעים על תחושת הכאב". וינשטוק המשיכה לעבוד בסיינט מרי לאחר הדוקטורט ונישאה לרופא ד"ר ארנולד רוזין. ב-1969 עלו לארץ. היא התקבלה למחלקה לפרמקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, והמשיכה בעבודת המחקר בעודה מגדלת ארבעה ילדים. מחקריה התמקדו בתרופות למחלות קרדיו-וסקולריות מסוג חוסמני בטא אדרנרגיים. בעבודתה גילתה כי תרופות החוסמות קולטנים מסוג בטא עשויות לחסום גם קולטנים לסרוטונין, גילוי שתרם להבנת מנגנון פעילותן של תרופות נגד דיכאון. ב-1977, לאחר שנת שבתון שבה שימשה פרופסור אורחת ב-NIH בארה"ב, הצטרפה לבית הספר לרפואה בירושלים, שם החלה לחקור כיצד חומרים אופיאטיים גורמים לדיכוי נשימה. היא הבינה כי הם מקטינים שחרור של אצטילכולין בתאי מרכז הנשימה בגזע המוח. לכן נתנה מורפין יחד עם פיזוסטיגמין המעכב את פעילותו של כולין-אסטראז, ומונע פירוקו של אצטילכולין. הטיפול ביטל את דיכוי הנשימה ושיפר את יעילות הטיפול בכאבים. היא פיתחה נגזרות יציבות של פיזוסטיגמין בעלות רעילות נמוכה על-מנת לסייע להשלמת הטיפול בכאבים. "גילינו כי החומרים האלה לא פעילים בגזע המוח, כפי שרצינו, אבל הם כן היו פעילים בהיפוקמפוס ובקליפת המוח הקדמית", היא אומרת. "ב-1984 נתקלתי במאמר שדיווח על הקשר בין ירידה באצטילכולין בהיפוקמפוס ובקליפת המוח ובין פגיעה בזיכרון ובתפקוד הקוגניציה במחלת אלצהיימר. הבנתי שיש לי פתרון, כי עד אז לא היה ידוע על מעכב כולין-אסטראז שפעיל רק באזורים מסוימים של המוח. בניסויים נוספים ראינו כי אחד החומרים שפיתחנו אכן שיפר את מצב הזיכרון בחיות מעבדה". ב-1986 רשמה האוניברסיטה העברית פטנט על התרופה, והיא נמכרה לחברת סאנדוז השווייצית (כיום נובארטיס), המשווקת אותה כ"אקסלון" מסוף שנות ה-90. במקביל למאמצים לשפר את ה"אקסלון", גילתה כי מינון נמוך של חומר נוסף שפיתחה, לדוסטיגיל, עשוי למנוע מראש את הפגיעה בזיכרון. היא רשמה פטנט על הגילוי, והתרופה החדשה נמצאת בניסויים קליניים מתקדמים. וינשטוק-רוזין חקרה גם את השליטה העצבית על לחץ הדם ואת מנגנון העלאתו על-ידי עודף מלח. היא פיתחה שני זנים של ארנבות – אחד בעל רגישות נמוכה ואחד בעל רגישות גבוהה של ההחזר ללחץ – והראתה כי רק בארנבות בעלות רגישות נמוכה התפתח יתר לחץ דם בעקבות תוספת מלח לדיאטה. נוסף על פיתוח התרופות חוקרת וינשטוק-רוזין כבר שנים כיצד לחץ ומתח שחווה האם בעת ההריון גורמים לצאצאיה הפרעות קשב וריכוז וירידה בתפקוד בשעת לחץ. "חקרנו אילו הורמונים מפרישה החולדה ההרה בעת עקה (סטרס), וכיצד הם משפיעים על העובר וגורמים לשינויים בהתפתחותו. כיום אנו רואים השפעות כאלו גם אצל נשים ובודקים דרכים למנוע אותן". וינשטוק-רוזין הדריכה עשרות תלמידי מחקר, רבים מהם הגיעו לעמדות מובילות באקדמיה ובתעשיה. כמו-כן היא לימדה במשך השנים תלמידי רוקחות, רפואה ורפואת שיניים. "בחרתי ללמוד במקומות הנכונים, והתברכתי בשתי התכונות החשובות לחוקר – סקרנות וסף תסכול גבוה", מסכמת ויינשטוק-רוזין. "עם ההכשרה המתאימה והתכונות האלה, כשאתה מאוד רוצה להבין כיצד משהו עובד, תמצא בסוף את הפתרון".

"כבר לפני 1,800 שנה נכתב בתלמוד הבבלי: 'לעולם יְשַלֵש אדם את מעותיו: שליש בקרקע, שליש בפְרַקְמַטְיָא (עסקי מסחר) ושליש תחת ידו'. רעיון זה של פיזור הסיכונים מצא חן בעיניי, וחלק ניכר מהעיסוק המקצועי שלי הוא פיתוח כלים מתמטיים ומקצועיים לניהול מיטבי של ההשקעות," מסביר פרופ' חיים לוי. לוי נולד בירושלים ב-1939 וגדל בחולון, שם סיים את לימודי התיכון והתגייס לנח"ל המוצנח. לאחר השחרור מהשירות בצה"ל שהה כמה חודשים בקיבוץ פלמחים, ובעקבות חברתו, נילי, נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית, בלי לדעת במדויק מה בכוונתו ללמוד. "נתקלתי במקרה בספר מבוא לכלכלה והחלטתי שהתחום מעניין אותי. להשלמה השתתפתי בלימודי סטטיסטיקה", הוא מספר. "במהלך הלימודים התאהבתי דווקא בסטטיסטיקה המתמטית, והחלטתי להמשיך לתואר שני בתחום. כשנתקלתי במקרה במאמר העוסק בשימוש בכלים סטטיסטיים להפחתת הסיכון בבניית תיקי השקעות, התחלתי ללמוד קורסים במימון. כבר במהלך לימודי התואר השני התחלתי לפרסם מאמרים בכתבי העת המובילים בעולם". לאחר קבלת התואר השני התחיל לוי לשמש יועץ כלכלי, וערך בעבור בנק ישראל עבודת מחקר נרחבת על האפליה על-רקע עדתי בשכרם של עובדים. "גיליתי שאכן יש פערי שכר גדולים על-פי מוצא עדתי, אבל בשנות השישים הצטמצמו, לשמחתנו, הפערים שהיו גדולים יותר בשנות החמישים", הוא אומר. עוד לפני תחילת העבודה על הדוקטורט שלו, בהיותו יועץ כלכלי, התמודד לוי עם בעיות תאורטיות והמשיך לפרסם במאמרים את הפתרונות שפיתח. לאחר שהחליט שברצונו להמשיך בלימודיו שב לוי לאקדמיה, ובתוך פחות משנתיים סיים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית. "חקרתי תהליכי קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות ומחירי שיווי משקל". בסיום הלימודים יצא עם משפחתו להשתלמות של שנתיים בארה"ב. ב-1971 שב לאוניברסיטה העברית והתמנה לחבר סגל בחוג למנהל עסקים. במחקריו בתחומי הניהול הרבה פרופ' חיים לוי לעסוק בנושא השקעות בתנאי אי-ודאות. "פיתחתי מודלים מתמטיים המאפשרים לדרג אלטרנטיבות של השקעה בתנאי אי-ודאות", הוא מסביר. "הכלים האלה רלוונטיים לא רק לניהול השקעות, אלא גם לתחומים אחרים שבהם פועלים בתנאי אי-ודאות, תחומים כגון רפואה, חקלאות, ביטוח וכיוצא בזה". מחקר נוסף של לוי עסק בכדאיות הפיזור הבינלאומי של השקעות, לעומת ההטיה הטבעית לטובת השקעה במדינה שלך. מחקרו בנושא זה פתח תחום מחקר חדש בכלכלה והפך לאחד המחקרים המצוטטים ביותר בתחום. בעקבותיו התפרסמו מחקרי המשך רבים, שהשפיעו בסופו של דבר גם על קובעי המדיניות. "כיום יש נטייה גוברת בקרב מנהלי קופות הגמל וקרנות הפנסיה לפזר השקעות גם בחו"ל", הוא אומר. בשנים האחרונות מתמקד פרופ' לוי בחקר השילוב בין פסיכולוגיה לקבלת החלטות לגבי השקעה. "מצאנו למשל שמשקיעים מוכנים להפסיד כסף בתנאי שחבריהם יפסידו יותר. ממצא זה של המחקר, שנערך בחמש מדינות, מעלה שאלות לגבי טיב הקשרים בין בני אדם". פרופ' חיים לוי הוא אחד החוקרים הפוריים בתחומו. הוא פרסם למעלה מ-230 מאמרים, בין השאר עם שני חתני פרס נובל לכלכלה. הוא כתב וערך כעשרים ספרים. בדירוג שהתבסס על פרסומים ב-16 כתבי העת המובילים בתחום, נמצא כי לוי הוא החוקר הפורה ביותר בעולם בתחום המימון בתקופה שבין 1946 ל-1986, ושוב בשנים 2002-1953. בדירוג של מחקרים שהתפרסמו בשנים 2000-1969 דורג לוי ב-Nobel List in Economics במקום ה-64. אחד משותפיו למחקר כיום הוא בנו, משה (שיקי) לוי, גם הוא פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטה העברית. נוסף על תפקידיו האקדמיים, לוי שימש ומשמש יועץ לגופים רבים ובהם משרד האוצר, בנק ישראל, בנקים פרטיים ובתי השקעות. הוא עמד גם בראש ועדות ציבוריות רבות. כמו-כן היה החוקר היחיד מחוץ לארה"ב שנבחר לפורום Round Table Financial Economists, המייעץ לממשל האמריקני. פרופ' לוי השקיע רבות גם בהוראה. "פיתחתי קורס לניהול תיקי השקעות, המשלב מתמטיקה והיגיון כלכלי, ומבוסס בחלקו על מחקריי", הוא אומר. גם כיום, בגמלאות, הוא ממשיך ללמד בהתנדבות סמינר לתלמידים מצטיינים. "רבים מבעלי העמדות הבכירות במשק, בהם מנכ"לי משרד האוצר ובכירים בשוק הפרטי, היו תלמידים בקורסים שלי". "אני לא מלמד אנשים כיצד להתעשר", מדגיש לוי. "אני מלמד אותם כיצד לתכנן את ההשקעה באופן מיטבי בהתאם לצרכים שלהם. זה חשוב במיוחד לבעלי תפקידים בכירים, המנהלים בסופו של דבר את הכסף של כולנו".

הרב אהרן ליכטנשטיין נולד בפאריס בשנת 1933. לאחר שכבשו הנאצים את צרפת הצליחה משפחתו להימלט לארה"ב. בגיל התיכון למד בישיבת רבנו חיים ברלין אצל הרב יצחק הוטנר והרב אהרן סולובייצ'יק, אך עיקר חינוכו התורני היה בישיבת רבנו יצחק אלחנן (ישיבה-אוניברסיטה) אצל הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, שאף הסמיך אותו לרבנות. נוסף על כך השלים הרב דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת הרווארד בשנת 1957. עבודת הגמר שלו עסקה בהגותו של התיאולוג האנגלי הנרי מור, בן המאה ה-17. לאחר סיום הדוקטורט לימד באוניברסיטה ספרות אנגלית למעלה מעשור, ובסופו של דבר ויתר על עיסוקו בעולם האקדמי כדי לשמש ר"מ בישיבה, ומונה לראש הכולל שהוקם בה. ב-1971 עלה הרב ליכטנשטיין לישראל עם משפחתו והצטרף להנהגת ישיבת הר עציון כראש הישיבה לצד הרב יהודה עמיטל, והוא מחזיק בתפקיד מאז. הוא מעביר שיעורים לתלמידים המתקדמים ולכלל הישיבה, בעיקר בתלמוד בעיון, וגם בענייני מחשבת ישראל על כל היבטיה. שיעוריו ושיחותיו מצטיינים בסדר ובמבנה, בהיקף ובעומק, באיזון וברגישות, בבהירות ובדיוק. בהנהגתם של הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל התפתחה ישיבת הר עציון מישיבה קטנה בת עשרות תלמידים לישיבה משגשגת שלומדים בה מאות תלמידים, ולצדה בית מדרש גבוה לנשים (במגדל עוז), מכללה למורים (המכללה האקדמית הרצוג) ובית מדרש אינטרנטי חלוצי המונה עשרות אלפי תלמידים ברחבי העולם. במקביל לתפקידו בישיבת הר עציון שמר הרב ליכטנשטיין על קשריו עם ישיבה-אוניברסיטה ועמד במשך עשרות שנים בראש הכולל שלה בירושלים, שם העביר שיעורים שבועיים. במשך כל שנות מגוריו בארץ המשיך הרב ליכטנשטיין להשפיע על הציבור הדתי-מודרני בארה"ב באמצעות כתביו באנגלית, והרצאות רבות לרבנים, למחנכים, ולתלמידים רבים מחו"ל שבאו ללמוד בישיבת הר עציון. הרב ליכטנשטיין שכלל את שיטת בריסק – השיטה האנליטית ללימוד גמרא שפיתח הרב חיים מבריסק. "המוקד הבסיסי של תורת בריסק נטוע דווקא בבעיות היסוד, בשיתין, בשאלות הבסיסיות ביותר: הכרת התופעה ההלכתית, ניתוחה, ניסוחה והגדרתה, מיונה וסיווגה. כל אלה, בתוך עולם רצוף קטגוריות משפטיות והלכתיות מופשטות", כתב הרב ליכטנשטיין. שיעורי הגמרא הרבים שלו רואים אור בשנים האחרונות בסדרת ספרים שזיכתה אותו בפרס הרב קוק של עיריית תל אביב-יפו לספרות מחקר תורנית. בנימוקי חבר השופטים נכתב על ספריו: "יש בהם פריצת דרך של ממש, אולי אפילו מהפכה, בלימוד התלמוד ובהבנת מושגיו". ספרו החדש, מנחת אביב, המקבץ מאמרים למדניים על סוגיות תלמודיות, רואה אור בימים אלו. כן יצאו לאור כמה ספרים של הרב ליכטנשטיין בענייני הגות ומחשבה. כמו ספריו בתלמוד, גם ספרי ההגות שלו מצטיינים בעומק, בהיקף, באיזון ובשיקול הדעת. הוא גם פרסם עשרות מאמרים, בעברית ובאנגלית, בעיון בתלמוד ובענייני הגות. משנתו של הרב ליכטנשטיין מושתתת על תפיסת עולם יהודית רחבה, הארוגה בספרות הכללית ובפילוסופיה. הוא תומך ומאמין בתפיסה הומניסטית דתית המאדירה את מקומו של האדם תחת חסותו של האלוהים, ומאמין שיש ללמוד מכל אדם ומכל תפיסה הראויה לשמה את מה שיעשיר את עולמו הדתי והרוחני של האדם. "הוא מדגיש את אהבתו של הלומד לתורה ולתלמודה, ואת ההשפעות המעשיות של הלימוד על אישיותו של הלומד, ברמה הקוגניטיבית, ובעיקר - ברמה הפסיכולוגית. [...] מתגלמת כאן השקפה הומניסטית המדגישה את האדם הלומד ואת המתחולל בתוכו בעת הלימוד", כתב עליו תלמידו הרב חיים נבון. הרב ליכטנשטיין הוא מהוגיו המרכזיים של רעיון שילובם של תלמידי ישיבות בשירות הצבאי. במאמרו "זאת תורת ההסדר", שפורסם לפני למעלה משלושים שנה, הוא הציב תשתית הלכתית ורעיונית לשילוב זה. יחד עם עמיתיו לראשות ישיבת הר עציון, הורה לתלמידיו המשרתים בצה"ל להימנע מכל מעשה של סירוב פקודה. הרב ליכטנשטיין עוסק רבות בסוגיות מוסר והלכה, גם כאשר נראה שיש סתירה ביניהם. "הדבר הקשה אבל הנדרש הוא שילוב ושיבוץ בין היבטים ערכיים ודתיים שונים, בין המוסר האנושי למוסר האלוקי", אמר בראיון לתלמידו, הרב יצחק בן דוד. "אנחנו יהודים מאמינים בני מאמינים ומקבלים עלינו עול מלכות שמים על כל המשתמע מזה, אבל זה לא פוטר אותנו מלנסות להבין את הדברים בלי לשקר: בלי לשקר לעצמנו, ובלי לשקר לקב"ה. עלינו לקיים את המחויבות האנושית לנסות ולהבין את הדברים כמיטב יכולתנו, אך לדעת שיש דברים שגם אם נחתור ונחתור - לעולם לא נבין".

כבר בילדותו נמשך עירד מלכין אחרי סיפורי המיתולוגיה היוונית, וקרא שוב ושוב כל ספר בעברית שהצליח להשיג בנושא. "כשילדים אחרים שיחקו כדורגל אני שיננתי את שמות האלים במיתולוגיה היוונית", הוא נזכר. מלכין נולד ב-1951 בפילדלפיה וגדל בחיפה. בתיכון, במקום בחינת בגרות כתב עבודת גמר על דמות האישה באודיסיאה, בארגונאוטיקה ובמחזה "מדיאה". גיוסו לצה"ל נדחה בשל בעיות רפואיות, ובינתיים הוא סיים בהצטיינות יתרה תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. ב-1972 התגייס לצה"ל ושירת בבית הספר לפיקוד ומטה. הוא שימש חונך לקצינים הבכירים שהשתלמו שם. במלחמת יום הכיפורים הוצב במפקדת אוגדה בשארם א-שייח, ומיד לאחר סיום המלחמה מונה למזכיר ועדת חקירה צבאית שהוקמה לבדיקת מוכנות צה"ל ותפקודו בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. "ראיינו מאות עדים, ולמדתי מכך רבות על היחסיות של המחקר ההיסטורי", אומר מלכין. "אנשים שהיו באותו אירוע בדיוק חוו דברים שונים לגמרי. כשהתגברתי על הקושי בחיבורן של עובדות ('האמת') עם הסיפורים ('הנרטיב'), למדתי לאהוב היסטוריה עוד יותר". בסיומה של עבודת הוועדה הגיש דוח עב כרס, אך הוא נגנז ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. לאחר שחרורו מצה"ל למד מלכין לתואר שני ולדוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב. "בחנתי במחקרי את השפעת הדת על ההתנחלות בעולם היווני העתיק. היו בעולם ההלני כאלף ערי מדינה באזורים שונים מאוד, ובדקתי איזה תפקיד מילאו פולחן אפולו והאורקל של דלפי במתן הלגיטימציה הדתית לפעולות ההתיישבות במקומות מרוחקים והקמת ערי מדינה חדשות, שהן מעין ערים-בנות של ערים ותיקות". ב-1982 שב מלכין לישראל והתקבל לסגל החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. הוא המשיך להעמיק ולהרחיב את המחקר בנושא ההתנחלות, ומחקרו ראה אור בספרו המסכם את הנושא ב-1987. ב-1986 השתתף בייסוד כתב עת להיסטוריה של הים התיכון שהוא עורך עם פרופ' בנימין ארבל. "הרעיון היה לא להתבונן על תקופות מסוימות, אלא על תופעות שחוצות תקופות באזור הזה, כמו היחס לנשים, מסחר, דת וכן הלאה", מסביר מלכין. כתב העת ממשיך לצאת גם היום, והוא הגיע למקום ה-18 בדירוג של כתבי עת היסטוריים. מלכין גם ערך כמה ספרים בתחום ההיסטוריה של הים התיכון, ויזם את הוצאתה של סדרת ספרים פופולריים בנושא. ב-1990, בהיותו עמית במכון ללימודים הלניים בוושינגטון, חקר מלכין מיתוסים הקשורים להתנחלות והיאחזות בקרקע בהתיישבויות ההלניות מחוץ ליוון, כמו איטליה וצפון אפריקה. "הגעתי למסקנה שהמיתוס נעשה מפורש יותר ככל שהמתיישבים בטוחים פחות בחזקה שלהם על הקרקע, ולכן חשים צורך לפתח הסבר מיתולוגי לכך". בחיפוש אחר רעיון "הארץ המובטחת" בהלניזם, הגיע להפתעתו דווקא לספרטה. "אני מראה בספרי בנושא כי ספרטה, שנחשבה במובהק לעיר מדינה יבשתית – בניגוד לאתונה שהייתה מעצמה ימית – הקימה מושבות על סמך הבטחות של האלים לכאורה לנחלות מעבר לים, ומשנה את התפיסה המקובלת לגבי ערים 'יבשתיות' לכאורה". בספרו "שיבותיו של אודיסאוס" עסק מלכין במיתוס היווני הגדול של השיבה הביתה, ובמפגשי התרבויות שנוצרים בעקבותיו. "אודיסאוס מתווך במסעו בין עמים ותרבויות, ואני בדקתי במחקר מקומות גאוגרפיים באיטליה וביוון המוזכרים במסעותיו, ונמצאו בהם עדויות ארכיאולוגיות לפולחנו. בחנתי כיצד התרחש שם המפגש בין התרבות ההלנית לתרבויות האחרות, ופיתחתי תפיסה המראה כי כשאין למתיישבים באזור מסוים כוח צבאי עדיף על המקומיים, נוצרת 'שפה שלישית' של מפגש בין-תרבותי המתווכת גם זהות אתנית". בשנים האחרונות פיתח מלכין תפיסה מהפכנית בדבר הקשר התרבותי בין ערי המדינה ההלניות, שהיו מרוחקות מאוד גאוגרפית זו מזו. "על סמך מחקרים בסוציולוגיה ובפיזיקה הגעתי למסקנה שתורת הרשתות המודרנית, העוסקת בתחומים כמו חברה ותקשורת, תקפה גם בעולם העתיק, ומסבירה את הקשר בין כאלף ערי מדינה מרוחקות זו מזו", מסביר מלכין. "זה אִפשר להסביר בפעם הראשונה את שורשי הציוויליזציה היוונית, בכך שדווקא הריחוק הגאוגרפי הוביל את היוונים הקדומים ליצור ולשמר תרבות משותפת". יישומה של תורת הרשתות בחקר ההיסטוריה פורסם ב-2011 בספרו "עולם יווני קטן", וכעת שוקד מלכין על הרחבת מחקר הרשתות לתרבויות ים תיכוניות נוספות. מלכין משקיע חלק ניכר מזמנו גם בהוראה. הוא הדריך שלושה-עשר תלמידי דוקטורט ומלמד בסמינרים ובקורסים לתואר ראשון על יוון העתיקה. "היסטוריה ביוונית עתיקה פירושה 'חקירה', ובשפות אחרות משמעותה 'סיפור'. אני מנסה לחשוף את הסטודנטים לשילוב המרתק בין העובדות למשמעויות. זה הקסם של מדעי הרוח".

"מאז ומתמיד התקיים אצלי המתח בין הציור לטקסט. למשל, בעיתון הילדים של כנרת הייתי גם המאיירת וגם העורכת", אומרת האמנית מיכל נאמן. היא נולדה בקבוצת כנרת ב-1951, בתם של המורה לאה והמורה וההיסטוריון פרופ' שלמה נאמן. לאחר שסיימה את בית הספר היסודי עברה המשפחה להתגורר בלוד, שם למדה בתיכון. "בתקופה הזו התחלתי להתמקצע בתחום הציור. הייתי נוסעת ללמוד אמנות אצל ג'ורג' שמש ובבית הספר הגבוה לציור בתחנה המרכזית בתל אביב". לאחר התיכון המשיכה את לימודיה במדרשה למורים לאמנות בתל אביב (כיום בית ברל), בין השאר אצל האמן רפי לביא. בסיום לימודיה כבר השתתפה בתערוכה קבוצתית ראשונה בגלריה 201. במקביל המשיכה ללימודים אקדמיים בתולדות האמנות ובספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. ב-1974 זכתה עבודתה המקורית לתהודה רבה כשהציבה בחוף ימה של תל אביב שני שלטים ובהם הכיתוב "העיניים של המדינה" – ציטוט מדברי חייל שהשתתף בכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים, אשר הסביר בראיון טלוויזיה את חשיבות המוצב בפסגת ההר. "רציתי להדהד את המשפט הכובש הזה, ולתת לו להדהד על שפת הים, שזה הגבול המערבי שלנו", היא אומרת. באותה שנה הציגה בתערוכה הקבוצתית "חמישה צעירים" בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב את העבודה "גדי בחלב אמו", שבה מופיע המשפט התנכי במסגרת ציור ועבודה גרפית רחבה יותר. בשנים האלה פיתחה נאמן את השפה הציורית-חזותית הייחודית שלה, הכוללת משחק עם טקסטים, רבים מהם מקראיים (למשל "ארץ אוכלת יושביה"). "יש מלחמה עתיקה בין הטקסט לדימוי הוויזואלי", היא אומרת. "אני לוקחת בעבודות האלה משפטים מוכרים מהתרבות, ונותנת להם להופיע שוב בהקשר שאני מייצרת". המרכיב הטקסטואלי מילא תפקיד חשוב גם בסדרת העבודות "דג-ציפור" שהוצגו בהן קולאז'ים של יצורי כלאיים שונים בין דגים לציפורים, המייצגים שני קטבים – שמים ומים – וגם שני סמלים נוצריים חשובים. את העבודות ליוו כיתובים הרומזים לסמליות זו, כמו "הדג מאמין בציפור" או "הבשורה על-פי הציפור". בעבודות אחרות שילבה נאמן צילומים. העבודה "בת ישראל" מציגה פשקוויל (כרוּז) חרדי הקורא לבנות להתלבש בצניעות, כשהוא מקבע זרועות נערה כמעין סד בצורת תפילין, מגילה או ספר תורה. העבודה "הרג פינגווין – נהרגה נזירה" מבוססת על הבדיחה השוביניסטית שבה שואל נהג אם יש פינגווינים בסביבה, וכשנענה שאין, הוא מסיק "כנראה דרסתי נזירה". בעבודה נראה צילום של מאוורר תקרה, שהניגוד בין זרועותיו לעיגול שבמרכזו מתכתב עם הניגוד והמפגש בין מגדרים. לאחר השתלמות בניו-יורק שבה נאמן לישראל ב-1980. כעבור שנתיים נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה היוקרתית בוונציה, עם תמי גטר. "הצגתי שם ציורים העוסקים באימוץ ופירוק של תיאוריות בדבר ההתפתחות האנושית", היא מספרת. ב-1983 הוצגו עבודותיה בתערוכת יחיד ראשונה במוזאון תל אביב. רבות מהעבודות של נאמן עוסקות במקורות, ביהדות ואף באלוהות עצמה. "זה נושא שאינו מפסיק להעסיק אותי, כי זו פנייה למשהו שכולל אותי ולא כולל אותי בעת ובעונה אחת", היא אומרת. העיסוק הזה קיבל ביטוי נרחב במיוחד בסדרת עבודות המציגות מילים וכינויים אלוהיים עם תמונות או מבניים גרפיים יחודיים. בהמשך פיתחה את גוף העבודות "ה' צבעים" (Legion), בטכניקה המבוססת על יצירת "גריד" מסרט הדבקה. "זה מאפשר יצירה בשכבות שהולכות ומתכווצות", נאמן מסבירה. "בהתחלה התכוונתי להסיר את המסקינג-טייפ, אבל מרגע שהשארתי אותו, קיבלתי פני שטח שתחתם מסתתר ציור סודי. הכתמים והנזילות שעל פני התמונה מופיעים כמו חבּורות על עור או כתוֹבוֹת על קיר. עולה על הדעת ההופעה של סימפטום גופני הרומז לתופעה סמויה מן העין ומזמינה התבוננות". ייצוג של גוף העבודות הזה הוצג ב-1999 בתערוכת יחיד נוספת במוזאון תל אביב. בשנים האחרונות מתמקדות עבודותיה של נאמן ברצף שבין חיוך לחיתוך, ומבוססות על סיפורים העוסקים בחיוכים טראגיים, כמו הילד בסיפור של ויקטור הוגו שחוטפיו הצוענים חתכו את פיו בסכין כדי להקנות להם עווית חיוך קבועה שתסייע לו באיסוף תרומות בעבודתו כליצן. ב-2013 הוצגה בתל אביב תערוכת היחיד Wit/ויץ/Witz שעסקה בעיקר במושג הגרמני witz הטומן בחובו משמעויות רבות. "ויץ בגרמנית זו שנינות, אבל יש הרואים בה סוג אחד של ידע, שונה מהידע המדעי הסדור", אומרת נאמן. "באופן מצמרר, ה-witz מופיע גם בשם Auschwitz, וגם ב-Tschernowitz, עיר הולדתו של המשורר פול צלאן". נוסף על פעילות אמנותית ענפה, נאמן מלמדת זה שנים רבות במדרשה לאמנות, וכן לימדה בשנים האחרונות ב"בצלאל" ובאוניברסיטת תל אביב. "הדיאלוג עם התלמידים מעניין ומפרה מאוד, וההוראה תורמת להתפתחות שלי כאמנית".

פרופ' שמא יהודה פרידמן נולד בפילדלפיה ב-1937 ליוסף ודבורה פרידמן. בצעירותו נחשף לשפה העברית ולדקדוקה בלימודי אחר-הצהריים של הקהילה, ובמסגרת זו הגיע ללמוד אצל חוקר המקרא נחום סרנה. מסרנה רכש את יסודות השיטה הפילולוגית אגב ניתוח ספרי מקרא פסוק אחר פסוק. כשבני החבורה ביקשו מסרנה לקבוע שיעור אף בקיץ, הופתעו מן התנאי שהתנה בו את הסכמתו: "בתנאי שנלמד גמרא ולא תנ"ך", נזכר פרידמן, "וכך פגשתי את התלמוד לראשונה, ממי שדייק ודקדק בלשונותיו, דבר דבור על אופניו". לאחר לימודי התיכון המשיך פרידמן את לימודיו ביהדות ועברית במכללת גרץ שבפילדלפיה, ואת התואר הראשון במקרא ובשפות שמיות השלים באוניברסיטת פנסילבניה, שם נבחר לאגודה היוקרתית "פי בטא קפא". אחר כך פנה ללימודי המשך בבית המדרש לרבנים באמריקה. באותו זמן נפתח מסלול מרוכז ללימודי התלמוד. "זכיתי ליצוק מים על-ידי רבותיי חוקרים דגולים, ביניהם שאול ליברמן וחיים זלמן דימיטרובסקי, זכרונם לברכה". בעבודת הדוקטור שלו חקר וההדיר את פירוש רבנו יהונתן מלוניל למסכת בבא קמא. "אז פיתחתי את שיטת העבודה שתשמש אותי גם בעתיד". כוונתו להתמודדות עם הטקסט כסדרו, סוגיה אחר סוגיה, בדרך קריאה צמודה ובלתי מתפשרת. ב-1964 התמנה פרידמן לסגל האקדמי של בית המדרש לרבנים, וכרך את המחקר וההוראה יחד, בחינת צבת בצבת עשויה. ב-1973 עלה ארצה עם אשתו רחל וארבעת ילדיהם, לעמוד בראש הסניף הישראלי של בית המדרש, לימים מכון שכטר. בהוראה שם ובמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, וכן במוסדות אקדמיים בישראל ובחו"ל, נמשכו תלמידיו לדרכו בחקר הסוגיה התלמודית. "אינני בעל סגנון הוראה טבעי", הוא אומר, "אבל התלהבות החוקר מורגשת והיא העוברת בשיעורים". שיטת המחקר שלו משלבת גורמים רבים ובהם המבנה הספרותי של הסוגיה, תולדות מרכיבי הסוגיה לסוגיהם, היחס בין הסוגיה למקבילותיה, פירושי ראשונים ומחקרי החוקרים, התפתחות מושגי הלכה ואגדה, והשוואה לספרות העולם העתיק והריאליה. תלמידים שהנחה לתארים מתקדמים הקדישו את מחקריהם לסוגה חדשה זו, והם נעשו הגרעין שהצמיח את "האיגוד לפרשנות התלמוד", וכך נולד "תלמוד האיגוד" שבעריכתו. לצד עיסוקו המרכזי חקר פרידמן תחומים רבים, בין השאר התגבשות הנוסח הסופי של התלמוד על-פי כתבי יד. "הבחנתי לפעמים בפילוג לשני טיפוסים עיקריים, המשקפים בוודאי את תלמודם של שני מרכזים בבבל, ואת טיפולם השונה בתלמוד המקורי: זה על-ידי מסירה שמרנית וזה פעלתנית ויצירתית". מחקריו עוסקים רבות גם בהיבט הלשוני של הספרות התלמודית. דוגמה מאפיינת היא המעקב אחר מעבר המילה "עולם" מהוראתה המקראית המציינת אורך זמן להוראתה בלשון חז"ל המציינת מקום, תבל. בקיאותו בלשון הביאה גם לבחירתו לחבר באקדמיה ללשון העברית. תחום נוסף שבו הותיר חותם במחקר היה פענוח קולו האנונימי של "סתם התלמוד". "ניתן להתחקות אחר הקול הייחודי הזה ולזהות את תרומתו לסוגיה, גם כשהוא מייחס דבריו לחכמים נקובי שם", מסביר פרידמן. לאחר פטירתו של מורו פרופ' שאול ליברמן ייסד פרידמן את המכון לחקר התלמוד ע"ש שאול ליברמן. המיזמים העיקריים שהוביל המכון הם דיגיטציה של כתבי היד של התלמוד הבבלי, המוצגים היום במרשתת, ומאגר הפותח ביבליוגרפיה מחקרית רחבה לספרות התלמודית דף על דף. באוניברסיטת בר-אילן ייסד את אתר "תורת התנאים", אוצר עדי נוסח של ספרות זו. תרומה נוספת של פרידמן למחקר היא "תיאוריית היחסים" שהציע, המושתתת על עקרון חופש ההתערבות במסירת המקורות, ומכאן שהקטעים המקבילים אינם רק מסורות שונות, אלא הם מייצגים עיבוד ושכלול של סגנון ותוכן היוצרים טקסט חדש. כך למשל קיים יחס של פיתוח בין יחידות מסוימות בחטיבות דברי התנאים לפי נוסחת הזרימה מדרש>תוספתא>משנה. סיפורי האגדה בתלמוד הבבלי עשויים להיות עיבודים אמנותיים של מקורות ארץ ישראלים, אפילו במקרים שבהם רב השונה על הדומה. מכאן הגדיר את שאלת התיעוד ההיסטורי: "חפש את הגרעין הספרותי לפני שאתה מחפש את הגרעין ההיסטורי". עיסוקו של פרידמן בחקר התלמוד לא בא על-ידי תכנון מסודר, ולא במחשבה תחילה. "משנכנסתי לים התלמוד העבירני גל אל גל עד שהביאני למחוז חפצו". טוען פרידמן, "אני לא בחרתי בחקר התלמוד. חקר התלמוד בחר בי". "הספרות התלמודית היא עולם ומלואו, ובה הלכה ואגדה, לשון והיסטוריה, ספרות ותרבות", הוא מסכם. "אלה נכסי צאן ברזל לכל ישראל באשר הם".

יעקב קטן נולד בבגדד ב-1936, וכשהיה בן 15 עלה ארצה עם משפחתו. בעצת קרובי משפחה שכבר היו ותיקים בארץ נשלח ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. "למדנו שם לא רק חקלאות", אומר קטן, "אלא גם אהבת הארץ והטבע". רבים מהמורים במקווה ישראל עסקו גם במחקר, וחשפו את קטן לעבודות ולניסויים שלהם. בסיום התיכון עודדו אותו המורים להירשם לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, והוא קיבל את עצתם. "רציתי מאוד להיות אגרונום, כמו האגרונומים שעבדו אז בישראל, שרובם הגיעו מאירופה". בפקולטה לחקלאות למד לתואר שני, והחל לעסוק בחקר מחלות צמחים. "התמחיתי במחלות שורש – אלה פתוגנים, בעיקר פטריות, החיים בקרקע ותוקפים את שורשי הצמח". לאחר שירות צבאי בנח"ל שב קטן אל הפקולטה לחקלאות ללימודי הדוקטורט. "המשכתי לעסוק במחלות המועברות בקרקע, ובדוקטורט חקרתי את הביולוגיה של פוזריום – פטריות שהן מאוד מסוכנות לצמחים". ב-1967 סיים את המחקר ויצא להשתלמות באוניברסיטת מישיגן בארה"ב. כעבור שנה שב ארצה וקיבל משרת מרצה בפקולטה לחקלאות. פרופ' קטן המשיך לעסוק בהיבטים רבים של מחלות צמחים המועברות בקרקע, כולל ביולוגיה, אקולוגיה והדברה. כמו-כן, הוא בחן את אופן פעילותם של חומרי הדברה בתוך הקרקע – הן חומרים המיועדים לחיטוי האדמה ממזיקים, הן חומרים אחרים כמו קוטלי חרקים או קוטלי עשבים המחלחלים לאדמות החקלאיות ומשפיעים על אוכלוסיית המיקרו-אורגניזמים בקרקע. בין השאר הוא חיפש דרכים יעילות ונקיות לחיטוי הקרקע – תהליך הדברה שנעשה באדמה לפני הזריעה או השתילה − כדי להבטיח את הצלחת הגידול. עד אז נעשה חיטוי הקרקע רק באמצעות חומרי הדברה רעילים מאוד כמו מתיל-ברומיד, או באמצעות חימום האדמה בקיטור – תהליך יקר ומורכב. בתחילת שנות ה-70 הציע תלמידו לשעבר, ד"ר אביחיל גרינברגר, שהיה מדריך חקלאי בבקעת הירדן, לנסות לחטא את הקרקע בעזרת חום השמש, על-ידי כיסוי האדמה ביריעות פלסטיק שקופות. הכיסוי השקוף יאפשר לקרקע להתחמם אך ימנע אידוי מים מתוכה, וכך יילכד החום באדמה. "בהתחלה החישובים שלי הראו שהשיטה הזו לא תהיה יעילה מספיק, ותחמם ממש רק את השכבה העליונה של הקרקע", אומר קטן. "אבל ניסויים ראשונים העלו שהשיטה יעילה יותר מהצפוי, והתחלנו לפתח אותה. ב-1976 פרסמנו מאמר מדעי ראשון על שיטת החיטוי הסולארי של הקרקע, והמחקר בנושא זה התפשט במהירות ברחבי העולם. כיום חוקרים את החיטוי הסולארי ב-70 מדינות. הוא סיפק חלופה ירוקה לשימוש בחומרים רעילים לחיטוי קרקע, ובמדינות רבות – בעיקר חמות – משתמשים בו כחלופה לחיטוי כימי". במשך השנים הפך תחום החיטוי הסולארי לשדה מחקר בפני עצמו. מחקרים ברחבי העולם בוחנים דרכים לייעול השיטה, כמו שימוש ביריעות פלסטיק חדישות המגבירות את חימום הקרקע, התאמת החיטוי הסולארי לאזורים קרירים יותר והגברת הפעילות באמצעות שילוב של חיטוי סולארי עם מינון מופחת של חומרי הדברה בקרקע. לצד העבודה בתחום החיטוי הסולארי המשיך קטן כל השנים בחקר מחלות הצמחים המועברות בקרקע. בין השאר הוא גילה במחקר פורץ דרך כי חומרים מסוימים נספחים באופן יוצא דופן לחומרים אורגניים. בעבודות אחרות חקר כיצד מיקרו-אורגניזמים מפרקים את חומרי ההדברה בקרקע. "לימים גם המחקר הזה נקשר לחיטוי הסולארי ומצאנו תנאים שבהם החיטוי הסולארי עשוי להאיץ את תהליכי הפירוק, או לחלופין לעכב אותו", הוא מסביר. קטן גם חבר בקבוצת מחקר גדולה העוסקת בטיפוח זני עגבניות, ועוסק בשילובם של גֶנים המקנים לצמחים עמידות בפני מחלות. במשך השנים נבחר קטן פעמים רבות למרצה מצטיין באוניברסיטה העברית, והדריך יותר מ-80 תלמידים לתארים מתקדמים. "רבים מהם כיום נושאים תפקידים בכירים באקדמיה, בחברות מסחריות, בתחומי ההדרכה החקלאית וההוראה", הוא אומר. "אני רואה בהוראה ובהדרכת סטודנטים פעילות מדעית לכל דבר, המקדמת גם את המרצה, ולא רק את הסטודנטים". יעקב קטן פרסם כ-260 פרסומים מדעיים – מאמרי מחקר, סקירות וספרים. הוא קיבל על מחקריו פרסים ואותות הוקרה בינלאומיים רבים, והוא מוזמן להרצות בכנסים בינלאומיים על עבודותיו. נוסף על כך, הוא מרבה להרצות בפני חקלאים ולהשתתף בוועדות ציבוריות. "כמי שמקבלים את שכרנו מהציבור, החובה לתרום לציבור צריכה להיות כתובה על לוח לבנו", הוא מדגיש.

"מגיל אפס אהבתי מדעים. כבר בגיל בית ספר יסודי שיחקתי עם ניסויים בבית ובשכונה, והיה אך טבעי שגם אמשיך ללימודים בתחום המדעים", אומר פרופסור מרדכי שגב (סקג'ו). הוא נולד ברומניה ב-1958, וכשהיה בן שלוש עלו עמו הוריו ארצה והשתקעו בחיפה. רוב ילדותו גר ב"שיכוני המפונים" – שכונת מצוקה בפאתי נווה שאנן − שם התפרנסו הוריו בדוחק, אביו היה סנדלר ואמו מטפלת בילדים. ב-1976 סיים את לימודיו במגמה הריאלית בתיכון עירוני ג' ובשירותו בצה"ל שימש קצין חי"ר בחטיבת הנח"ל. לאחר השחרור פנה ללימודי הנדסת חשמל בטכניון. אף שעבד לפרנסתו במקביל ללימודיו, הצליח לסיים בהצטיינות את התואר הראשון בשבעה סמסטרים והמשיך למסלול ישיר לדוקטורט באופטיקה לא-ליניארית. במקביל ללימודיו המשיך בשירות מילואים אינטנסיבי, גם בימי מלחמת לבנון הראשונה, שבה שימש מפקד יחידת סיור. ב-1990, לאחר סיום הדוקטורט, יצא שגב להשתלם במכון הטכנולוגי של קליפורניה אצל פרופסור אמנון יריב, אשר אותו הוא מכנה "אבי האלקטרו-אופטיקה בישראל, והאבא המדעי שלי". במעבדתו של יריב החל שגב לעסוק בחקר סוליטונים – חבילות גלים בעלות תכונות של חלקיקים. שגב הוכיח כי סוליטונים של אור יכולים להתקיים בשלושה ממדים בחומרים מסוימים, וייצר אלומות אור שאינן מתפזרות – בדומה לחרבות האור בסרטי "מלחמת הכוכבים". בהמשך גילה אפשרות לייצר סוליטונים מאור רגיל המופק ממנורת שולחן, בלי צורך בלייזר כלל. מחקרים אלו קידמו מאוד את תחום האופטיקה הלא-לינארית ושינו רבות מן התפיסות שהיו מקובלות בו. לאחר סיום ההשתלמות בקליפורניה נענה להצעה מטעם אוניברסיטת פרינסטון האמריקנית להצטרף לצוות חוקריה, ובה עשה את רוב מחקר הסוליטונים והתקדם במהירות בסולם הדרגות האקדמי. לאחר שהבשילו התנאים לשובו ארצה העביר ב-1998 את המעבדה שלו לטכניון. בין שאר תחומי המחקר שעסק בהם, החל שגב לעסוק בחקר התנועה של גלים לא-ליניאריים בגבישים פוטוניים, כלומר גבישים שבהם משתנה שבירת האור באופן מחזורי, וגילה תופעות חדשות רבות ששינו את פני המחקר בתחום זה. ב-2007 פרצו שגב ותלמידיו דרך חדשה נוספת בתחום האופטיקה: הם הוכיחו בניסוי תיאוריה בת כחמישים שנה של הפיזיקאי האמריקני, חתן פרס נובל, פיליפ אנדרסון. אנדרסון חישב בשעתו כי אי-סדר בגביש עשוי לחסום לגמרי מעבר אלקטרונים ולהפוך חומר מוליך למבודד (תופעה המכונה "לוקליזציה על-שם אנדרסון"). "אנחנו היינו הראשונים שהוכיחו בניסוי כי החיזוי הזה נכון במערכות מחזוריות כלשהן (גבישים). הניסוי שלנו היה עם גלי אור בגביש פוטוני – אולם הוא משליך על כל מערכת גלים מחזורית", מסביר שגב. "הגילוי הזה עורר הדים רבים בקהילה המדעית, ולקח אותנו לכיוונים חדשים ומעניינים". בהמשך הצליחו שגב ותלמידיו להוכיח כי שלא כהנחה הרווחת, כשהאי-סדר במרחב משתנה אקראית גם בזמן, אפשר להשתמש בתכונות אי-סדר בתוך הגביש דווקא להגברת ההולכה שלו, ולסיוע למעבר אור מהיר יותר. פריצת דרך נוספת שהושגה במעבדתו של פרופ' שגב - ממש בשנה האחרונה - הייתה פיתוח גבישים פוטוניים מיוחדים הנקראים מבודדים טופולוגיים, המוליכים אור רק לאורך השפה, באופן שהאור ממשיך תמיד בדרכו ואינו מתפזר אפילו בנוכחות אי-סדר. שגב מייחד מקצת זמנו גם למחקר יישומי, בעיקר לתחומי המדע והביטחון. הוא פיתח עם עמיתיו שיטה לשפר את הרזולוציה של מיקרוסקופים, וכן פיתח מיקרופון על בסיס אופטי המיועד לסינון רעשי רקע. "מה שמעניין אותי הוא המחקר הבסיסי. אני לא מחפש להתעשר אלא לתרום לבטחון המדינה ולכלכלתה", אומר שגב. "כמו-כן, בהחלט מעניין אותי לראות תוצר של מחקר בסיסי הופך למוצר". בשנים האחרונות הוענקו לשגב פרסים יוקרתיים על פריצות הדרך שהשיג, בהם פרס לנדאו, פרס האלקטרוניקה הקוונטית מטעם האגודה האירופית לפיזיקה, פרס מקס בורן מטעם האגודה האמריקנית לאופטיקה ופרס שאבלוב מטעם האגודה האמריקנית לפיזיקה. אלה הפרסים הגבוהים ביותר של שלוש האגודות בכל תחומי הלייזרים והאופטיקה. פרופסור שגב קיבל גם את הדרגה האקדמית הגבוהה ביותר בטכניון – פרופסור מחקר. גאוותו הגדולה היא על הישגיהם של תלמידי המחקר שצמחו במעבדתו. שישה-עשר מתלמידי הדוקטורט והפוסט-דוקטורט שהדריך משמשים היום פרופסורים באוניברסיטאות בישראל ובחו"ל ורבים אחרים מועסקים במשרות בכירות בתעשיית הטכנולוגיה העילית. "המדע הישראלי יכול להתחרות בכבוד בכל מקום בעולם, ואיכות הסטודנטים שלנו לתארים מתקדמים גבוהה מאוד", אומר שגב. "אנחנו לא יכולים להתחרות במשאבים של מדינות אחרות, לכן עלינו לטפח את היצירתיות. אווירת המחקר בישראל נהדרת, ואני מאוד שמח שחזרתי לארץ. חוץ מזה, בישראל גם ילד שהגיע ממצוקה כלכלית יכול להגיע רחוק. אני ההוכחה לכך".