סיפורה של קהילה יהודית בעיר משהד באירן

לאחר כיבוש ממלכת ישראל הצפונית ע"י אשור בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס הגיעו הישראלים הראשונים, גולים מעשרת השבטים לאירן. גל נוסף הגיע לאחר כיבוש ממלכת יהודה ע"י בבל ב-586 לפנה"ס. הישראלים והיהודים הקימו קהילות באירן. העיר איספהאן נוסדה ע"י גולי יהודה. בעיר הבירה פרספוליס, היא שושן המקראית, הייתה קהילה נוספת . השושלת האחמנית (559 – 330 לפנה"ס) כורש דגל במדיניות של חופש דתי וסובלנות כלפי העמים בהם שלט. הכרזת כורש ב-538 לפנה"ס הביאה לשיבה של יהודים מאירן לארץ, אבל באירן נשארה קהילה יהודית. מעמדם של היהודים תחת השושלת האחמנית היה מכובד ורבים הגיעו לעמדות מפתח. ספר אסתר עד ימיו של כסרכסס, שהחוקרים מזהים אותו עם אחשוורוש המקראי(485-465 לפנה"ס) היה מצבם של יהודי אירן טוב. יחס השלטונות היה חיובי והם שמרו על קשרים הדוקים עם ראשי הגולה בבבל ומרכזי התורה בסורא, נהרדהא ופומבדיתא. כסרכסס, בניגוד לסבו כורש, סטה מהמדיניות הסובלנית שאיפיינה את השושלת האחמנית. סיפור מרדכי ואסתר שייך למלכותו של כסרכסס, לאחר שובו מהמלחמה נגד היוונים בה נוצח בבמספר קרבות (קרב תרמופילאי ב-480, ובקרב מיקאלה ב-479). המקורות היוונים מספרים שלאחר המפלות שספג הוא התמסר ליי הוללות. בתרגום היווני של ספר אסתר נאמר שהמן היה ממוצא יווני- מוקדוני. הוא מכונה ה"אגגי", שיבוש של הים האיגאי.

פרשת אסתר בהקשר למאבקי כוח בפוליטיקה האירנית

ידוע ממקורות שונים שהיו יוונים שעלו לגדולה בחצר המלכות הפרסי ועל-פי השערות חוקרים, לאחר המפלות יש מחלוקת בפוליטיקה הפרסית בין השואפים להגיע להסכם שלום עם היוונים ובין המתנגדים. כנראה שהמן היווני היה בעד אוריינטציה יוונית ואילו מרדכי היהודי, שהיה גם הוא במעמד מכובד בחצר המלך, התנגד למגמה זו. התנכלותו של המן ליהודים הייתה, כנראה, על-רקע זה. המן האשים את היהודים בחוסר נאמנות, בקיום מדינה בתוך מדינה. אבל, מרדכי מצליח לשכנע את המלך שכוונתו של המן להשליט את המוקדונים על הממלכה וזה הביא למפלתו של המן. לאחרונה הכריזה אירן על קברי אסתר המלכה ומרדכי היהודי בעיר המדאן כאתר לאומי. ראש משרד המורשת התרבותית והתיירות של אירן אמר שהאתר הקדוש ליהודים נכנס לרשימת האתרים הלאומיים של המדינה. כיום נותרו בהמדאן, הלא היא שושן הבירה, יהודים מעטים, אבל בשנות ה-1940 חיו בה כ-10,000 יהודים. השושלת הסאסנית (205/225 – 622 לס') שינוי לרעה פעם נוספת במצבם של היהודים החל ב-225 לס' כאשר הסאסנים, שהיו קנאים לדת זרתוסטרא, כבשו את אירן. השושלת הסאסנית שלטה מ-205 לס' עד 632 מצבם של היהודים הורע והם סבלו מגזירות ורדיפות ורבים מתו על קידוש השם. בין השנים 459 – 484 נערכו פרעות ביהודים. יהודי אירן תחת שלטון הערבים והאיסלאם (632- 1219 ) סביב אמצע המאה ה-7 לס' כבשו המוסלמים את אירן. היהודים קיבלו אוטונומיה דתית, אבל הופלו לרעה על-פי "תנאי עומר". מצב היהודים הידרדר במאה ה-8 כאשר הופיע משיח שקר בקרב היהודים, אבו עיסא מאיספהאן ושכנע את היהודים למרוד. המרד נכשל ומצבם של היהודים הורע עוד יותר. הכיבוש המונגולי (1219 – 1502) בין 1221- 1258 כבשו המונגולים את אירן ושלטו עד סוף המאה ה- 15. יש חילוקי דעות לגבי מצב היהודים תחת שלטון המונגולים. על-פי מקור אחד יחסם החיובי של המונגולים ליהודים שיפר את מצבם. יהודים הגיעו למשרות בכירות. על-פי מקור אחר הכיבוש המונגולי היה מלווה בהשמדת קהילות שלמות. השושלת הסאפאבית (1502 – 1736) בין 1501 – 1736 השתלטה השושלת הסאפאבית על אירן. הם היו קנאים שיעים והיהודים סבלו מפרעות ומעשי אלמות. כמו-כן, הוטלו עליהם חוקים מפלים. שושלת קג'אר (1796- 1925) הגבירה את הרדיפות נגד היהודים: תבריז - תחת שלטונם נטבחו ב-1829 כל יהודי קהילת תבריז, כ-7,000 נפש, בעקבות עלילת דם. משהד - יהודי משהד אולצו להתאסלם, ב-1839. שיראז - יהודי שיראז, אולצו להתאסלם לאחר שכל 9 בתי הכנסת נהרסו. 2,500 מתוך 3,000 יהודי שיראז התאסלמו. בארפורוש - ב-1884 נערך טבח ביהודי בארפורוש. טהרן - יהודי העיר סבלו מהשפלות. גם הערים נוספות היו מעשי טבח. מספר יהודי אירן ירד מ-50,000 ל-25,000.

העיר משהד נמצאת במחוז כורסאן בצפון מזרח אירן, בקרבת הגבול עם אפגניסטן. העיר קדושה לאיסלאם השיעי משום ששם נמצא קברו של האמאם רזה, נביא מוסלמי- שיעי. עד המאה ה-17 לא הורשו יהודים לגור בעיר כדי שלא יטמאו בנוכחותם את הקבר הקדוש. היהודים הוזמנו לגור בעיר ב-1734 על-פי גרסה אחת ע"י השאה נאדר, שנחשב לשליט סובלני, לאחר ששב ממסע כיבוש בהודו. השאה בחר במשהד כבירתו והביא 37 משפחות יהודיות כדי לנהל את אוצרותיו. על-פי גרסה אחרת זה היה טרנספר כפוי. נאדר שאה העביר משפחות יהודיות מאזור הים הכספי. הקהילה נוסדה ב-1734 . אבל, למגינת ליבם של היהודים השאה נרצח זמן קצר לאחר מכן, ב11 ביוני 1747 ועם הירצחו עזבו חייליו את העיר והשאירו את היהודים ללא הגנה. מיד לאחר מכן, השתנה יחסם של תושבי העיר השיעים. רוב המשפחות עזבו ונותרו 16 בלבד. היהודים נאלצו להתגורר מחוץ לחומות העיר. הקנאים השיעים לא השלימו עם נוכחותם של יהודים וב-26/27 למרץ 1839 הכריזו על ג'יהאד. על-פי גירסה אחת התואנה לג'יהאד הייתה עלילת דם שהעליל נער על היהודים . העלילה הייתה שיהודי שחט כלב ביום הקדוש למוסלמים, חג הקורבן, כדי להשתמש בדמו לריפוי ידה של יהודיה. על-פי גרסה אחרת יהודים ממשהד ריגלו לטובת הבריטים, והמתח החל עוד לפני 1839 . פרשת הכלב הייתה רק תואנה. המון שיעי התכנס באותו יום במסגד לרגל יום צום ומספד למוסלמים השיעים והם יצאו בהמוניהם מהמסגד לטבוח ביהודים. הקהילה מנתה באותם ימים כ-400 נפש. לאחר יום של רציחות בו נרצחו 32 יהודים, וביניהם כמה מראשי הקהילה, והודיעו המוסלמים על חיסולה של הקהילה היהודית והעמידו בפני היהודים את הברירה להתאסלם או למות. היהודים שנותרו בחיים החליטו להתאסלם למראית עין כדי להינצל. הם כונו "המוסלמים החדשים". ממשלת אירן התערבה לאחר מעשה כדי להחזיר לאנוסים את רכושם שנשדד, אך לא התערבה בנוגע לאכיפת האיסלאם.

אנוסי משהד חיו חיים כפולים. כלפי חוץ הם התנהגו כמוסלמים לכל דבר. בכל יום שישי הם הלכו למסגד, אבל בבתיהם המשיכו לקיים את מנהגי היהדות ובערב קיבלו את פני השבת. לפני שהלכו להתפלל במסגד נהגו להתפלל ולבקש סליחה מאלוהי ישראל. על-מנת לא להיתפש הם נקטו באמצעים מגוונים: הנשים מילאו תפקיד מרכזי משום שכנשים מוסלמיות, כביכול, הן חויבו ללבוש צ'דור וכל גופן היה מכוסה. על מוסלמים נאסר להסתכל על נשים והן יכלו לשאת מתחת לצ'דור את כל הדרוש לצורכי הקהילה: האנוסים הקימו בתי כנסת בבתים פרטיים ומקוואות במרתפי בתים. הנשים נשאו את ספרי התורה, התפילין והטליתות מתחת ללבושן, לבית הכנסת הסודי. כל ילד/ה שנולד/ה קיבל שני שמות, מוסלמי ויהודי. היהודים התחתנו רק ביניהם לבין עצמם ונקטו בתכסיסים שונים כדי לא להתחתן עם מוסלמים. ה"מוסלמים החדשים" נהגו לפתוח את עסקיהם בשבת, אבל כאשר הגיעו קונים התברר להם שבעל החנות יצא ויחזור במהרה. הם קנו בשר טרף באיטליזים והשליחו אותו לכלבים וחתולים. השחיטה הכשרה נעשתה בסתר והנשים העבירו את הבשר לבתים מתחת ללבושן. בפסח המשיכו לקנות לחם, אבל בנו תנורים בפתחי הבתים לשריפת הלחם כדי לא להכניס חמץ לבתיהם. המצות נאפו בסתר בבתים פרטיים לאחר חצות כשהילדים ישנו מפני שהקנאים השיעים נהגו לתשאל את הילדים. המוסלמים פתרו עבור אנוסי משהד את בעיית הקבורה מפני שהתנגדו לקבורת ה"מוסלמים החדשים" בבית הקברות המוסלמי. כדי לא להיחשף נהגו אנוסי משהד לעלות לרגל למקומות המקודשים לאיסלאם במכה, כרבלה ואפילו ירושלים. אנוסי משהד לא נחשפו מפני שהמוסלמים עצמם התרחקו מהם על-אף ההתאסלמות והמשיכו לראות בהם "יהודים טמאים". היהודים היו מבודדים בגיטו. מלבד מקרים בודדים, רוב האנוסים נשארו נאמנים ליהדותם. למרות התאסלמותם לא זכו אנוסי משהד שכונו "ג'דידים", כלומר "מוסלמים חדשים", למנוחה משכניהם השיעים הקנאים. הם נשארו בחזקת חשודים. ב-1891 העלילו עליהם שהרגו ילד מוסלמי והשליכו גופתו לבור וקנאים תכננו לפגוע באנוסים, אבל ברגע האחרון נתגלה הילד והאסון נמנע. ב-1902 הייתה בצורת ואחד מאנשי הדת הסית במסגד נגד האנוסים. ההמון התנפל על המאפיות ומשם פנה לבזוז את האנוסים, אך הצבא עצר בעדם. ב-1904 שוב הסית אותו איש דת את ההמונים והם חדרו לבתי האנוסים והחלו לשבור דלתות וחלונות ושוב הצבא סילק אותם. חלק מאנוסי משהד החלו לעשות עסקים ברוסיה ואף התיישבו שם, אבל, עם פרוץ המהפכה הוגלו חלקם לסיביר, חלק נהרגו והשאר חזרו למשהד, אך לא העיזו לחשוף את העובדה שהם חזרו ליהדות. חלק מהם החליט לעלות לא"י. תחת השושלת הפלאבית (1925 – 1979) חל שיפור ניכר במצבם של אנוסי משהד. ב-1906/7 הוכרה זכותם של היהודים לעבוד לדתם, וכאשר הונפקו תעודות זהות לתושבי משהד, נרשם בתעודות הזהות של האנוסים שהם יהודים. השיפור ביחס אליהם מצד השלטון איפשר להם לפתח עסקים בינלאומיים ומצבם הכלכלי השתפר. חלק מהיהודים עברו מהשכונה היהודית הוותיקה לשכונה יהודית חדשה. בוותיקה היו8 בתי כנסת ובחדשה – אחד מאחר שרוב היהודים המשיכו להתגורר בשכונה הוותיקה. לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה נוצרו קשרים בין השאח לבין גרמניה והחל עידן של לאומנות וגזענות. האנטישמיות סיכנה את חיי היהודים, אבל בתקופת מלחה"ע השנייה השתלטו הסובייטים על צפון אירן, כולל משהד, והם מנעו התנכלויות למיעוטים. אבל, לאחר תום המלחמה, הסןבייטים נסוגו ובפסח 1946 שוב העלילו על יהודי משהד עלילת דם. אנשי דת הסיתו מסגדים שהיהודים הרגו ילד מוסלמי והשתמשו בדמו לאפיית מצות לפסח. ב-18 באפריל התנפלו פורעים על 2 השכונות היהודיות בסכינים, אלות ופחי נפט ורק ברגע האחרון נמנע הפוגרום, בשל התערבות המשטרה. לאחר מכן החליטו רוב יהודי משהד לעזוב. חלקם עברו לטהרן וחלקם עלו לארץ. בעיר נשארו כ-100 משפחות.

חלק מאנוסי משהד ברחו שנה לאחר שאולצו להתאסלם לאפגניסטן. הם התגנבו מהעיר בסתר, כ-300 משפחות (1500 נפש) והשתקעו בעיר הראת, ב-1840. מנהיגיהם של אנשי משהד היו הרבנים מולא מתיתיהו גרג'י, מולא יוסף גול, אגא יהודה כהן ואחרים. 18 שנים לאחר בריחתם מאירן העזו אנוסי משהד לחזור ליהדות בגלוי. אבל ב-1856 פלש לאפגניסטן השאה הפרסי נאסר א-דין ושם מצור על הראת. הפרסים כבשו את העיר, אך נאלצו לסגת בשל איום בריטי. לפני עזיבתם הוציאו הפרים צו המחייב את אנוסי משהד לשעבר לחזור למשהד. הצו בוצע באכזריות. הצבא הפרסי הוציא בכוח את המשפחות היהודיות, על הנשים והילדים מבתיהם מבלי שיכלו לקחת עמם את רכושם ומזון. הם הוצאו אל מחוץ לעיר ומשם הוסעו על גמלים במשך כ-30 יום בעיצומו של החורף, בתנאים של שלג ברד וקור, כשהם מוקפים החיילים . רבים מתו בדרך. רק יהודים בודדים החליטו לחזור לאיסלאם וניצלו. עם הגיעם למשהד הם שוכנו מחוץ לעיר בחאן נטוש. קיימת גירסה שהפרסים התנקמו ביהודים על אהדתם לבריטים. הפרסים תפשו שליח עם מכתב מיהודי לקונסול הבריטי בקנדהאר ובו תלונה על התנהגות החיילים האירנים נגד היהודים. היהודי כותב המכתב-מישאל-נתפס ונתלה. מאחר שיהודי אפגניסטן ואירן היו בעלי אוריינטציה בריטית, וסייעו לבריטים ששאפו להשתלט על האזור, פנו אנוסי משהד לבריטים בבקשת עזרה. בקשת העזרה נכתבה על גבי כריכה של סידור תפילה. ב-19.3.1858 פירסם ה"ג'ואיש כרוניקל" בלונדון מכתב ששלחו המגורשים לקהילה היהודית בטהרן, בו תיארו את מצבם הקשה. הם חיו בתנאי זוהמה על לחם צר ומים לחץ וסבלו מהתעללות. נאסרה עליהם הכניסה לעיר משהד והם חששו שיימכרו לעבדות. תוך שנתיים נפטרו בין 300 ל-400 מבין המגורשים ממחלות, רעב וקור. הסוהרים גבו כופר נפש בערך של 7,500 ל"יש על כל גופה שהוצאה לקבורה. אנשי הקהילה בטהרן הגישו פטיציה לשאה על מצבם של האסירים והוא הורה לשחררם. חלק הצטרפו לאנוסים במשהד. חלק אחר רצה לחזור להראת ונתקל בקשיים. בהסכם הנסיגה התחייבו הפרסים להחזיר את המגורשים מהמחנה במשהד להראת. אבל, המושל האפגני של הראת סרב לתת למגורשי משהד לחזור בתואנות שונות ורק כעבור שנתיים הותר להם לחזור בלחץ בריטי. קהילת הראת הייתה קהילה משגשגת עד אמצע המאה ה-20. היהודים חיו ברובע היהודי והיו להם 4 בתי כנסת.

החל מראשית המאה ה- 20 החלו אנוסי משהד לעלות לארץ בקבוצות קטנות. הם התיישבו, תחילה, בירושלים, אבל החל משנות ה- 1930 הקימו קהילות גם בבני ברק, תל אביב, הרצליה וחולון. מספר שנים לפני הקמת מדינת ישראל הגיעו שליחים מהארץ למשהד וסיפרו להם על השיבה לציון ובניין הארץ ועל החייאת השפה העברית. אנוסי משהד לשעבר פתחו בי"ס בשפה העברית. אבל, נראה, שסימני השיבה ליהדות הרגיזו את הקנאים השיעים. ערב פסח, מספר שנים לפני הקמת המדינה, ב-1946 שוב היו יהודי משהד קורבן לעלילת דם. בעקבות התקרית החליטו היהודים שנותרו בעיר לעזוב ועד ראשית שנות ה- 1950 עזבו רוב היהודים את העיר. חלק עבר לטהרן, לאירופה וארה"ב, אבל רוב יהודי משהד עלו לישראל. יהודי אירן מהמאה ה-20 עד ימינו

השושלת הפלאבית (1925 – 1979)

עליית השושלת הפלאבית הביאה לשיפור ניכר בחיי היהודים. מ-1906/7 הוכרה זכות המיעוטים הדתיים לחופש הפולחן והקהילות היהודיות יכלו להקים מוסדות חינוך ותרבות ללא הפרעה, וליצור קשרים עם התנועה הציונית.כמו-כן, זכו המיעוטים לשוויון זכויות. גם מצבם הכלכלי השתפר לאחר שהוסרו מהם ההגבלות. ערב הקמת המדינה היו באירן כ-100,000 יהודים: בארץ חיו כבר כ-20,000 עולים שהגיעו החל משלהי המאה ה-19. עד 1968 עלו לארץ כ-70,000 יהודים מאירן וכ-10,000 חזרו לאירן.

המהפכה האיסלאמית (1979)

מאז המהפכה הורע מצבם של היהודים, מבחינה כלכלית ומעמדם כמיעוט יהודי. אנשי עסקים יהודים הוצאו להורג בהאשמות שונות, כגון, שיתוף פעולה עם האויב הציוני ורכושם הוחרם. מספר יהודים נעצרו בעוון ריגול לטובת ישראל ונשפטו למאסר. החלה עזיבה: עד 1990 עזבו כ-55,000: כ-30,000 לארה"ב, כ-20,000 לישראל וכ-5,000 לאירופה. חלק מהבורחים הצליחו להוציא את רכושם. חלק מכרו את רכושם ליהודים שנשארו. כיום נותרו באירן כ-15,000 יהודים. עם השתלטות האיסלאם נותקו היחסים הדיפלומטיים והקשרים ההדוקים של המשטר הקודם עם ישראל. הנשיא אחמניג'אד קורא למחיקת ישראל מהמפה, ומבטיח היעלמותה. כמו-כן, הוא קיים ועידה של מכחישי שואה. אירן תומכת בחיזבאללה, בחמאס ובשאר אויבי ישראל באזור.