לאור ה"יציאה מהארון" של האנטישמיות בבחירות האחרונות יש לזכור את הפרשה האנטישמית שהסעירה את ארה"ב בין השנים 1913 - 1915: פרשת ליאו פרנק שהיה קורבן ללינץ.
ליאו פרנק, יהודי ממשפחה אמידה בברוקלין, ניו-יורק, ממוצא גרמני, היה נשוי ללוסיל ממשפחה יהודית גרמנית מכובדת באטלנטה והיה בעל מפעל לעפרונות באטלנטה, ג'ורג'יה. הוא הואשם ברצח פועלת בת 13 בשם מרי פאגאן, ב-27 באפריל 1913, הורשע ע"י חבר מושבעים ונידון למוות, אך פסק דינו הומתק והוחלף במאסר עולם, ע"י מושל ג'ורג'יה ג'ון סלאטון, משום שמלכתחילה היה אופיו של המשפט שנוי במחלוקת. ההמון הלבן שכינה עצמו "אבירי מרי פאגאן" זעם על המתקת העונש, ופרנק נחטף מבית הכלא ונעשה בו לינץ, ב-17 באוגוסט 1915 . המושל שילם על המתקת דינו של פרנק בקריירה הפוליטית שלו. ליאו פרנק זכה לחנינה ב-1986 . אבל, החנינה ניתנה משום שמדינת ג'ורג'יה לא הצליחה להגן על פרנק בבית הכלא המדינתי ולא משום שחפותו הוכחה.
הפרשה הייתה חומר נפץ עוד לפני הלינץ, שהיה המקרה היחיד בארה"ב בו נעשה לינץ ביהודי. ראשית כל, הפרשה התנהלה על-רקע גל של לאומנות קיצונית ואנטישמיות בדרום. היהודים כונו "שיילוקים" והואשמו בשליטה בוול סטריט. שנית, העד הראשי במשפט היה אדם שחור שהעיד נגד אדם לבן, חזיון יוצא דופן בדרום הגזעני, 4 עשורים לאחר תום תקופת השיקום של הדרום לאחר מלחמת האזרחים. מיד לאחר שמדינות הדרום החזירו לעצמן את זכויותיהן, הן העבירו שורת חוקים שקבעו הפרדה גזעית מלאה בין לבנים ושחורים, והשחורים נושלו מכל זכויות האדם והאזרח. עדות של אדם שחור נגד אדם לבן הייתה מקרה חריג ויוצא דופן במערכת המשפט הדרומית. שלישית, המשפט התנהל על-רקע הטראומה שעברה על הדרום תחת הממשל הצבאי שהוטל עליו לאחר סיום מלחמת האזרחים. בעקבות המלחמה עבר הדרום, בשלהי המאה ה- 19, זעזועים קשים במעבר מכלכלה חקלאית לכלכלה תעשייתית והיה עדיין אכול שנאה כלפי התופעה של צפוניים שהקימו מפעלי תעשיה בדרום וניצלו עבודת ילדים זולה. פרנק נתפש בציבור כצפוני המנצל עבודת ילדים זולה, וכשיילוק יהודי.
פרשת ליאו פרנק הביאה בזמנו לגל של אנטישמיות שזעזע את הקהילה היהודית- גרמנית באטלנטה ואת היהודים יוצאי גרמניה ברחבי ארה"ב. התדהמה הייתה גדולה משום שהיהודים יוצאי גרמניה היו בטוחים שהם מעורים היטב בחברה האמריקנית . הם היו בטוחים שאנטישמיות היא בעייתם של המהגרים היהודים ממזרח אירופה, בלבד. הפרשה הביאה להקמתה של ה"ליגה נגד השמצה", ב-1913 בשיקגו מצד אחד, ולהקמתו מחדש של ארגון הקו-קלוקס-קלן ב-1915, מצד שני פרשת ליאו פרנק הותירה צלקות שלא נרפאו עד היום.
באטלנטה קיים קשר של שתיקה סביב הפרשה. קרוביו של פרנק וקרוביה של מרי פאגאן אינם להוטים לדבר על הפרשה וגם הקהילה היהודית והחברה באטלנטה שותפים לקשר השתיקה על הפרשה שהטילה צל כבד על העיר כולה והמדינה. עד כמה חזק קשר השתיקה ניתן ללמוד מהעובדה שקרובת משפחה של מרי פאגאן, הנקראת על שמה, לא ידעה דבר על הפרשה עד שמורה בבית ספרה העלתה את הנושא כאשר שמעה את השם מרי פאגאן.
אבל, ב-1982 נשבר קשר השתיקה: ה"אגודה היהודית אמריקנית למען שימור היסטורי" הציבה בשיתוף עם מחוז קוב והעיר מארייטה, בה נערך הלינץ, שלט זיכרון במקום בו נערך הלינץ.
ה"מוזאון למורשת היהודית" באטלנטה פתח לפני מספר שנים תערוכה על פרשת ליאו פרנק. יוזמת התערוכה, הארכיביסטית סינדי ברמן, קראה לתערוכה "חיפש אחר צדק". המוזאון אסף במשך תקופה ארוכה חומר תיעודי על הפרשה. המוזאון אסף את העיתונות ברחבי ארה"ב שעסקה בפרשה. מדובר לא רק בעיתונות המקומית, אלא, בין השאר, ב"ניו-יורק טיימס" ואף בעיתון מסן פרנציסקו. כמו-כן, יש במוזאון רישומי בית המשפט, חליפת המכתבים עם עורכי דינו, צילומים, מכתבים של ליאו מהכלא, כולל תיעוד עצמי של חייו, לאחר שהתברר לו, לתדהמתו, שהוא הורשע. סינדי ראיינה את קרוביו של ליאו ואיתרה את מקום קבורתו בבית הקברות "הר הכרמל" בברוקלין, היכן שגדל. היא גם ראיינה את קרוביה של מרי פאגאן.
ב-1982 התפרסם בעיתון בטנסי ראיון עם אלונזו מאן, שהיה נער בן 14 שעבד במפעל העפרונות של פרנק. אלונזו סיפר לכתב העיתון שב-27 לאפריל 1913 בלילה הוא ראה את קונלי נושא את גופתה של מרי פאגאן. קונלי איים עליו שירצח אותו אם יגלה דבר ממה שראה. הוריו של אלונזו יעצו לו לא להתנדב למסור מידע, אך לספר את האמת אם ישאלו אותו. הוא נקרא להעיד במשפט אך לא נשאל אם ראה משהו בליל הרצח ולכן שתק. גם ג'ים קונלי, השרת של מפעל העפרונות, שהתביעה טענה שהוא רק עזר לפרנק להיפטר מהגופה הודה, לאחר 60 שנה, שהוא רצח את הנערה. עורך דינו של קונלי, ויליאם סמית, היה משוכנע שפרנק חף מפשע ושילם על חוות דעתו באובדן הקריירה המשפטית באטלנטה.
חפותו של ליאו פרנק לא הוכחה מעולם בבית משפט, משום שהעובדות על חלקו של קונלי בפרשה מעולם לא הועלו, והציבור הלבן רצה את ראשו של פרנק כצפוני, וכיהודי. אבל, הפרשה הייתה בזמנו סנסציה לאומית והונצחה בספרים רבים שנכתבו על הפרשה וגם בסרטים.
ברמן החליטה לקיים את התערוכה, תוך שימוש בחומר שנאסף על-ידי הארכיון של המוזאון, על-מנת לשבור את קשר השתיקה ולפרסם את הממצאים שנאספו בחיפוש אחר צדק לזיכרו של ליאו פרנק. ברמן מודעת לכך שתערוכה אינה יכולה לעשות צדק היסטורי, אבל היא מאמינה שהחיפוש אחר צדק יאפשר לשנות את הבנתנו על הפרשה ההיסטורית ולהאיר את קרבנותיה באור הוגן לאחר כמאה שנות השתקה.