ירושלים בתקופת המנדט הבריטי

מבוא

אוכלוסיית ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית

המוסלמים היו למיעוט בתקופה העות'מאנית (1918-1516)

המוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר בעיר לאורך המאה ה-16. אבל, כבר משלהי המאה ה-16 מתחילה ירידה במספר המוסלמים. היהודים היו הקבוצה השנייה בגודלה, אבל הקבוצה הנוצרית גדלה ולאחר אמצע המאה ה-16 מספרם עלה על מספר היהודים. הגידול נבע ממעברם של נוצרים מכפרי הסביבה לירושלים בשל רדיפות וקשיים כלכליים. במאות ה-17 וה-18 לא נערכו מפקדים עות'מאניים בשל חולשת השלטון, והמידע היחיד על אוכלוסיית העיר היה מסִפרי מסעות של תיירים ומהימנותו מוטלת בספק. במשך המאה ה-19 התחדשו המפקדים ועל-פי הנתונים עלה מספר הנוצרים מכ-3,000 בראשית המאה ה-19 לכ-13,000 ערב מלחמת העולם הראשונה. מספר המוסלמים עלה מכ-4,000 ל-12,000 והגידול העיקרי היה במספר היהודים שמנו כ-2,000 בראשית המאה ה-19 ומספרם קפץ ל-45,000 ערב מלחמת העולם הראשונה. ההיסטוריון מוסטפא עבאסי חקר את תולדות הקהילה המוסלמית בעיר בין 1841 ל-1914. עבאסי הדגיש את העובדה שיש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית. אבל, הוא קבע שהריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית. כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19 היה מספר המוסלמים קטן ממספר היהודים. מספר היהודים גדל בשל העליות לארץ של יהודים בעלי נתינות עות'מאנית ואזרחי מדינות זרות. עבאס קבע שהעיר "שינתה את פניה והמוסלמים איבדו את בכורתם בה. אומנם הייתה קבוצה של משפחות מוסלמיות שהחזיקו במשרות השלטוניות והמנהליות הבכירות בעיר כמו ראשות העירייה, אבל צביונה של העיר חדל להיות מוסלמי-עות'מאני והקהילה היהודית ואף הנוצרית בנו בנייני פאר בעיר העתיקה ומחוצה לה והשתלטו על מרחבים גדולים".

השינויים הדמוגרפיים 1914-1840 על-פי עבאס:

השנה מוסלמים נוצרים יהודים 1840 4,650 3,350 13,000 1870 6,500 5,000 22,000 1890 9,000 8,000 25,000 ההיסטוריון מרדכי אליאב חקר את תולדות הקהילה היהודית בעיר בין 1815 ל-1914. הוא חילק את מאה השנים הללו לשלוש תקופות: התקופה הראשונה, תקופת ההתחדשות: 1840-1815 - מספר היהודיםגדל מפחות מ-2,000 ל-5,50 נפש. התקופה השנייה, תקופת הצמיחה והגידול: 1880-1841 - ירושלים היהודית גדלה פי שלושה ומספר היהודים הגיע ל-16,000 נפש. היהודים מנו כ-50% מכלל האוכלוסייה. התקופה השלישית, תקופת ההרחבה והביסוס: 1914-1881 - ירושלים היהודית הרחיבה את גבולותיה, ביצרה את מעמדה, כלכלתה וחייה הפנימיים. ב-1914- היהודים מנו 45,000 נפש. בתוך 100 שנים גדל היישוב היהודי בירושלים פי 23. ב-1890 חיו בירושלים 42,500 תושבים. היהודים מנו 27,000 נפש, הנוצרים 7,000 נפש והמוסלמים 8,500 נפש. הנתונים לגבי ערב מלחה"ע הראשונה: יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ 1898 41,000 7,000 12,800 60,800 1910 45,000 12,000 13,000 70,000 הנתונים מתוך: רוברטו בקי ויהושע בן אריה

אוכלוסיית ירושלים בתקופת המנדט

העיר ירושלים נכנעה בפני הצבא הבריטי ב-9 לדצמבר 1917 . מיד הוקם בה ממשל צבאי שפעל עד 1 ביולי 1920 כאשר הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל הגיע לארץ והחלה תקופת השלטון האזרחי הבריטי. בזמן כיבוש העיר עמדה בראשות העיר מועצה עירונית בת עשרה חברים שהייתה מורכבת משבעה מוסלמים, שני נוצרים ויהודי אחד למרות שמאז אמצע המאה ה-19 היה בעיר רוב יהודי. המושל הצבאי מינה מועצה חדשה שהייתה מורכבת מששה חברים, שני מוסלמים, שני נוצרים ושני יהודים. הנימוק לשינוי ההרכב היה שהעיר קדושה לשלוש הדתות. בתוך החברה הערבית התנהל מאבק על המנהיגות בין משפחת חוסייני למשפחת נשאשיבי. ב-1927 נערכו בעיר הבחירות לראשות העיר אבל, ראשות העיר נשארה בידי המוסלמים בשל התקנות שתוקנו לקראת הבחירות. תקופת המנדט בירושלים הצטיינה בפעולות פיתוח והקמת שכונות חדשות. המושל הבריטי שמונה על העיר קבע שערב הכיבוש הבריטי הייתה אוכלוסיית העיר מורכבת מ: יהודים - 28,000, מוסלמים- 11,000 ונוצרים - 11,000 ובסה"כ כ-50,000. אבל, לאחר בדיקה התברר שמספר היהודים היה 31,147 והמספר הכולל של האוכלוסייה היה 53,410. לרשות החוקרים עמדו תוצאות המיפקדים המנדטוריים מ-1922 ומ-1931 ונתונים השנתיים שפורסמו על-ידי הסוכנות היהודית בכל שנה החל ב-1922 ועד 1940. יהושע בן אריה הביא במחקרו את טבלת אוכלוסיית ירושלים במאה ה-20 עד 1946 באחוזים: השנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ תושבים 1914 64.3% 17.1% 18.6% 70,000 1918/9 56.0% 22.0% 22.0% 50,000 1922 45.8% 21.0% 24.2% 62,000 1931 58.0% 21.5% 20.5% 93,000 1946 60.4% 20.7% 18.9% 164,000 בזמן מלחה"ע הראשונה הייתה ירידה במספר היהודים ל-45,000 ורק ב-1930 היא עברה במספרה את מספרה ב-1914. אבל, מאז היה גידול בלתי פוסק וב-1946 הגיע מספר היהודים בעיר ל-99,000. האוכלוסייה היהודית גדלה מ-55% ב-1922 ל-60% ב-1946. היהודים שמרו על רוב לאורך כל תקופת המנדט. גידול האוכלוסייה היהודית נבע מריבוי טבעי, משובם של תושבים שעזבו בזמן מלחה"ע הראשונה ומקילוח דק של יהודים שהיו עולים חדשים. לדעת בן אריה לא התחולל שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה היהודית לעומת התקופה העות'מאנית והיא הייתה מורכבת בעיקר מחרדים ומבני עדות המזרח: יוצאי תימן, פרס, כורדיסטן, עירק וצפון אפריקה. העולים החדשים מאירופה לא נמשכו לירושלים. האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית גדלה לאורך תקופת המנדט. האוכלוסייה מוסלמית גדלה מ-12,000 ב-1914 ל-34,000 ב-1946 והאוכלוסייה הנוצרית גדלה מ-13,000 ב-1914 ל-31,000 ב-1946. החברה הערבית הייתה מפולגת על-ידי מאבקים פנימיים בין משפחות חוסייני ונשאשיבי ותומכיהם. בתקופת המנדט הייתה התעוררות לאומית בקרב הערבים - מוסלמים ונוצרים - וערביי ירושלים היו פעילים במאבק נגד החברה היהודית. על-פי מחקרו של עוזיאל שמלץ אוכלוסיית העיר הייתה מורכבת בתקופת המנדט מיהודים, מוסלמים ונוצרים על-פי הנתונים הבאים: השנה יהודים מוסלמים נוצרים אחרים סה"כ 1922 34,100 13,400 14,700 500 62,700 1931 53,800 19,900 19,300 100 93,100 1946 99,300 33,700 31,300 100 164,400 גדעון ביגר הביא נתונים שונים במקצת: 1931 51,274 19,894 19,335 90,503 גדעון ביגר הגיע למסקנה שהדגם היישובי שהיה קיים בתקופה העות'מאנית שמר על מבנהו. הדגם השליט בעיר היה של סגרגציה אתנית-דתית. כל קבוצה אתנית-דתית התגוררה בשכונות משלה הן בעיר העתיקה והן בעיר החדשה. אבל, היו גם שכונות מעורבות. ברובע היהודי התגוררו גם מוסלמים, ברובע הארמני התגוררו גם יהודים ובמרכז העיר העתיקה היו שכונות מעורבות. גם מחוץ לעיר העתיקה היו שכונות מעורבות. אבל, המרחב היהודי הלך וגדל עם גידול האוכלוסייה היהודית בעיר. לאחר מאורעות 1929 העדיפו היהודים לעזוב את השכונות המעורבות וגם היישוב היהודי בעיר העתיקה הצטמק. בעיר היו שני שווקים עיקריים, בעיר העתיקה ובמרכז העיר החדשה. השכונות האתניות- דתיות בעיר העתיקה נוצרו סביב המרכזים הדתיים. היהודים התרכזו סביב בתי הכנסת, הנוצרים סביב כנסיות והמוסלמים סביב מסגדים.

היהודים

היהודים היו הקבוצה הגדולה ביותר שהלכה וגדלה לאורך שנות המנדט. היהודים היו מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים: בעיר העתיקה ובחלק הצפוני-מערבי של העיר החדשה בה קמו בזו אחר זו שכונות חדשות. על-פי מיפקד 1931 10% התגוררו בעיר העתיקה והשאר בעיר החדשה. התפרוסת היישובית השתנתה עם הצטמקות היישוב היהודי בעיר התיקה לאחר נאורעות 1929 וחיסולן של שתי שכונות יהודיות ליד שער שכם- קריה נאמנה ואשל אברהם. היו גם יהודים שעזבו את שכונת אבו טור.

המוסלמים

האוכלוסייה המוסלמית גדלה פי 2.5 בתקופת המנדט, לעומת התקופה העות'מאנית אך היוותה רק 21% מכלל אוכלוסיית העיר. מקורות הגידול היו ריבוי טבעי והגירה פנימית. הריבוי הטבעי הגבוה של המוסלמים בירושלים נבע משירותי הבריאות שהיו טובים יותר מאלה שעמדו לרשות הכפריים המוסלמים. ההגירה הטבעית נבעה מהגירה לעיר של הכפריים מסביבות ירושלים וחברון. מבחינה סוציו-כלכלית התחלקו המוסלמים לשכבת עילית של משפחות מוסלמיות עשירות ומשכבה של מוסלמים מהמעמד הנמוך, רובם פועלים בלתי מקצועיים. המעמד הנמוך היה מורכב מתושבי הכפרים הסמוכים לעיר שהיגרו לירושלים. הפער הסוציו- כלכלי השתקף גם ברמת ההשכלה של האוכלוסייה המוסלמית. מספר יודעי קרוא וכתוב היה 46% על-פי המיפקד של 1931. המוסלמים התגוררו בשני ריכוזים עיקריים: בעיר העתיקה ובחלק הצפוני מזרחי של העיר החדשה. כ-62% התגוררו על-פי מיפקד 1931 בעיר העתיקה וכ-40% בצפון העיר החדשה ובמרכז העיר.

הנוצרים

רק 50% מתוך האוכלוסייה הנוצרית היו ערבים. השאר היו יוונים, ארמנים,בריטים, אירופים אחרים ואמריקנים. הנוצרים התגוררו בשלושה ריכוזים עיקריים, בעיר העתיקה, בשכונות נוצריות שקמו מחוץ לחומות, בדרום העיר ובמרכז העיר החדשה, צפונית- מערבית לחומה. הריכוז השלישי היה מצפון לעיר העתיקה באזור מוסררה. כמו-כן, היו כיסי התיישבות נוצרית במספר מקומות בעיר החדשה.

העיר העתיקה

ב-1922 היו רוב תושבי העיר העתיקה מוסלמים. הרכב אוכלוסיית העיר העתיקה: השנה יהודים מוסלמים נוצרים 1922 5,639 9,345 7,262 1931 5,222 12,201 7,759 1947 1,700 24,000 27,000

המקורות עליהם מבוסס המאמר:

ביגר, גדעון, "התפרוסת המרחבית של אוכלוסיית ירושלים במחצית הראשונה של תקופת המנדט", קתדרה 39, 1986, עמ' 125 - 132. בן אריה, יהושע", התמורות העיקריות בהתפתחותה של ירושלים בראשית השלטון הבריטי, 1917 - 1926 ", בקובץ ארץ בראי עברה, בעריכת רן אהרונסון וחגית לבסקי, הוצאת מאגנס, 2001, עמ' 377 - 440. חלמיש, אביבה, "ירושלים בתקופת המנדט הבריטי", האוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 17 - 26. Kark, Ruth and Michal Oren - Nordheim, Jerusalem and Its Environs, 1800 - 1948, MAGNES Press, 2001’ pp.137 - 190. Schmalz, U.O,Modern Jerusalem’s Demographic Evolution, 1987,