בוקר יום שני, סילביה מתעוררת. מקלחת, קפה, סיגריה, עוד קפה, השכמה לילדים. משאריות הלחם של אתמול, היא תכין לילדים פרוסות לבית הספר. זה עם מרגרינה, זו עם מרגרינה, מסדרת בילקוט. עוד חיבוק, נשיקה, עוד קפה ותיכף תתחיל לנקות כל פינה בבית.
אחר כך תתלבש, תבקר את השכנה, תמשיך ללשכת העבודה, תחזור בידיים ריקות, תעבור ל"ביטוח הלאומי", תשאל אם יש חדש בהבטחת ההכנסה, תנסה את פקיד הבנק שישלח אותה למנהל שישלח אותה הביתה ויגיד לה שהוא מה-זה מצטער ואין לו זמן לשמוע אותה ושאין לו ברירה כי בהנהלה הראשית, במגדלים הגבהים, איפה שיושבים אלה עם העניבות הארוכות והסיגרים השמנים, לא מאשרים חריגות.
ושוב הוא יצטער וילווה אותה החוצה, כדי שלא תחשוב על עוד משפט ויסגור מהר את הדלת, שלא יברח המזגן, ויודיע למזכירה שאם עוד פעם היא באה, הסילביה הזאת, שלא תחשוב להכניס אותה. והמזכירה, היא הילדה הגדולה של פלורי, השכנה של סילביה, תבטיח שלא תכניס, תנתק את הטלפון, תקלל את המנהל בשקט ותרוץ לספר לחבר שלה איזו מסכנה סילביה.
אחרי ההשפלה בבנק סילביה תבדוק אפשרות לעבוד כמנקה בתים של עשירים ואם יישאר לה עוד זמן, לפני שהילדים חוזרים מבית הספר, היא תנסה שוב את החברה שושי שהבטיחה לה שאולי היום, אולי מחר, אפשר יהיה למצוא לה איזה סידור עבודה.
סילביה פוגשת את שושי, חיבוק, נשיקה, קפה נמס עם חלב, בוכות אחת לשניה, קצת פרקי תהילים, "תקראי סילביה, תקראי, זה אף פעם לא מזיק", שושי מודיעה שלא הצליחה למצוא עבודה. סילביה שואלת לשעה ומבינה שהגיע הזמן לחזור הביתה. עוד לפני היא צריכה לעבור במכולת של נעים כדי לקנות לחם שיהיה אפשר להכין "צהריים" ואולי גם "ערב" ומהשאריות, היא שוב תכין פרוסות עם מרגרינה לבית ספר.
"שלום נעים", "שלום סילביה", "חצי לחם שחור בבקשה", סילביה מושיטה את היד עם המטבעות ששמרה מאתמול, נעים משפיל מבט וסילביה שואלת מה נעים, מה קרה? הכל בסדר? "העלו את הלחם סילביה וגם את החלב". מה זה אומר?" סילביה מתבלבלת מרעב. "זה אומר שמה שיש לך לא יספיק. אבל תיקחי, לא נורא, אח"כ תוסיפי או שנתחשבן בסוף השבוע."
"לא, אני לא יכולה." ונעים מנחם, "סילביה, זה בסה"כ כמה אגורות, לא נורא, תיקחי, תיקחי, הילדים צריכים לאכול."
"היום זה אגורות, בסוף החודש זה יהיה הרבה יותר ואז... מאיפה אחזיר? נעים, תגיד לי, איך אני אחזיר לך, נעים."... וסילביה נופלת על גופו המחבק וים הדמעות פורץ. היא התאפקה מהבוקר אצל מנהל הבנק ואצל נעים לא יכלה עוד. "מאיפה אחזיר לך נעים? מאיפה?...
"תיקחי אמרתי ותשתקי, אל תבלבלי את המוח, תיקחי, כל זמן שאני נותן לך תיקחי ואל תחשבי להחזיר". סילביה חייכה, ניגבה את הדמעות, שתתה את המים שהביא נעים, עישנה איתו סיגריה, אחר כך קפה עם עוד סיגריה. נעים עודד אותה ואמר לה שבסוף הכל יהיה בסדר. וסילביה אמרה "כן, הכל יהיה בסדר, בטח שיהיה בסדר, רק איפה הסוף הזה? איפה הוא?".
נעים הוסיף לשקית הלחם, קצת גבינה, ביצים, אורז, חלב, ועוד כמה מוצרים שיחזיקו את הילדים בריאים.
"תודה נעים, תודה, אני חייבת לזוז", סילביה מהרה, יותר ממבוכה וגם בגלל שהילדים עשו את דרכם בחזרה מבית הספר. "הם מתגעגעים לפרוסה השחורה עם המרגרינה. אני מבטיחה להשלים את החסר, ואם לא... אז בבקשה נעים, תדאג לילדים, רק לילדים נעים, רק לילדים"...