יומן שלום [א']

כמה דברים טובים על המלחמה הזאת: השכנה השכנה נסעה לאזור המרכז מתחילת השבוע. אמרה ליום יומיים, ולבסוף אמרה שתחזור בשבת. פעם היא התקשרה שאכניס לה הביתה את הכביסה, והיום שאכנס למטבח ואבדוק את המקרר, לזרוק את מה שהתקלקל, ולקחת את מה שלא יחזיק עד שבת. אז בין היתר היה שם כרוב ממולא בבורגול, טעים. השכן קראתי את מה שסמדר ברגמן ציטטה מהספר "ארבעת עקרונות הבריאה" באתר "אור ואהבה", וישר נזכרתי בשכן, שצלצל אלי היום בצהריים על-מנת לברר אם אני לא בתל אביב. "אני כאן, אבל אתה נעלמת", עניתי לו. "אני צמוד לטלוויזיה. תמיד הייתי במרכז העניינים. עכשיו, כשיצאתי לפנסיה, פתאום אני בצד. אז לפחות אני מתחבר דרך הטלוויזיה". אמר השכן. "בכל אופן, אם את כאן ותצטרכי איזו עזרה, אשמח לעזור לך. גם חיברתי מחבר לצינור המים שנמצא לידך שנועד לכיבוי אש. גם טעמתי את התאנים מהעץ שלך, אז תדעי שהן כבר ראויות לאכילה". אם לא היה לי שכן טוב כזה - איך הייתי יודעת על התאנים? אני, ברוך השם, משוחררת מהשעבוד לטלוויזיה, אבל קצת מכורה למשחקי המחשב. פיוס בצהריים ירדתי לצרכניה עם הרדיו, לקנות בטריות וגפרורים, כדי להתכונן להפסקות חשמל. בצרכניה עמדה אישה נחמדה בדרך כלל, שלפני חודשיים עשתה לי "ברוגז", ולא רצתה להסביר על מה היא כועסת, אז לא ידעתי אפילו על מה להתנצל. בדיוק כשבאתי היא עמדה ליד הקופה. אמרתי לה בחיוך: "כדאי לך להשלים אתי, כי אולי מחר תיפול עלי קטיושה". היא התחילה לצחוק, וענתה: "אל תאיימי עלי, אבל באמת אין על מה להיות ברוגז". אז עכשיו היא בשולם איתי. דו קיום הקבלן מהכפר הערבי השכן, שעובד פה ומרגיש כמו בן משפחה, מגיע לפחות פעם ביום לשאול אם הכל בסדר ואם אני צריכה משהו. מחוות לבביות חברות שלי, שלא שמעתי מהן זמן רב - התקשרו לשאול אם הכל בסדר וגם הזמינו אותי להתארח באילת, באבן יהודה, ובעוד מקומות. את חלקן אפילו אינני מכירה אישית, אלא רק מהפורום "מהות האור". אחותי שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא לקחת אותי אליה לראשל"צ. מי שהיה פעם חבר, ונשאר חבר נשמה, הזמין אותי להתארח, וגם נתן לי מפתח. אני מצידי, הזמנתי אותו לכאן, מזג האוויר נפלא, הבריכה פתוחה, ולא חסר כלום. חופשה ללא תשלום מכיוון שאין אורחים בצימרים והבריכה פתוחה, יש לי זמן לשחות, להשתזף, לקרוא (קרל מאי / יד הנפץ) ולהרגיש שאני בחופשה, בזמן שבדרך כלל אני עסוקה ואחרים נחים. התלבשתי על ארון הבגדים ומצאתי שיש לי בגדים נחמדים לקיץ, שיש מה לחלק, וחזרה אלי חדוות התפירה והתיקונים. טובות הנאה מלחמה בקיץ, כמה מדליק. גם אם, והלוואי שלא - תהיה הפסקת חשמל - לא נסבול מקור. קראתי שהכינו מחנה אוהלים בניצנים לתושבי הצפון, ושעוד הרבה רוצים להצטרף. נו, חזרה אל הטבע, ועוד בקיץ, ליד הים, ובחינם. מה רע? קשרי חוץ התקשרה בת אחי מהארץ, ומסרה ד"ש חמה מאחותה שבארה"ב. שתיהן היו לחוצות ודאוגות. הצחקתי אותה, כדי להרגיע אותה ואמרתי שמרחוק הדברים נראים הרבה יותר גרועים ממה שהם באמת. איזה מזל שאני פה ולא שם. להיות בהודייה בבוקר, אני מודה לאל שיש לי בית, וחשמל, ומים זורמים, ואפילו מים חמים. ושיש מה ללבוש, אוכל ושתייה, ואפילו שוקולד מריר עם קליפות תפוזים ששמו מנג'רי. ואפשר לטייל בחוץ, וללכת לבריכה שכמעט ריקה, ולפגוש שם אנשים מהמושב שבדרך כלל עסוקים בזמן הזה. ולשחק כדורסל במגרש, ולשכב על הדשא. ולעודד עכשיו התקשרה עוד חברה, מאחד הישובים במשגב, לברר מה נשמע, וציינה שקשה לה להתרכז, שחוץ מהדאגות הכול בסדר. שאלתי אותה מי מכריח אותה לדאוג, וציינתי שזו הבחירה שלה, ושיש לה אפשרות להסתכל על הדברים אחרת. הזכרתי לה שמחשבות יוצרות מציאות (יש לה ניסיון אישי עשיר בכך), שזו תוכנית אלוהית כוללת, שכולנו שחקנים על לוח המשחק, כולל נסראללה, וכשיסיים את תפקידו - גם הוא יעלה לשמיים, ובסופו של דבר - כולנו ניפגש שם מתי שהוא. ושמה שצריך להיות יהיה, והכול לטובה. הנה, היא תמיד מתלוננת שאין לה זמן לכלום, ועכשיו קיבלה חופשה על חשבון המדינה. היא התחילה לצחוק, אמרה שלא השתניתי, שהכול נכון, ושהיא תחשוב על זה בלילה. הצעתי לה לחשוב על זה לפני השינה, ובלילה - עדיף לה לישון. באמת, אל תחשבו שאין לי לב. בחיי שיש, והוא אפילו פועם, אבל מה אני יכולה לעשות עם המלחמה הזאת? איך אמר טוביאס (ישות של מישהו שחי בארץ-ישראל לפני 2,000-1,000 שנים המתוקשרת על-ידי ג'פרי הופי מארה"ב): "אין לכם בעיות בכלל. כל הבעיות זו המצאה שלכם". בכל אופן, יש דבר אחד שעדיין לא פתרתי: מכשיר הרדיו - קניתי לו 8 בטריות יקרות, הכי טובות שיש אך הוא לא התרשם, ולא הגיב. מישהו אמר שהחוטים לא מחוברים לנקודה של הבטריות. לא נואשתי ולקחתי את שני המכשירים מהצימר, אבל הבטריות לא מתאימות להם. השכן אמר שהוא תמיד יכול לשמוע חדשות מהרדיו במכונית, אבל לי אין מכונית. כנראה שזה מה שאני צריכה להזמין עכשיו. עד עכשיו באמת הסתדרתי טוב בלי מכונית. אפשר אפילו מכונית בלי רדיו. אורח אחד השאיר לי רדיו למכונית. זה אומנם מזכיר את הכפתורים לשמלה, אבל מי יודע? לסיכום טוב רבותי, החיים באמת הרבה יותר טובים ממה שחושבים. גם המלחמה הזו תיגמר, ומי יודע אם מחר לא יהיה גרוע יותר? אז כדאי, כדאי רק לחייך עם הפרחים, לא לקמץ בחיוכים ובחיבוקים, לזכור ולהזכיר כמה אנחנו אוהבים. לסלוח ולשכוח את כל הדברים הלא חשובים , למחול לעצמנו ולאחרים, ולהיות בשמחה תמיד. אור ואהבה, חיבוק נשמה, בהודיה מחוה.