העלייה בארץ כגלות בשיר של בלפור חקק

גלות/בלפור חקק סָבִי הָיוּ לוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְׁקוּפִים וְרָקְמָה לוֹ אִמּו בְּדַשׁ הַכֻּתֹּנֶת הַתְּכֻלָה פַּסֵּי זָהָב יָפִים וְחָקְקָה לוֹ אֶת שְׁמו בְּעֹנֶג בְּאוֹתִיוֹת שֶל כֶּסֶף, אוֹר מְזֻקָּק. סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק. וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר. עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת וְלֹא הָיְתָה לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת. ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף וְנִשְׁחַט הַזָּהָב. וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב. סַבָּא שֶׁלִּי מֶלֶךְ עָצוּב. נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת. וְכַאֲשֶׁר גָּלָה אֶל אֶרֶץ נִשְׁחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ. רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת טַלִּית שֶׁקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָּׁה חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹתִיּוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה. וּלְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק. סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק. השיר של בלפור חקק משך אותי מהסיבה שמעולם לא היו לי סבא או סבתא, והתייחסות לשיר כזה כאילו מחברת אותי לחסר הזה, ומשלימה בי את מה שחסר. לכן השיר הזה משך אותי אל תוכו. השיר מופיע בספר שיריו "ואז בקץ היוחסין" - 1987. והנה מה שהעליתי מתוכי: בית א': די לנו להסתכל בבית הפותח של השיר כדי להתרשם מהאווירה כולה: סָבִי הָיוּ לוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְׁקוּפִים וְרָקְמָה לוֹ אִמּו בְּדַשׁ הַכֻּתֹּנֶת הַתְּכֻלָה פַּסֵּי זָהָב יָפִים וְחָקְקָה לוֹ אֶת שְׁמו בְּעֹנֶג בְּאוֹתִיוֹת שֶל כֶּסֶף, אוֹר מְזֻקָּק. סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק. הילד שבמשורר מסתכל על הסב מהדור השלישי ורואה אותו לרגע כמו יוסף הצדיק, שאביו תפר לו כתונת פסים, ולידו את הכוהן הגדול מבית המקדש עם הגלימה המיוחדת של הכוהנים: חיבור של צדיק (בהשאלה לנביא) עם המכהן בקודש ( כהן). לסבו של המשורר היו כמה בגדי כהונה והיו הם כולם שקופים. האמנם? הייתכן בגד שקוף לאיש צדיק? אלא מאי? המשורר הילד רואה את טוהר הלב של סבו, את אצילות הנפש שלו, שכאילו מקרינה אורה אל בגדיו הנקיים הטהורים שכאילו נעשים שקופים ללא רבב בעיניי הילד. השקיפות מבטאת זוך, טוהר. דש הכותונת היה בכחול. על הדש רקמה לו אמו מעין כתונת פסים בזעיר אנפין, בצורה של פסי זהב ועליהם אותיות שמו בכסף. האור בעיניי הילד גם הוא נראה מזוקק, היינו: אור נקי גדול. מן הראוי לציין, שגלימת הכהן הגדול הייתה מעיל ארוג מחוטי תכלת וקישוטים בצורה של רימונים. האם בעצם רקמה את שמו, אך הרקמה הייתה מעין חקיקה, והמשורר משתמש במכוון בשם חקיקה כהזכרת שם משפחתו של סבו "חקק". וכן נאמר בתורה: בראשית פרק מט פסוק י: לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. רוצה לומר: אולי רמז להיות סבו בן שבט יהודה ושם משפחתו חקק כאותו מחוקק, בברכה שניתנה ליהודה. אמו של הסב עשתה את מלאכת האריגה או הרקמה כמלאכת קודש. למה? כי עשתה זאת בעונג היינו עם כל הלב, וכאשר עושים מעשה מכל הלב, קרוב לוודאי שהוא מעשה קודש. הבית מתאפיין בצבעיו היפים - הצבע הכחול של אריג המעיל ועליו צבע אדום של הרימונים, צבע תכול (תכלת) של דש הכתונת פסי זהב ואותיות כסף. בית ב': וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר. עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת וְלֹא הָיְתָה לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת. ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף וְנִשְׁחַט הַזָּהָב. וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב. מעניין הקשר בין העיר אוּר (ובכוונה המשורר משמיט את כשדים), לאור האופף את סבו, האור הפנימי המקרין החוצה ממנו, והאור של מלאכת הקודש של אמו שתפרהו לו מעין כתונת פסים כסמל לצדיקותו. אור היא עירו של אברהם אבינו על-פי ספר בראשית. הסב עולה "על-פי אותו דיבור", הכוונה לדיבור האלוהי: "לךְ לךָ מארצךָ ומולדתךָ". אך דומני שסבו של המשורר עלה לארץ גם על-פי אותו דיבור, אך גם משום רצון לעלות כציוני. הציונות הייתה כיסופים לארץ הקדומה, המולדת של העם. כמו שאביו של אברהם תרח החליט יום בהיר אחד לקום וללכת אל ארץ כנען (אלוהים לא אמר לו דבר). הוא הגיע עד חרן ונותר שם (בראשית י"א, 31). לעומתו, אברהם גם על דרך כיבוד אב ואם, יצא לחרן, אך לא נותר שם, אלא המשיך את דרכו בצו האל אל הארץ המובטחת: הוא יצא מחרן לארץ כנען: בראשית י"ב, 5. כך נהג גם סבו של המשורר: מורד בן רפאל חקק. המשורר משווה את סבו לאברהם אבינו, אבי האומה, שעלה גם הוא מבבל (אור כשדים) לארץ ישראל (אז "כנען").

סמלים:

יש סמליות גם בשמות מורָד - ירידה מהצפון אל הדרום אל ארץ ישראל. רפאל - אחד משמות המלאכים. כאן מגיעים לחלק הסיפורי השני של השיר שממנו אפשר ללמוד ולהקיש יפה על החלק הראשון. העלייה לארץ היא נקודת מפנה. מה קרה אז? הבה ונראה זאת: וְלֹא הָיְתָה לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת. ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף וְנִשְׁחַט הַזָּהָב. בגלות הייתה לו אותה כותונת כקמע ברכה מן האם. כאן בארץ היא איבדה את כל הקסם שלה. הכותונת אבדה ונגוזה בעלייה לארץ. אִם שם היה לו שאר רוח ומילה של סמכות, כאן אבדה הסמכות! היינו: שמעו בקולו והיה ראש המשפחה. כאן "אבדה שׂררתו" בדרכי הארץ האפורות. מעמדו נשחק בארץ, והוא איבד את זוהרו. פניו הקורנים משהו, נפלו ואין זהב נוצץ אלא לפי הנראה כהה, והכסף לפי הנראה השחיר. כל זאת למה? פשיטא היא: בשל קשיי קליטה של העולים החדשים בארץ הזאת. הכותונת לפי זה היא סמל: בארץ אבדה הכותונת שאמו הורישה לו, כל התרבות שליוותה אותו והגנה עליו נגוזה בעלייה לארץ. בארץ הייתה תרבות אחרת. מה נותר לו לעשות בארץ שהתנכרה לו? וּבַשְוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכּולֶת אַכְזָב לְשוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב. כאן היה צריך הסב למכור את אוצרות חייו. א מחמדיו את מתנות לבו לעצמו את כל גאוותו אשר נשא עמו בצנעה שם בגלות. מכר את תוצרתו בשווקים. והמשורר מתאר בגדים שבלו כבר מי יקנה? ובכל זאת בלית ברירה חיזר על פתחי לבם של אנשים שיקנו. הוא קורא למרכולות הסב "מרכולות אכזב" היינו כאלו שלא נושאות פרי אין שכר הולם בצדן. בבית הראשון היה הסב בבגדי כהונה, כאן הוא נביא נעזב. גם כהן, גם נביא.

בית ג':

סַבָּא שֶׁלִּי מֶלֶךְ עָצוּב. נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת. וְכַאֲשֶׁר גָּלָה אֶל אֶרֶץ נִשְׁחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ. רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת טַלִּית שֶׁקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָּׁה חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹתִיּוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה. הנכד המשורר רואה את סבו כאיש עצוב, שנשחת הכותונות שלו, נהרס כל הזוהר של עולמו, זה שהיה בגלות. אין זה עוד הוד והדר שמלווה אותו כראש המשפחה, זה מצב של עניות מנוולת. הוא גם כהן, גם נביא, גם מלך. אך זה מלך שאיבד את מלכותו. ניגודיות תהומית בין מה שהיה שם בבבל ומה שיש פה בארץ ישראל. גדלות הנפש של הסב עולה מההנגדה שבין שני העולמות. עולם הגלות, שכולו טוב בחומר, ברכוש אך חסר ברוח. לעומת העולם בארץ האבות שחסר בחומר, אך מלא ברוח. אך בגלל שהסבא חווה ניכור בארץ ההבטחה, הוא חווה את היציאה לארץ כיציאה אל גלות. לכן כתוב כאן: "וכאשר גלה אל ארץ" - משפט קשה מאודץ. ארץ הכיסופים, ארץ המולדת הייתה לו לגלות. כותרת השיר: "גלות". הכותרת ממחישה את המסר הקשה, עד כמה סבל הסבא, שעלה אל מולדתו, והיא התנכרה לו. הוא חווה בה גלות. הסיום של בית ג' נותן תחושה של פיוס: תחושה שאולי במוות הוא לובש שוב את כתונת הפסים שלו: רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת טַלִּית שֶקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָה חֲקוּקָה תכֵלֶת אותִיּות שֶל קְדֻשָּה.

בית ד':

הבית המסיים נותן את תקוות המשורר לראות בטלית על גופו המת של סבו סוג של פיצוי: כאילו הכותונת חוזרת אליו במותו. אך כתוב במפורש: "דימיתי לראות". כלומר: המשורר רק מדמה לעצמו זאת. וְלְאוֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק. סַבָּא שֶלִּי. מוּרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק. הסוף עצוב ונוסטלגי משהו: במותו של סבא מורד בן רפאל חקק הלבישוהו תכריך. בעיני הילד נראה התכריך ככתר מלכות. כיסוהו בטלית (כמנהג כיסוי היהודי המת). טלית שקיבל מאביו בירושה, וחקוקה באותיות של קדושה. המשורר עתה כבר נער או בחור, מדמיין לעצמו את אותם פסי זהב, עם אותיות הכסף. הוא מבקש פיצוי לסבו על הסבל שנגרם לו. את הקשר בין הסיום של השיר ובין הפתיחה, את זה משלים כבר הקורא בעצמו. הוא משלים מן הידוע לו מהרישא של השיר. מאצבעותיה העושות מלאכת קודש בעונג של אמו (של הסב) שבוודאי כבר לא קיימת עוד. השיר מסתיים בשורה: סַבָּא שֶלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק כלומר: סבי שלי. שאהבתי איננו עוד, אך שמו חקוק על לבי לעד. הוא חוזר שוב ושוב על שמו המלא, מתוך רצון להנציח אותו: מורד בן רפאל חקק.