דיונות החול של ישראל מצויות ברובן בצפון מערב הנגב (אזור חלוצה-עגור), והן חלק מימת החול של צפון סיני, המתחילה בדלתא של הנילוס ומסתיימת מדרום לבאר שבע. שאר הדיונות משתרעות לאורך החוף, בעיקר מדרום לתל אביב.
מאז קום המדינה הולכות הדיונות ונעלמות, בעיקר בשל שימוש האדם בשטחי החולות לבנייה, לתעשיה, לכרייה ועוד.
בין ניצנים לאשדוד חי ונושם השריד האחרון של שטחי הדיונות הגדולות שכיסו פעם את כל רצועת מישור החוף. אלה שרידי "הדיונה הגדולה" שאורכה כ - 50 מטרים וגובהה כ - 30 מטרים.
בראשית שנות ה-90 עמדה הדיונה במרכז מאבק ציבורי גדול, בשל תוכנית המתאר של אשדוד שהגדירה את שטחי הדיונות שמדרום לעיר כאזורי בינוי. בעקבות המאבק שונתה התוכנית, ובשנת 2008 אף הוכרזה שמורת טבע חולות ניצנים. גודלה כ 20,000 ק"מ והיא משמרת את החי והצומח במקום אזור ניצנים מכוסה היום בשדות חול במצבי ייצוב שונים: חלקם עדין נודדים, חלקם מיוצבים חלקית וחלקם מיוצב לגמרי בעיקר על-ידי צמחיה. כסוי הצמחיה תלוי במשטר האקלימי, בעיקר בעצמת הרוח. מאחר שהרוח בישראל חלשה יחסית היא מאפשרת התפתחות קלה לחי ולצומח.
כסוי הצמחיה על הדיונות הואץ במיוחד בשנים שאחרי קום המדינה. עד אז נהגו ערביי הכפר אסדוד הסמוך, לרעות את צאנם באזור, לחסל בדרך זו את הצמחיה ולאפשר את המשך נדידת החולות. כשנפסק המרעה ועם התחזקות הפעילות האנושית באזור, חזרה הצמחיה והשתלטה על הדיונות.
בשנים האחרונות גדלה המודעות לשמירת הסביבה הטבעית, ופעילות הבניה באזור מצטמצמת, מה שעשוי להביא לחידוש הפעילות של הדיונות באזור.
במסגרת המאמצים של שימור ערכי טבע יחודיים בארץ, נותר לקוות כי הצלחת המאבק בניצנים תשמש דגם למאבקים דומים באלו הרואים בחולות פוטנציאל אורבני וכלכלי בלבד.