בספר השירים "בסוד תהומות" ניטש מאבק בין יסוד המים ויסוד האש. כדי להבהיר את שורש המאבק על-פי המקורות היהודיים, נזכיר את הפסוק: "ויקרא אלוהים לרקיע שָמים". שואלים הפרשנים: אם שְׁמו של הרקיע הוא רקיע, למה צריך האל להסֵב את שמו לשָׁמים? מתברר, ש"שמים" הוא צירוף של "אש" ו"מים". המקום היחיד, שבּו האש והמים חיים בהרמוניה, הוא בַּשמים: האש לא מביאה את המים לאידוי, והמים אינם מכבּים את האש.
השמים הם מזיגה של אש ומים. האל מבקש בעולמו - גם במפגש האש והמים - להגיע להרמוניה ולא לניגוד ולמאבק. יש אף פרשנות שהמילה "רקיע" יש לה צליל של "קֶרע", ולכן נאמר "ויקרא אלוהים לרקיע שמים" כדי להוביל להרמוניה.
גם בשיריה של גאולה הודס פלחן קיימים האש והמים, ולבה יוצא אליהם. ובכל זאת, השירים מתקיימים בעולם שיש בו מתח, יש סערה - ויש געגועים לשלמות, שאיפה להרמוניה.
בהשקה לספרה של גאולה בבית הסופר בתל אביב הצגנו את שני היסודות המרכזיים בשיריה בספר "בסוד תהומות" - ונ
אומי ההשקה שלנו הוסרטו ומופיעים ביוטיוב.
יסוד האש בשירי "בסוד תהומות"
כבר בפתח ספר השירים "בסוד תהומות" כותבת המשוררת גאולה הודס פלחן על החשכה ועל הופעתם של נתזי האור:
נִתְּזֵי אוֹר
הַמִּדַּפְּקִים
עַל הַשַּׁעַר הַנָּטוּשׁ (8)
זו ההתגלות הראשונה של האור.
האור מופיע כבר בפתח הספר ככלִי ישועה, כאמצעי לגאול, לפתוח את השער הנטוש. נתזי האור מתדפקים על השער, מתוך ציפייה שייפָּתח, ואולי אז לא יהיה זה שער נטוש, אלא שַער שמוביל אל התחלה חדשה. אך הגאולה אינה מגיעה מיד. המתח בין המים לאש הוא מתח מיתי, שמוכר לנו מן המיתולוגיות הקדומות. ולכן ביציאה שלה אל הגאולה שלה, אל קריעת ים סוף שבתוכה, יש שֵבר גם בשמש (מקור האור) וגם בים (מקור המים):
הַשֶּׁמֶשׁ הִתְנַפְּצָה
וְהַיָּם קָדַח,
גַּלִּים שִׁכּוֹרִים
נָסוּ בְּאֵימָה.
(12)
ההֶארה היא סימן לָרגע שאדם מגיע אל הטוב. זה עניין של הבְשלה, זה לא קורה מיד. כך השיר על יוסף:
יוֹסֵף קוֹרֵן
כְּמוֹ הַשִּׁבֳּלִים בַּשָּׂדֶה
הוּא יוֹדֵעַ
כִּי יָבוֹא זְמַן קָצִיר
לוּ
בֵּינְתַיִם לְהָאִיר (15)
המתח בעולם בין ארבעת היסודות קיים תמיד. יש מתח מתמיד בין יסוד האש לבין המים והעפר.
לְאָן מוּעָדוֹת
פְּנֵי הַמַּיִם?
וּמִיָּד
הֶעָפָר,
הוֹי הֶעָפָר!
סוֹגֵר עַל שְׁאֵלָתָם
כְּמִבְצָר. (17)
קיימת ציפיה מתמדת להתגלות האור, כי האור מבשר טוב. לא פעם מתברר שכאשר הוא מגיע, זה קורה בהיסח הדעת. פתאום יש אור, ואנו - לא ידענו!
הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא יָדְעוּ
כִּי אוֹר,
גַּם אָנוּ
לֹא יָדַעְנוּ (22)
יש ציפיה מתמדת לבואה של השמש, וכאשר היא באה היא מכלה את כל האפֵלה שקדמה לה. היא מביסה את הסהר ואת הכוכבים ואת האפֵלה:
הַסַּהַר נִתְלַשׁ מִמְּקוֹמוֹ,
כּוֹכָבִים טָבְעוּ בָּאֲפֵלָה.
עִם שַׁחַר,
הַשֶּׁמֶשׁ אֶת כָּל גַּרְמֵי הַשָּׁמַיִם -
זָלְלָה (23)
היצירה עצמה נתפסת כבעֵרה פנימית, ברוּח דבריו של ירמיהו הנביא "והייתה כאֵש בוערת עצוּר בעצמותיי, ונלאֵיתי כּלכֵּל ולא אוּכל" (ירמיהו, פרק כ', 9 ). אש היצירה כה חזקה היא, החוויה כה אכסטטית, עד כי האדם החווֶה אותה - אסור לו להתבונן בּאש הבוערת בו:
אִם תַּבִּיטִי
בְּעַצְמֵךְ בּוֹעֶרֶת,
לֹא תּוּכְלִי
לָשֵׂאת
אֶת הָאֵשׁ (31)
מי שחווֶה את היצירה, יוצר בעֵרַת שרשרת אצל קוראיו. האש, שהוא בוער בה, היא אש פנימית, לא חיצונית: המשוררת מבעירה ביצירתה את האחרים ויוֹלדת עוד ועוד נפשות באש היצירה שלה, זה כוח היצירה:
שֶׁמֶשׁ נִקְלֶפֶת וְחוֹשֶׂפֶת -
בְּאִשֵּׁךְ אַתְּ נִשְׂרֶפֶת.
כֵּיצַד תֵּלְדִי עוֹד וְעוֹד נְפָשׁוֹת -
לְהָזִין לֶהָבוֹת? (32)
חווית היצירה היא חווית הבעֵרה בָּאש הגנוזה במעמקים פנימה, וגם חוויית ההיסחפות בְּתועפות אור המכֶּה בסנוורים:
הִיא
נוֹשֵׂאת אֶת
זִכְרוֹן
תּוֹעָפוֹת הָאוֹר
הַמַּכֶּה בַּסַּנְוֵרִים (35)
לא ברור בעת תהליך היצירה, אם המשורר חווֶה אש גלובלית שחובקת את כל העולם, או שמא העולם כולו בעת היצירה הופך לגרגיר אור אחד בעַין של היוצר. בו-זמנית הוא חווה בַּיצירה פסגה רוחנית: היוצר חש, שהוא עצמו העולם כולו, וגם שהעולם כולו הופך בתהליך היצירה לגרגר אור אחד:
הָעַיִן מִתְלַקַּחַת
וּמִתְפַּשֶּׁטֶת לִמְלוֹא תֵּבֵל.
אוֹ שֶׁמָּא תֵּבֵל
הִתְכַּנְּסָה
לְגַרְגִּיר אוֹר,
שֶׁצָּלַף בָּעַיִן
וְחָדַל? (36)
האור של היצירה הוא אור חוויתי לכל מי שנושא אותו וחווֶה אותו: גם היוצר חווֶה התרגשות וגם קוראיו חוֹוים תחושה שבשרם נעשה "חידודין חידודין", והיצירה היא זו שמחברת את הארץ והשמים בדפים הנכתבים:
אוֹר שָׁבוּר
עוֹשֶׂה בְּשַׂר נְפָשׁוֹת
חִדּוּדִין חִדּוּדִין.
הֵן חוֹרְגוֹת
לִקְרַאת עַצְמָן,
וְרוֹאוֹת
אוֹתוֹת בָּעֲצָמִים
הַפִּלְאִיִּים
שֶׁנִּמְתָּחִים
בֵּין דַּף אֶרֶץ
לַדַּף שָׁמַיִם. (37)
המפגש בעולם היצירה בשיאו הוא מפגש של אור באור, ויש געגוע מתמיד של האור אל האורות האחרים. יש חוויה של הצפת העולם באור, מתוך תחושה ש"לעולם לא דַי לאור":
הָאוֹר
מִתְגַּעְגֵּעַ
עַל
הָאוֹר,
כִּי
טוֹב לָאוֹר
לְהִתְפַּלֵּשׁ בָּאוֹר,
וּלְעוֹלָם לֹא דַּי
לָאוֹר - (39)
החוויה של הכתיבה היא חוויה קוסמית: היוצר בעת יצירתו נע בין מְחוג האל למְחוג היקום. ולא ברור אז אם הכוונה שהוא עצמו נע בין האל לבין היקום, או שהוא חווֶה בעת היצירה חוויה שדבקה בתעצומות של בורא עולם, והוא עצמו חש כאֵל מול היקום. הוא מנהל כיוצר דו-שיח בין מחוג אֵל למחוג יקום, כשהוא עצמו האֵל ביקום שהוא בורא. זו תפיסה שהיא בו-זמנית גם ניסיון להידמות לאלוהים וגם הדגשת התהליך של גבולות האנושיות: תהליכים שם התמתחות והתכווצות - בין "מה אנוש כי תזכרנו" לבין "ותחסרהו מעט מאלוהים? אם ננסה להעביר זאת למשור הארספואטיקה הכי לנו תפיסתה - תפיסת היוצר בעיני עצמו. וכך היא כותבת:
בֵּין מָחוֹג אֵל לִמְחוֹג יְקוּם -
חַיַּי נִמְתָּחִים וּמִתְכַּוְּצִים.
נֵרִי בּוֹעֵר בְּאֵשׁ סְמוּיָה. (42)
נפשו של היוצר מבשילה פֵּירות כל הזמן, ולכל פרי שעתו לתת אור. זו גם השעה של "מִיתוק דינים", מושג קבָּלי שמבשׂר נצחון מידת החסד על מידת הדין:
רַק יוֹדְעֵי חֵ"ן הִבְחִינוּ,
כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁשָּׁחָה---
כָּרְעָה תַּחַת מַשָּׂא פֵּרוֹת---
וּלְכָל פְּרִי וּפְרִי שָׁעָה מִשֶּׁלּוֹ
לְהַזִּיל אוֹרוֹ וּלְמַתֵּק דִּינִים. (45)
אסיים בתחושה המעצימה של היצירה, שכאשר הכותבת בוערת באש הגנוזה הבאה מתוכה, היא חווָה סערה גדולה: היא מיילדת את עצמה באמצעות השירה, כי השירה היא סוג של גילוי פנימי מתמיד. היא חווה אז גם געגועים, גם רוך וחִיות, אך גם בֶּכי:
עַל הָאֵשׁ
הַגְּנוּזָה בַּמַּעֲמַקִּים
הֵעִידוּ
צְלָלֶיהָ.
הֵם שָׁרוּ
שִׁיר גַּעְגּוּעִים אָפֵל.
וְהָאֲוִיר נִמְלָא רֹךְ,
הָאֲוִיר נִמְלָא חִיּוּת מְשֻׁנָּה.
וַאֲנִי שֶׁנִּדּוֹנְתִּי לְיַלֵּד
אֶת עַצְמִי -
בָּכִיתִי. (46)
יסוד המים בשירי "בסוד תהומות"
מֵעוֹלָם
לֹא
רָאִיתִי שָׁמַיִם
עַד
שֶׁנִּבְקְעוּ
מֵעוֹלָם
לֹא יָדַעְתִּי
אֲנִי
עַד שֶׁנֶּחְצֵיתִי
וְעָבַרְתָּ בִּי
בֶּחָרָבָה
שיר בעמוד 11 בספרה של גאולה הודס פלחן.
תמונת הפתיחה מהממת, המים נבקעים. חצייה בחרבות, ואנו חשים כבר בשיר זה את הצופן של גאולה הודס פלחן בספר שיריה החדש "בסוד תהומות" בהוצאת פיוטית, 2017.
ככל שאנו מדפדפים בדפי הספר, אנו מגלים שיטוט במפלסים שונים של היצירה העברית לדורותיה: התכתבות עם יצירות, עם טקסטים קדומים. בשיר שצוטט למעלה אנו חשים את מגע השורות מקֶדֶם, אך חשים בו-זמנית שיש כאן עיבוד אישי, שכן כתוב בשורה המסיימת: "עד שנחציתי/ ועברת בי/ בֶּחרבה".
כבר חכמינו היטיבו להשוות בין הקשר הנרקם בין האוהב לאהובה, כתופעה של איתני טבע, הביטוי שמצאנו במדרשי חז"ל - קריעת ים סוף. בשיר של גאולה הודס אנו מקבלים במפתיע זווית אחרת. אין לה קיום ללא האהבה, אין לה משמעות עד שהיא נחצית, רק אז היא מגלה את זהותה, רק אז היא נפעמת לגלות את השמַים מעליה.
במבט שני אנו מגלים עוד שינויים בסיפור שליווה אותנו מילדות. המשוררת כותבת - לא ראיתי שמים עד שנבקעו... משתמע מכך, שהשמים נקבעו בשלב הראשון של הגאולה... ולא המים, לא הים, כאן הגיע שלב ב' והאהובה המביטה בשמים הנבקעים - זוכה להתגלות מיוחדת.
כאשר השמים נבקעו, גופה ואישיותה מזדהים עם איתני הטבע. ברגע הבקיעה של השמים היא נחצתה, האוהב חצה אותה ועבר בה בחרבה. הביטוי 'עבר בה בחרבה' - מאותת לנו עד כמה היא סוערת ותהומית, היא ים גועש, שיש לחצות אותו ולעבור בחרבה. הרי לכם מימוש מקורי לביטוי שזיווג בין איש לאשה כמוהו כקריעת ים סוף.
מוטיב האוהב והאהובה בהקשר של ים גועש וגאולה שנקנית בכיבוש בחרבה, שבה את לבה של גאולה המבקשת גאולה - והרי לכם מימוש של מוטיב זה גם בשיר אחר - והפעם היא מבקשת לספר את סיפורו של נחשון שקפץ למים, גיבור שקפץ באומץ לים סוף בטרם נבקע - השיר בעמוד 12:
הַשֶּׁמֶשׁ הִתְנַפְּצָה
וְהַיָּם קָדַח,
גַּלִּים שִׁכּוֹרִים
נָסוּ בְּאֵימָה.
וְהוּא פָּסַע
בֶּחָרָבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ,
לִפְנֵי שֶׁכַּפּוֹת רַגְלָיו
נָטְשׁוּ
אֶת הָאֲדָמָה.
כאן האוהב רואה את המים הסוערים, והוא מתמודד עם גלים שיכורים, עם ים קודח. כמו האוהב בשיר הקודם שחצה את הים וכבש את אהובתו, כאן יש כיבוש בממדים קוסמיים: יש טלטלה עולמית: השמש מתנפצת, וכל זה כאשר כפות רגליו של האוהב נוטשות את האדמה, הולכות בחרבה. הפעם המראה שונה, ואנו זוכים לעולם שיש בו שינוי פנימי - ונחשון הוא סמל לתמורה שכזאת.
אנו מנסים להבין את התמורה שחולפת בין שני המצבים, וגאולה הודס מפרשת לנו את חילופי העולמות. האוהב פוסע עתה על חֶלקת החרבה שבנפש, הוא מנסה להגיע לַיכולת להתמודד עם תהומות חייו עד מעמקים, עד חרבה - ואל תתפלאו, על כן, שספר שיריה נקרא "בסוד תהומות".
המים מהלכים עליה קסם - וניכר בה שהיא מחפשת מים שיטהרו, שיביאו תיקון, שייתנו נקודת ראות של צלילות ועומק, וכך היא שרה, עמוד 40:
רְחוּצָה הָעִיר -
כְּמוֹ עַיִן שֶׁדָּמְעָה,
עַרְפִלִּי צוֹנֵחַ אֵין שֵׁם.
אַתְּ, שַׁבְּלוּל זָעִיר,
מְזֻמָּן לְחַיֵּי שָׁעָה -
וְלֹא דַּי לָךְ הַגֶּשֶׁם בַּגֶּשֶׁם.
אין מדובר כאן בתהומות מטילי אימה או גלים שיכורים או קפיצה נחשונית, והשיר מצייר מציאות של עיר רחוצה, עיר כואבת. העיר נראית לגאולה הודס בתהליך של התמרקות, במצב ביניים של צִפייה לגאולה, אבל בשיר הזה הכל כה אינטימי.
העיר רחוצה כמו עין שדמעה, והמשוררת חשה שהיא כה קטנה מול השגב והתפארת. הכל שקוף וכואב.
בענווה ובצניעות היא כותבת למשוררת שבה - "אַת שבּלול זעיר" - ואין נפשה לַשֶּׂגב ולנֶצח, כל כֻּלה מחכָּה "לחיי שעה".
הסיום מוליך אותנו לצימאון שלה לפנימיות שיש במים, בכוחות המים.
"ולא די לך הגשם שבגשם".
הנוסח "מזומן לחיי שעה" כמו לקוח מטקסים בלשון חכמינו, ובשיריה של גאולה הודס נמצא אותה מתמודדת עם רבדים שונים של הלשון העברית: גאולה יודעת להלך בין טקסטים קדומים ולהפיח בהם חיים חדשים. רק כדוגמה אביא לסיום עיבוד מיוחד מאוד למיתוס של יוסף בעל החלומות, יוסף וכתונת הפסים שהושלך לבור. המשוררת מחפשת את יוסף, היא מבקשת את כתונת הפסים. בסיפור המקראי ראינו את ראובן מגיע לבור וצועק - יוסף איננו, ואני אנה אני בא.
כאן המשוררת מרחיקה לכת, היא יורדת בעצמה לבור לחפש את יוסף. ושימו לב לדרך שבה היא חוצה עולמות, שבה היא מותחת גבולות בין הסף לבין הפסים, בין יוסף לבין סף הבור.
יָרַדְתִּי אֶל הַבּוֹר
וְהִנֵּה: אֵין יוֹסֵף
אָז יָדַעְתִּי
שֶׁגַּם אֲנִי הָיִיתִי
בַּחוֹרְשִׁים רָעָה
כִּי אָמַרְתִּי: יוֹסֵף
וּבֵין הַסַּף ל-יוֹ
נִמְתְּחָה כֻּתֹּנֶת פַּסִים
עַד אֵימָה
עַד דָּם (14)
האחים אכן הותירו בור ריק וטבלו את כותנתו בדם. אבל לפי הסיפור, הם נטלו את הכותונת אתם להראותה לאביהם, כדי שיאמין שיוסף נטרף. בשיר של גאולה, הכותונת מכסה על הבור, מעידה על אותו בגד דמים, כותונות, שסימלה חלומות וילד נבחר, והפכה בסופו של סיפור לסוף החלומות.
הרי לנו משוררת שיודעת לצלול לסוד תהומות, לסוף תהומות, לסוף החלומות.
בעולם שבו יש רחש של קרבה בין עולמות, בין יסודות - יש רטט של הרמוניה, יש קיום יחד של מים ואש, אכן ניתן לומר שיש בקרבה זיכוך, צריבה של דמעה במעמד ההיטהרות, הרחיצה:
רְחוּצָה הָעִיר -
כְּמוֹ עַיִן שֶׁדָּמְעָה,
עַרְפִלִּי צוֹנֵחַ אֵין שֵׁם.
העיר רחוצה במים, והערפל צופן בתוכו את יסוד האש שבתוכו. ובמקום שיש גם אש וגם מים, שם יש שמַים.
לסיום, קובץ השירים החדש "בסוד תהומות" מציב הישג ספרותי משמעותי למשוררת גאולה הודס פלחן. היא גילתה חיוניות מבטיחה, צללה לסוד תהומות, לסוד השירה...מן האש והמים שאבה תעצומות נפש, שאבה לחיינו בּשׂורה.