הרברט ק. הובר גבר בבחירות שנערכו בשלהי 1928 על המועמד הדמוקרטי אלפרד סמית. הוא כיהן כנשיא ארה"ב, בין השנים 1929-1933. זו הייתה אחת התקופות הקשות בתולדותיה של ארה"ב והעולם כולו. בימיו פרץ המשבר הכלכלי הגדול (1929) ששינה בסופו של דבר את פניה של ארה"ב, במובנים רבים.
הממשל הרפובליקני נכשל בטיפול במשבר הכלכלי מפני שהנשיא הרברט קלרק הובר והמפלגה הרפובליקנית סירבו לסגת ממדיניות אי-ההתערבות בכלכלה. כאשר המצב המשיך להידרדר הם עשו מעט מדי ומאוחר מדי.
הגורמים למשבר היו מדיניות ה"לסה פר" (מדיניות השוק החופשי) של הממשל הפדרלי הרפובליקני, כלפי פנים, ומדיניות ההתבדלות וההתעלמות מהמצב באירופה, כלפי חוץ.
מדיניות אי-ההתערבות של המדינה בענייני כלכלה וחברה של תקופת שלטון הרפובליקנים בין השנים 1921-1928, הביאה לריכוז עושר רב למעלה, לפערים חברתיים ולפגיעה בשכבות החלשות. העדר הפיקוח על העסקים, על הבורסה ועל המערכת הפיננסית הביא להתמוטטות כל המערכות. העדר מדיניות חברתית. התעלמות מבעיותיהם של החקלאים, העדר טיפול בבעיית העוני וביחסי עבודה, פגעו בסופו של דבר בכוח הקנייה של שכבות רחבות בחברה, וענפי הכלכלה לא היו מסוגלים לתפקד בהעדר ביקוש לסחורות בתוך הארץ ובחו"ל. כלכלה קפיטליסטית תלויה ברמת הביקוש או הצריכה. זה מה שמניע את גלגליה. במצב של שוק מונופוליסטי עם מחירים גבוהים הביקוש ירד. בהעדר ביקוש הצטברו סחורות במחסנים, הפועלים פוטרו, הייצור הצטמק וחוזר חלילה.
תשלום בזהב
המדיניות כלפי אירופה - הדרישה מבעלות הברית להחזיר את חובות מלחה"ע הראשונה במזומן ומגרמניה לשלם במזומן לארה"ב על אחריותה למלחמה - צמצמה את יכולתה של אירופה לקנות סחורות אמריקניות והביאה את אירופה למצב שלא הייתה מסוגלת להחזיר את חובותיה לארה"ב. מלאי הזהב של אירופה הידלדל משום שנאלצה לשלם בזהב. מכסי המגן הגבוהים שקבע הקונגרס האמריקני והמונופולים שמרו על רמת מחירים גבוהה למרות העדר ביקושים.
הנשיא הובר לא מצא לנכון לשנות את תפישתו הכלכלית ואת המדיניות המוניטרית לנוכח המצב. הוא נקט במדיניות של תקציב מאוזן ושמירת בסיס הזהב. במסגרת מדיניות זו הוא קיצץ בתקציב ובמיסים וצמצם את הוצאות הממשל. קיצוץ התקציב והורדת המיסים גרמו לספירלה דפלציונית, כלומר לעליית ערך הכסף. הדפלציה והירידה בביקוש הביאו לירידה הדרגתית במחירים, אבל במצב של אבטלה המונית והתמוטטות כל המערכות, הביקוש לא עלה.
הובר ניסה, כתחליף למדיניות התערבות, מצד הממשל, לשכנע את אנשי העסקים, החקלאים והאיגודים המקצועיים לשתף פעולה מרצון ולנקוט באמצעים וולונטריים לטיפול במצב. אנשי העסקים הבטיחו לא להוריד את השכר ולא לצמצם את הייצור, כאמצעי לשמירה על כוח הקנייה. האיגודים הבטיחו לא לדרוש תוספות שכר וצמצום שעות העבודה. החקלאים הבטיחו לצמצם את שטחי העיבוד. אף אחת מההבטחות הללו לא קויימה במלואה. כמו-כן, כפה הנשיא הובר על ממשלת מקסיקו לקלוט בחזרה כ-500,000 מקסיקנים שעבדו בארה"ב, כדי להגדיל את אפשרויות התעסוקה. אבל, השמירה על רמת שכר גבוהה פגעה באפשרויות להרחבת התעסוקה והגדילה את שיעורי האבטלה.
עבודות ציבוריות
ההחמרה במצב שכנעה, בסופו של דבר, את הובר להתערבות מתונה בכלכלה ובחברה. הוא העניק אשראי לעסקים על-מנת לעודד את הפעילות הכלכלית, נתן תמיכה לחקלאים על-ידי תמיכה בהעלאת מחירי התוצרת החקלאית, והקציב 423 מיליון דולר, סכום פעוט יחסית לצרכים, מהתקציב הפדרלי, לעבודות ציבוריות כדי לספק תעסוקה למובטלים. הוא הטיל על הממשל המקומי את עיקר הדאגה לעבודות ציבוריות ולסעד והסתפק במתן הלוואות לממשל המקומי לצורך זה. כמו-כן, הוא הקים גוף להבראה פיננסית שנועד לתת הלוואות לבנקים, לעסקים ולחברות הרכבות, על-מנת ליצור מקומות עבודה. מאחר שבתיהם של רבים מאזרחי ארה"ב עוקלו, לאחר שרוכשיהם לא היו מסוגלים להמשיך לעמוד בתשלומי המשכנתאות, הוא יזם בנק להלוואות לשם מניעת עיקולים.
אבל, הפעולות שנקט הובר היו מעט מדי ומאוחר מדי. בארה"ב לא היה ביטוח אבטלה, לא מערכת סעד או רווחה ולא היו פיצויים על פיטורים. המוני המפוטרים הופקרו לגורלם. המפעלים הגדולים וחברות המכרות, שהקימו שיכונים בשכירות לפועליהם וחנויות בהן יכלו לקנות באשראי, סילקו את הפועלים המפוטרים מבתיהם וחדלו לאפשר קנייה באשראי. מיליוני פועלים שעברו בעבר מחקלאות לתעשיה, חזרו בהמוניהם לחוות ומיליוני פועלים תושבי הערים שאיבדו את עבודתם ובתיהם, התרכזו בפארקים או בשולי הערים והקימו שכונות פחונים או השתכנו בתחנות הרכבות. האזרחים שבתיהם עוקלו הצטרפו לפועלים המובטלים. שכונות הפחים בפארקים ובשולי הערים נקראו "הוברוויל". מיליוני חוות עוקלו בשל חובות או אי-תשלום משכנתאות לבנקים והחוואים הצטרפו ל"הוברווילים". מהגרים רבים שפוטרו מעבודתם החלו לחזור לאירופה. בקיצור, מיליוני בני אדם נותרו ללא עבודה וללא קורת גג. ביאושם, הם התנפלו על חנויות ומעשי שוד הפכו לתופעה יומיומית. בצר להם, התארגנו תושבי ה"הוברווילי" ויצאו להפגנות בכל רחבי המדינה. ההפגנות פוזרו בכוח על-ידי המשטרה.
פשיטות רגל
לא רק מעמד הפועלים שילם את מחיר מדיניות אי-ההתערבות. המעמד הבינוני נפגע אף הוא מהירידה הדרסטית בצריכה ומהתמוטטות הבורסה והבנקים. רבים איבדו את כל חסכונותיהם בשל פשיטות הרגל של הבנקים, את השקעותיהם במניות מהתמוטטות הבורסה, ואת מקור פרנסתם בשל ירידת הביקוש. רבים מהם איבדו את בתיהם בשל חוסר יכולת לעמוד בתשלומי המשכנתאות והצטרפו למובטלים בפארקים ובשולי הערים. רבים שקעו ביאוש ומספר ההתאבדויות הרקיע שחקים.
ובשעה שמיליוני אמריקנים ממעמד הפועלים ומהמעמד הבינוני סבלו חרפת רעב ואיבדו את בתיהם, עילית העסקים המשיכה לנהל אורח חיים ראוותני. אומנם היו גם התאבדויות ורבים הפסידו כסף, אך לרובם עדין נותרו רזרבות מספיקות. ראשי הבנקים ותאגידי הענק המשיכו לקבל משכורות עתק ולא שילמו מס אמת.
המשבר הכלכלי בארה"ב היה משבר של מחסור בתוך שפע. המחסנים היו מלאים בסחורות אבל, האנשים חיטטו בפחי האשפה. היאוש פקד שכבות רחבות בחברה ורבים איבדו את האמון בקפיטליזם וב"חלום האמריקני".
הדעה הרווחת בקרב היסטוריונים היא שכישלונו של הובר היה תוצאה של מספר טעויות קריטיות: כישלונו בעצירת הספירלה הדפלציונית, השמירה על שכר גבוה בתעשיה שמנעה כניסת עובדים למעגל העבודה, ונקיטת אמצעים מאוחר מדי ומעט מדי לטיפול במשבר בשל תפישת עולם של "לסה פר".