בתחילת השבוע שעבר טולוז לא חזר לישון בבית. הוא גם לא הגיע בבוקר. ובמשך היום. ועוד לילה עבר - החתול נעדר. זה לא מתאים לו וחששות לחטיפה העלו חשדות לקונספירציות שונות.
לפני ארבע שנים הבת שלי נורא רצתה כלב. עם המעבר הזמני ללונדון (שמן הסתם התמשך) עזבנו כלבה אהובה עם חברים בארץ. נראה לנו אכזרי לאפסן אותה במכולה חצי שנה, כפי שהחוק מחייב לפני הכנסת חיות לאי הבריטי. הגעגועים ורגשות האשמה שנכנסו דרך קבע אל הדיון שבמוסריות הפרידה מהכלבה לא נתנו לי לאמץ כלב במקומה. וכך, בליל חורף גשום בלילה בלי אורות וקר נסעתי מיילים בפיתולי דרכים בקאנטרי סייד וקניתי לה חתול.
במודעה היה כתוב גור למכירה. שיער ארוך בצבע שמפניה. ניווטי דרך הובילו אותי לאחוזה רחבת ידיים. שני כלבי רועים גדולים במיוחד וגברת קבלו את פני בשער והוליכו אותי למבנה בטון שעמד בין האורווה לבית. הייתה שם אמא חתולה ואבא חתול והרבה קש וחלב ושני גורים מתוקים. זכר ונקבה. בחרתי את הזכר. כדור פרווה רך הונח בכף ידי. הדרך הביתה היתה הרבה יותר פשוטה ומלאת אושר. לאחר התחבטויות רבות קראנו לו טולוז. כרכרנו סביבו כל סופ-השבוע הראשון שלו איתנו והתאהבנו בו ממש.
ביום שני, במרפאה הווטרינרית אמרו לנו שיש לו שפעת חתולים. שזה כמו פרווה אצל גורים של כלבים ושאין לו הרבה סיכויים לשרוד. אנחנו הודענו לווטרינרית שהוא יחיה. וכך היה. במשך שבוע הוא קיבל טיפול אינטנסיבי. טיפלנו בו 24 שעות ביממה בתורניות והוא גדל להיות חתול רזה בקיץ ושמן בחורף, בעל מזג נעים ומסביר פנים. כן הוא גם נהיה מפונק.
לפני כשנתיים עברנו ללונדון. בשנה האחרונה הוא היה עוזב את הבית לשיטוטים בסביבה. חוזר הביתה מוכה וחבוט כדרך הגנגסטרים האורבניים. מקומו המכובד בהירארכיה היווה קונפליקט להיותו כה עדין בבית. הוא והשועלים פתחו יחסים ובמנוד ראש הם חולפים זה לצד זה. יש לו מסלול קבוע שמתחיל בגינה האחורית של השכנה. והוא חוזר הביתה דרך הדלת של המטבח.
לטולוז יש יכולת להסביר בחתוליות מה הוא רוצה. כמו שאמא יודעת מה התינוק שלה מבקש כשהוא מילל, ככה אנחנו יודעים מה טולוז מבקש מאיתנו כשהוא פוצה את פיו לגרגור נהמה או יללה.
בחודש האחרון אחוז אמוק ותשוקה הוא סימן את הטריטוריה שלו, משאיר עננת צחנה בבית. יוצא לסיורים וחוזר עייף ומצולק אך בצעדים מדודים ואצילים. וצחקנו איתו שהוא הפך למאפיונר.
מאז שטולוז איתנו (והבנו שהזמניות נהייתה די קבועה) אימצנו גם כלב ועוד חתול. טולוז קיבל את שניהם בסבלנות מסבירת פנים ומעולם לא החסיר לילה בבית גם כשהאהבה עלתה לו לראש.
כשהוא נעלם, הודענו לווטרינר וביקשנו שאם מישהו יודיע על חתול פצוע, אז שנמצא שיהיה ער לעובדה שטולוז שלנו אבד. האסיסטנטית אמרה שיש כמה חתולים מיוחמים בסביבה ושכדאי כבר לסרס אותו כשהוא יחזור.
איכשהו נרגעתי, למרות הנזיפה האדיבה שנשמעה בקולה. שהרי, יש לו סיבה להעלם. ואולי בכל זאת בכל אשמה האהבה. הרי את השועל פגשתי שוב ולא היה לו מבט של רגשות אשמה.
צלצלתי גם ל- RSPCA שהוא גוף דומה לצער בעלי חיים הישראלי ומעוגן בתרבות הבריטית. לעובדים יש מדים. הם אחראים על הצלת חיות פרא ורווחת החיות בכלל. אפשר לצלצל אליהם כמו לעובד סוציאלי ולהתלונן על הזנחת חיה או התעללות בה והם יערכו ביקור פתע ללא דיחוי. יש להם מכלאות ובתי חולים לחיות. הם מטפלים בחיות האבודות ועוזרים למצוא את בעליהם, כמו גם למצוא בתים מאמצים לחיות ללא בית. והם הכתובת הראשונה לפנות אליה אם מצאתם או אבדתם חיה.
תלינו שלטים עם תמונה שלו על העצים בסביבה, בחנויות ובלוח המודעות של השכונה. מסרנו סימנים מזהים ואת סביבת המגורים. אבל אף אחד לא צלצל.
נכנסתי לפורומים באינטרנט - כאלה שבעד ולאלה שנגד עיקור \סירוס חתולים. מנסה להשתכנע שצריך לסרס... מונעת על-ידי דאגה ואגואיזם...
האידיאולוגיה שלי בעניין אינה מדעית, אלא הססנית וסקפטית. הנחות המדע המתיימר לדעת באופן אבסולוטי מה נכון וטוב משנה את קביעותיו מדי כמה שנים; הכדור עגול או ישר, ה- אל אס די שפותח במעבדות ושווק כתרופה ללא תופעות לוואי בשנות ה- 60, כידוע, מוגדר היום כסם רחוב מסוכן עם השפעות מזיקות ובלתי הפיכות... בחיי האישיים אני מרשה לעצמי גישה סובייקטיבית וחשדנית, ואני משתדלת שלא לפעול נגד האינסטינקטים ומה שנדמה האינטרס של הטבע. ומה אנחנו כבר יודעים על הטבע? האם עלינו למנוע את ההזדמנות מכמה חתולים שייוולדו לשרוד או למנוע את הולדתם מראש? קטונתי מלהכריע בנקודה זו וההתדיינות עם הווטרינר החביב שלנו נמשכת כבר 4 שנים (בהפסקות). אך כפולניה מצוייה לא יכולתי להתחמק מרגשות האשמה. אם היה מסורס חייו היו בטוחים יותר? הוא היה שוכב מול האח עכשיו?
ביום שישי לפנות ערב, כשהמרק התבשל והייתי בשלבים אחרונים של הכנות לארוחת ערב עם אורחים שתיכף יגיעו, טולוז הגיח מהדלת של המטבח, כהרגלו. פניתי אליו בקריאות של צהלה וקראתי לילדים בהתרגשות. אלא ששמתי לב שהוא נראה מובס, ומותש ומורעב. אמר לי מיאו חלש וזינק בנחישות איטית אל הקערה שלו. אני ניגשת אליו ורואה שהוא מגולח בשני צדי צווארו, שיש לו שק נוזלים תלוי מבטנו ומתחתיו תפרים. אני נבהלת. מה קרה פה? האם מישהו עשה עליו ניסוי? לא ברור לי אם זו התעללות או טיפול רפואי. ולמה.
אני מצלצלת אל הווטרינר שלו אבל הקליניקה סגורה עד יום שני ומקרים דחופים מתקבלים במרחק מה מכאן. אני קובעת לו תור לעוד שעה בקליניקה המרוחקת. אנחנו מלטפים אותו והוא עצוב. מחפשים קליניקה יותר קרובה אליה נוכל לקחת אותו מייד. ומוצאים. שלושה רחובות מכאן. אני מסבירה להם את המצב בהיסטריה קלה... החתול חזר הביתה לאחר חמישה ימים מישהו ניתח אותו או התעלל בו או שניהם, כן! הם מוכנים לקבל אותו מייד. פקידת הקבלה במרפאה שומעת ממני את הסיפור שוב, ואני כבר מחליטה להגיש תלונה במשטרה. גל אומרת שאולי הוא נפצע ומישהו לקח אותו לטיפול ולא היתה כאן כוונה רעה. אנחנו על קוצים, עוד כמה רגעים נשמע מהווטרינר מה קרה.
הווטרינר פותח את הדלת וקורא: טולוז, אנחנו מתייצבות עם סל הקש טולוז רגוע בפנים.
מניחים את הסל על מיטת הטיפולים ותוך כדי שאני מספרת לווטרינר שוב את סיפור התעלומה. טולוז נוהם ברוגז ומסרב לצאת מהסל. אני אומרת לווטרינר שנדמה כאילו החתול כבר היה כאן פעם ושיש לו טראומה. הוא מביט בי ולא אומר מילה. אנחנו מוציאים את החתול מהסל, והוא, החתול שמתחכך דרך קבע על הווטרינר שלו, זועף ורוצה לחזור אל הסל. אני שואלת נו מה עשו לו?
והווטרינר בקול מהוסס אומר נראה כאילו סרסו אותו ונראה שבגלל שיש לו רק אשך אחד. כנראה שהיה צורך לנתח אותו ולמצוא את האשך השני בתוך הגוף. אני אומרת: למה שמישהו יסרס את החתול שלי? והוא מביט בי במבט ללא עצה. אני שואלת: ולמה השק נוזלים ולמה הגילוח... ותוך כדי שהוא מתבונן מיתמם, נכנסת האסיסטנטית לחדר ואומרת - הרי זה החתול שניתחת אתמול.
הוא שומר על מבט עמום והיא: כן, כן זה החתול שהגברת הזקנה הביאה אתמול. אני שואלת אותו - ולמה לא אמרת לי שאתה זה שניתח אותו מייד? והוא אומר לא הייתי בטוח. כשכבר איבדתי את העשתונות הוא זכר בברור שהחתול לא היה רגוע והיה צורך להרגיעו ועוד מיני פרטים.
הם לא הסכימו לגלות לי את השם של האשה הזקנה ורק אמרו CPL שילמו את ההוצאות ונתנו לי את מספר הטלפון שלהם. CAT PROTECTION LEAGUE הם אגודת צדקה לרווחת החתול הבריטי.
כששאלתי איך יתכן שהם מנתחים חתול שנראה בעליל מיוחד, ולא הלך רחובות ושה"שהאשה הזקנה" בעצמה אמרה שהיא מצאה אותו כ"חתול רחוב", ואיך זה שהם לא עשו שום בדיקה. האסיסטנטית, שעשתה את כל הדיבורים אמרה שמבחינתה גם האישה השנייה, זו שהביאה אותו יכלה לספר שיש לה את החתול 4 שנים. אז זהו, שהזקנה שפיתתה את החתול שלי, לכדה אותו והביאה אותו לסירוס כדרך הטבע המודרני, לא אמרה להם את זה. היא אמרה שהיא מצאה חתול רחוב... וגם אם מתקיימים להם ארגונים שונים לרווחת חיי החיות שמעודדים את עיקורם לטובת הגזע והעולם, נדמה שנשכח קצת שיתוף פעולה אנושי. דאגה לאדם שמאחורי החתול. שהרי, למרות שהחתול לא נראה חתול רחוב לא נעשה שום ניסיון לברר אם הוא שייך למישהו, הפרטים שלו מופיעים ב RSPCA אלא, שאוהבת החתולים הזקנה לא צלצלה לשם, לא פרסמה את דבר מציאתו. ומיהרה לסרס אותו ולהחדיר צ'יפ לתוך עורפו עם הפרטים שלה. אם חשבנו קודם שצריך לשמור על חתולים ממפגעים סביבתיים כמו מכוניות או שועלים, גילנו שבעצם בכל שכונה יכולה להסתתר לה זקנה אוהבת חתולים שקשה לה לצאת לרחובות ולהציל את חיות הבר שזקוקות להתערבות אדם וקל לה להתפתות ולפתות חתול ידידותי ועוד לבקש את ההוצאות מארגון הצדקה שלמען החתולים, שגם הם לקחו את מילותיה מבלי להרים טלפון כמתבקש לצער בעלי חיים המקומי, לברר זהותו של חתול. הם גם לא הינחו את הזקנה לנקוט בצעדים הנדרשים על-מנת לדעת אם אכן בידה חתול רחוב.
טולוז חיכה ליום שני לביקור אצל הווטרינר שלו. כשהגענו, הוא התחכך בו בגרגור כרגיל ומיאו לו שלום חביב. למחרת גם הכלב והחתול השני צ'ופצ'פו אצל הווטרינר שלנו, וכך גם אנחנו נכנסו למנהרת הזמן, לקונטרול הכפייתי החברתי, שמתרחש בעיר הקוסמופוליטית בחסות החרדה שאנו כנועים לה כשארבע מיליון מצלמות מצלמות תנועתנו כל יום, עם האוייסטר קארד שמסמן את נתיבנו במסעותינו היומיים, המוניטורינג על הכבישים, האימיילים שנשארים במאגר הנתונים של האיחוד האירופאי לשנתיים. ועוד מעט גם תעודת הזהות עם הרישום הגנטי שכל אזרח בריטי יצטרך לשאת.
הבטן של טולוז עוד נפוחה והוא מתפנק מול האח.
גברת CPL הבטיחה לשנות את הרישום בצ'יפ המגנטי שלו וטולוז לא רוצה לצאת מהבית... אולי הוא פוחד מזקנות אובססיביות מאהבה.