פנחס שדה כתב בגיל צעיר את "החיים כמשל" - אוטוביוגרפיה בגיל 27, תופעה נדירה. הוא מתאר את תהליך התגבשותו כיוצר ואת חניכתו כגבר אוהב דרך אהבותיו לנשים שונות. ספר זה הפך אותו לאייקון תרבותי וגם ליַעד נחשק על-ידי נשים שהתאהבו בדמותו ב"החיים כמשל" ונשבּו בקסמו. קריאת "החיים כמשל" וכן שיריו על נשים מעצימה את הקסם שנשים הילכו עליו. הוא מתאר לא אחת את כפות רגליה הלבנות של האהובה ואת המראֶה הנשגב שלה. נשים מדומות לאֵלות, והוא סוגד להן באהבתו אותן. בשירים לא מעטים הוא סוגד לכפות רגליה הלבנות של העלמה הנחשקת, המאופיינת בטוהַר נצחי, בדומה לחיפוש אחר חתימת רגליהָ של הבתולה במיתוסים הקדומים. שדה היה נשוי פעמיים (יעל זקס, יהודית שדה), ובשנותיו האחרונות היה בזוגיות עם מיכל שין, שש עשרה שנים עד מותו. הכרתי מקרוב את יעל זקס (השם זקס הוא מנישואיה לנח זקס, בעלה השני), אשתו הראשונה, וכן את מיכל שין, בת זוגו בשנותיו האחרונות. מדי שנה בעלותנו לקבר ביום השנה של פנחס שדה, אני פוגש את שתיהן ליד קברו וגם במפגש בבית קפה לאחר העלייה לקבר. תקופה ארוכה היינו מקיימים את המפגש בקפה אנה טיכו, ובשנים האחרונות ב"קפה פיקולינו" בנחלת שבעה. את יעל הוא הכיר במושבה כינרת בהיותו רועה צאן במושבה. הם נישאו (1956) והתגרשו לאחר חודשים ספורים, כי הוא סרב להקים מסגרת בורגנית של משפחה וילדים. הוא היה נשוי בשנית ליהודית (1969-1962), אחות במקצועה. אתי חסיד ב"חדשות" (9.1.1987) שאלה אותו: "איך מגיעות כל הנשים האלה אל חייך"? והוא עונה: "אני לא נזכר, שאני חיזרתי אחרי בחורה כלשהי, אני לא פיתיתי בחורה במובן הנקי והמקובל. אני לא מתחיל בכלל". בשיריו מופיעות נשים רבות, ואני בחרתי להתמקד בשתיים מהן: שרי פיירשטיין וחבצלת חבשוש. שתיהן סיימו את חייהן בהתאבדות: קפיצה ממקום גבוה. אֶתמקד בסיפורי שתיים אלה וגם במשמעות הקפיצה ממקום גבוה ביצירתו של שדה - וגם במיתוסים ובמיסטיקה.

חבצלת, כמו רבות אחרות, הוקסמה מן הספר "החיים כמשל". היא הגיעה אל הסופר פנחס שדה והתקיים ביניהם קשר אהבה. הוא סיפר, שכאשר התקשרה אליו והציגה עצמה כחבצלת, חשב בטעות על ידידה מארצות הברית בשם זה, ולכן הסכים מיד להיפגש איתה, אבל, לאחר שהתברר לו, שטעה - נוצרו קשרי אהבה ביניהם. היא תיעדה את עצמה ביומן אישי ובשירים, שכתבה לו. פנחס שדה השתכנע, שמדובר ביצירה ספרותית, ומסר בהסכמתה את הדברים (לאחר עריכה) לבצלאל צ'ריקובר, מנהל הוצאת צ'ריקובר. כך יצא לאור ב-1973 הספר "התמסרות", שנתיים לאחר שנכתב. הקשר ביניהם התקיים ב-1971-1970. מִכֵּיוָן שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתִי בְּכָל כֻּלְּךָ בִּמְלֹא חֻמְּךָ בְּאוֹן צַלְעוֹתֶיךָ יוֹסִיף הָעוֹלָם וְיִתְקַיֵּם. כך כתבה חבצלת לפנחס שדה. הספר נקרא לא במקרה "התמסרוּת", ויש בו התמסרות טוטלית של חבצלת לאהבתה. המוטו של הספר (מתוך שירת עומאר אבן אלפריד) אומר הכול: "באה האהבה/ ושללה ממני/ כל דבר זולתה". לאחר התאבדותה, הוציא לאור דודה יחיאל חבשוש את עזבונה: קובץ שירים "שירת חבצלת". היא עושה את חשבון חייה בשירים אלה, טרם התאבדותה: לִכְתֹּב מֵחָדָשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁקֻלְקַל, אִמָּא רְאִי מָה נַעֲשֶׂה בְּשִׁירִי, כְּשֶׁשִּׁירִי אוֹתוֹ בִּלְבַד אֲנִי חַיֶּבֶת. חַיֶּיהָ הַחַד פַּעֲמִיִּים שֶׁל חֲבַצֶּלֶת. אֲנִי לֹא שׂוֹנֵאת. אלה שורות המבטאות מיצוי עצמי, סיכום של חייה, וגם אמירה, שאינה שונאת אדם, גם לאחר פרסום השירים והיומנים. חבצלת הייתה מודעת לכך, שהייתה ביקורת ציבורית ספרותית כלפי פ' שדה על פרסום ספרה. בראיון אמר אז לאלה שהתקיפו אותו, ואני זוכר את הדברים גם היום: "ידעתי שלאחר פרסום הספר, חבצלת תזכה בתהילה, בצלאל צ'ריקובר יזכה לרווח הכספי, ואני אזכה להשמצות". כך באמת היה. הספר היה לרב מכר ונמכר בכמה מהדורות. אך התחזית התאמתה: נתן זך היה אחד מגדולי המכפישים: לאחר צאת ספר השירים של חבצלת, הוא שיבח אותה, אך כתב על פ' שדה ב"העולם הזה": "סופר שחצן ומשורר מתנשא, נביא בעיני עצמו, פרסם את מכתבֶיה מתוך תאוות הסנסציה". הדברים מובאים במאמרה של מיכל קפרא ב'מעריב', 2.1.1987. צריך לזכור שפנחס שדה נחשב אז משורר נערץ על צעירים רבים, ואין ספק, שבדבריו של נתן זך, יש מעורבות רגשית של קנאת משוררים. ביומן שלה בספר "התמסרות", חבצלת מביעה הערצה אל פנחס שדה בפרקי היומן כתבה: "זה הייתָ אתה האמיתי הטהור. הטהור היפה ביותר. האוהב הרגיש, אָחי הטהור בן אלוהים" (התמסרות, 18). "אני כל כך רוצָה אותך/ אני רוצָה אותך עד כאב עכשיו/....בכל החיים שבי/ בכל האהבה שבי/ אלוהים בכל האהבה/ בכל מאודי" (שם, 50). באהבתה אליו מתקיימת זיקה מתמדת בין האהבה לבין המוות (בין האֶרוס לבין התנטוֹס). חבצלת כותבת ביומן: "יש פֵיה אחרת שמפתה תמיד אנשים למות, כי היא אומרת, שהם משתחררים וחיים רק ביופי עם המלאכים שמדברים יפה. איך אפשר לשמוע מלאכים, והרי אין להם קול, אחרת כולם היו שומעים אותם, ביחד עם מי ששומע אותם וגם רואה אותם. אבל המלאכים באים רק למי ששומע מלאכים ורואה אותם... המלאך אמר, הוא נגע בראש שלי, אני הקשבתי לו וראיתי שהוא עף, ואמר על ידי: אלוהים ישלֵם לךְ. במה אלוהים ישלם לי? אלוהים יעשה לי נס ויביא לי גאולה" (שם, 71). באהבתה לפנחס שדה יש יחס אליו כמאהב רומנטי, אך גם כדמות אב: אני מרגישה שאני אוהבת אותך יותר ויותר שאני הולכת רחוק מאוד, שאני זקוקה מאוד בוא אלַי, בוא, אני אלבש בגד יפה אתה אב גדול מאוד, אב מכאיב אֲבל טהור (התמסרות, 14). בשיר שכתב פנחס שדה על חבצלת עוד בחייה, בספר שיריו "ספר השירים", הוא תיאר אותה זכה ובתולית: "כַּאשר תִּראֶה את החֲבצלת נִפתחת וְראיתָ אותָה לְבנה וּצהובה וַאדומה. וְעוד תראֶנה והִנה הִיא זָהב וגם כְּחולָה. וראיתָ איךְ באספקלריות אֵין קץ מַשקיפה על עַצמה הָאדמה. כְּרַע אפוא על בִּרכּיךָ. וֶאמוֹר: הוֹ כַּלת האלוהים. הוֹ החבצלת הַבתולה" (ספר השירים, 170). חבצלת הייתה בת למשפחה, שעלתה מתימן ועסקה בסחר תבלינים וקפה. היא הייתה בת זקונים במשפחה בת שבעה ילדים, בשנת 1956 נהרג אחיה הבכור, שמעון, בגזרת כיסופים על גבול רצועת עזה. חבצלת למדה בבית ספר יסודי לבנות ברחוב שלמה המלך בתל אביב. היא מרדה במסגרת, ולאחר שנתיים עברה לחיות במשמר העמק. היא כתבה: "עבדתי במטעים... התאהבתי פעם בבחור שוודי טיפש אחד מצחיק גבוה, וזורק עלינו ענבים מהשורה שלו וצוחק. היו ימים יפים, הייתה שמחה באוויר עם האנשים וקטפנו פירות כל פעם". אחר כך עזבה את הקיבוץ ועברה לאילת, ולאחר זמן מה חזרה לתל אביב. בראיון עיתונאי אמרה אחות, שטיפלה בה: "במעמקי לבה היו שני עולמות: מצד אחד, השורשים העמוקים שינקה מבית אבא...ומצד שני החיים שלה בתל אביב, המרידה במסורת, הבחירה בחיים חופשיים. היא לא הצליחה לגַשר בין העולמות". היא למדה דרמה ב"בבית צבי" ברמת גן, עזבה את הלימודים ועבדה בעבודות מזדמנות. אז קראה את "החיים כמשל", התקשרה לפנחס שדה ואמרה לו "התאהבתי בך". שנה לאחר מותה, כתב פנחס שדה מסה, שהיא מעין נקרולוג: "חבצלת הקדושה". דבריו פורסמו בכתב העת "אפיריון", גיליון 5-4, חורף 1985. על עטיפת כתב העת הופיעה עבודה של הגרפיקאי והצייר ניסים טהר: ציור פניה של חבצלת, בשילוב טקסט מתוך ספר שיריה: "אי-אפשר להרוג אותי עכשיו/ אפילו בתותחים/ אני לא ניתנת להריגה/ אני כמעט איננה". שדה פותח בדבריו ומתאר את הדורות, שיבואו בעתיד, והם "יחפרו באצבעותיהם אחרי שורשים כלשהם של אמת...ואז אני מאמין, אז יגיעו אל נערה אחת, אל אישה צעירה, אשר חייתה בינינו ואשר כבר מתה, אל סיפור חייה ואל מהותה ואל מה שהותירה אחריה במילים. אז יגיעו אל חבצלת. אליה, אשר האמת היא הדבר שהיה הכי מהותי לה. אמת חשופה עד קסם, עד אֵימה, עד קדוּשה, עד אסון". הוא מגדיר אותה במילים "הנפש הדתית", ולדבריו כל מכתביה יש בהם "ביטוי דתי", אך הציבור שקרא אותם בזמנם, קְראם "בעיניים מזוהמות"' ודבריה "קיבלו מובן מעוות עד כדי זוועה". את מותה הוא מתאר כך: "חבצלת נשרפה באש - דת זו. היא בערה עד שעלתה בלהבות של עצמה". בעיני שדה, חבצלת היא קדושה. בעיניו, "אחד הסימנים המובהקים ביותר של האישיות הקדושה, ואולי המוחלט שבהם: המיתה על קידוש השם. מיתת העינויים, הַצליבה... העולם הזה הוא מקום בלתי אפשרי בשביל האישיות הקדושה, שאי-אפשר לה עוד להתקיים בו". משפט זה מזכיר את השיר של דון מקלין על ואן גוך, אמן שהתאבד, וגם הוא אומר שם: "הֲרי כבר אמרתי לךָ הָעולם לֹא נועַד לְאדם יפֶה כָּמוךָ" במסה שכתב פנחס שדה ב"אפיריון", הוא בא חשבון עם כל אלו, שהכפישו אותו ואת פרסום היומנים והשירים של חבצלת, אֵשת האֱמת: "בשפתיים זבות ריר, בציפורניים מרופשות, התנפלו על הנערה - הפרח. את מנגינתה עיוותו, את דבריה סרסו, על תומתה הדביקו את מילות הנבלה שלהם..". הוא מביע הערכה לדן עומר, עורך ספרותי של "העולם הזה" שבחר בחבצלת לאשת השנה בספרות, ונימק זאת: "חבצלת הדהימה את קוראיה בכנות מוחצת, באוצר דימויים עשיר ומלהיב, בכוח ביטוי מיסטי". את מותה של חבצלת מתאר פנחס שדה: "הִתאחדה עכשיו...עִם המקור האלוהי של אותה אמת". פ' שדה נשאל אז בעיתון "העיר" למה הם נפרדו, והוא ענה: "זה כמו פגישה בין שני מטאורים בחלל, הם לא יכולים להישאר יחד. הם נוגעים זה בזה, יוצאת אש, והם עוברים לדרכם" (העיר, 21.12.1984). עם צאת ספר שיריה של חבצלת לאחר מותה, ב-1987 בהפקת דודה יחיאל חבשוש, שוב היה גל תקשורתי נגד שדה והפעם מצד בני משפחתה. הדוד פרסם את השירים ואמר שפנחס שדה לא היה רגיש לשבירוּת של חבצלת. לדבריו, שדה לא קרא את הנולד שהיא תגיע אל קו הקץ ולא תוכל לשאת את ההדים, שייצור ספר זה. בעקיצה שמבוססת על המקורות היהודיים הוא כתב: "בלב שותת דם אני מציין: אלו שטיפלו בחבצלת...לא למדו מאמר התַנא: 'איזהו חכם? הרואה את הנולד', אלא עשו כמעשה זמרי, וביקשו שכר כ פ נ ח ס". בראיון, שנתן אז פ' שדה לאֵתי חסיד מעיתון "חדשות" (9.1.1987), הוא סיפר על גודל השבר שפקד אותו בהלוויה שלה. לאחר ההלוויה, כך סיפר "נשאר שם רק אדם אחד, ואותו איש לבדו ניגש לגל החול, כרע על ברכיו ובכה. האיש הזה הייתי אני". שדה ניסה לתאר לעיתונאית את נפשה השבורה של חבצלת ואמר: "אני מניח שבכל אדם שנכנס בו אור, היו בו ללא ספק שברים בנפש. השֵבר והכּאב היו, אבל גם אור היה". בספר "התמסרות" חבצלת מתארת כמה רצתה ילד מפנחס שדה. והוא מספר לאתי חסיד, את הסיבה להפקת הספר "התמסרות": "פתאום בלי מֵשִׂים, מצאנו בינינו באמצע יצירת אמנות, כמו תינוק שנולד, תינוק שיחיה דורות רבים". העיתונאית שאלה: "האם זה היה במקום הילד שהיא רצתה ממך?", והוא עונה: "זה היה ילד נפלא, ממש ילד גאוני". במאמר של מיכל קפרא במעריב לאחר מות חבצלת, (2.1.1987) מובאים דבריה של חבצלת: "פנחס שכנע אותי שהמכתבים הם החיים עצמם, שבפרסומם ברשות הרבים אני יולדת בעצם את פרי אהבתנו, הופכת את מה שהיה בינינו למשהו רוחני, לאוצָרו של העם כולו".

שרי הכירה את פ' שדה בהיותה בת 17, כשידיד של שדה הביא אותה לביקור בביתו של שדה, וכך נוצר ביניהם קשר ראשוני. הייתה דוקטורנטית לקבלה, וב-1979 הייתה בתהליך של הגשת מחקר על המשיחיות בקבלת האר"י, בהדרכת ד"ר רבקה ש"ץ אופנהיימר (אמו של המשורר ד"ר יוחאי אופנהיימר). בשבוע שלפני התאבדותה, הציע לה ד"ר יוסף דן, ראש החוג למחשבת ישראל, לשמש אַסיסטנטית בחוג. אך התאבדותה שמה לאַל את כל התוכניות. לא ידוע, איפה נמצאים הפרקים שכתבה לפני התאבדותה. בשיר שכתב פנחס שדה על מותה של אהובתו שרי פיירשטיין ב"ספר האגסים הצהובים" ( שוקן, 1985), הוא מתאר אותה כלורליי מן המיתוסים: ַ----- אֲבָל אַתְ, לוֹרֵלַי נִשְׁמָתִי, כִּהְיוֹתֵךְ עִמִי עוֹדֵךְ: שַׂעֲרֵךְ הַזָהָב, עֵינֵי נָהָר, חִיוּךְ לֹא יְתָאֲרוּהוּ שְׁמוֹת-תֹאַר. כְּמוֹ בְּבֹקֶר אוֹתָה שַׁבָּת עֵת, בְּצֵל וִילוֹנוֹת חוּמִים, שָׁכַבְתְ בְּתִפְאֶרֶת מַעֲרוּמַיִךְ. מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי וְאֵלָה גֶרְמָנִית.- - - לָמָה הָיָה עָלֶיהָ לָמוּת. עֶשֶׂר שָׁנִים וְעוֹד שֵׁשׁ מִקָרוֹב, מֵרָחוֹק, בְּתַהְפּוּכוֹת הַחַיִים אֲהֵבַתְנִי הַיָפָה בַּנְעָרוֹת אֲשֶׁר יָדַעְתִי בִּימֵי חֶלְדִי. - - - וְכַאֲשֶׁר, מִקֵץ שָׁנִים אֵלֶה, אָמַרְתִי לָה: הֲיִי לִי לְאִשָׁה, טִפּוֹת שְׁתַיִם שֶׁל גֶבֶס קַר נָשְׁרוּ עַל כַּף יָדִי, נָמַסוּ. אַחֲרֵי-כֵן בַּפוֹלְקְסְוָגֶן אֶל כְּנֵסִיַת יוֹסֵף הַקָדוֹשׁ פָּנְתָה, עָלְתָה עַל הַמִגְדָל וּכְמוֹ צִפּוֹר בְּהִתְפַּשְׁטוּת הַגַשְׁמִיוּת פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם, פָּרְחָה אֶל יָם הַתְכֵלֶת הַנִגְרָשׁ. אֶת הַיְדִיעָה עַל כָּךְ לָמַדְתִי מִמוֹדָעָה בְּעִתוֹן-עֶרֶב. מודעת האבל על מותה פורסמה ב'הארץ' ביום 17.6.1979. גופתה נלקחה מבי"ח בילינסון בפתח תקוה לבית קברות "סגולה". כשהכנתי עבור יד בן צבי בירושלים סיור בעקבות פנחס שדה, בקורס ספרותי של סיורים בעקבות סופרים (מנהל הקורס היה גדי וכסלר), רציתי לאתר את המגדל ממנו קפצה אל מותה שרי פיירשטיין. זה היה שנה לאחר מותו של פ' שדה. חיפשתי כנסייה של יוסף הקדוש (סנט ג'וזף) בירושלים, כפי שכתוב בשיר, שיש בה מגדל ולא מצאתי. ביקרתי בכנסייה הפרנציסקנית ברובע הנוצרי, והתברר לי שיש בַּמנזר שָם נזירות ממסדר סנט ג'וזף. הייתי משוכנע שפתרתי את החידה, שגיליתי את המגדל ממנו התאבדה שָׂרי. מסרתי למשתתפים בסיור שלי דברים ברוח זוֹ על מותה של שׂרי פיירשטיין ז"ל. לאחר הסיור שוחחתי עם חוקרת הספרות עזה צבי, שהייתה בצעירותה אחת האהובות של פנחס שדה, ולדבריה הם גרו יחד ברחוב מאנה 6 בירושלים. עזה שוחחה על שדה ועל אהבתם, בטבעיות. אהוד בן עזר מעיד בדבריו על שדה (בספרו "להסביר לדגים", 2002), שדמותה של אביגיל בספר "על מצבו של האדם" היא מזיגה של שרי פיירשטיין ועזה צבי. כך אמר פנחס שדה לאהוד בן עזר. הבנתי מעזה, שהיא ביקרה עם פנחס במגדל הכנסייה שממנו התאבדה שׂרי, ולא זכור לה שזו הייתה הכנסייה הפרנציסקנית (הכנסיה עם המגדל בצורת קונוס שחור). היא זכרה, שהייתה זו כנסייה בצבע לבן, ששכנה סמוך לכנסיית הקבר. ביקשתי ממנה להתלוות אליי לסיור ברובע הנוצרי. קבענו פגישה בכניסה לבנק לאומי ברחוב יפו, סמוך לדואר המרכזי. יצאנו לכיכר צה"ל ומשם פנינו דרך "השער החדש" (מול נוטרדם וסנט לואי) לכיוון הרחוב המוביל לכנסייה הפרנציסקנית הקרובה לשער זה. טיילנו באולם הכנסייה וגם עלינו במדרגות לכיוון המגדל. עזה אמרה, שלא זה המקום. היא הייתה עם פנחס שדה, והיא זוכרת את מראה המקום, וזה אינו מזכיר לה את הכנסייה שמראש המגדל שלה, קפצה שׂרי פיירשטיין אל מותה. על-פי עדותו של אהוד בן עזר, מצאו על גופתה פתק ובו מספר מכונית הפולקסווגן שלה, ומגרש החניה, שבו נמצאת המכונית, שהושארה לא נעולה. יצאנו עזה צבי ואני לכיוון שוק המוריסטן ברובע הנוצרי, לחפש בכנסיות הסמוכות לכנסיית הקבר. הגענו לכנסיית "הגואל", ועזה אמרה מיד: "זה המקום". נכנסנו לכנסייה, עלינו למגדל ושם ראינו את המרפסת. עזה אישרה שזה המגדל. כשהגענו ראינו, שגידרו את מעקה המרפסת כדי למנוע קפיצה משם בעתיד. לימים ביקרתי שוב בכנסיית הגואל, ושאלתי אחת מעובדות הכנסיה (אולי נזירה), והיא אישרה בפניי, שהמעקה שנבנה שם, נועד למנוע התאבדות מן המרפסת, כיוון שבעבר צעירה יהודייה התאבדה משם. פנחס שדה סיפר לתמר מרוז ב'הארץ' (1.3.1985): "ואז אחרי ארבע שנים שלא נפגשנו כלל, טלפנה אליי ואמרה שרוצה לראות אותי. היא באה והייתה יפה, כפי שלא הייתה מעולם. סיפרה, שהתגרשה מבעלה. התראינו הרבה, וערב חורף אחד, כשבחדרי על הגג דלק התנור החשמלי הקטן, שהפיץ אור אדמומי, ישבנו מולו בשלווה ואמרתי לעצמי: 'כך אני רוצה להיות כל חיי. ביופי הזה. בשקט הזה. ואמרתי לה: 'את יודעת, מה עלה בדעתי? בואי ונתחתן'. אחרי שהכרתי אותה שש-עשרה שנה, לפתע, לראשונה, כהרף-עין חשתי כך. והיא אמרה כן, קירבה את ידי אל פניה ונשקה לה, ואני חשתי בדמעותיה על ידי". בשיר הוא כתב: וְכַאשר מִקץ שָנים אֵלה, אָמרתי לָה: הֲיי לִי לאִשה, טיפּות שתיים שֶל גֶבס קַר נָשרו על כַּף יָדי, נָמסו" שדה סיפר לתמר מרוז ב'הארץ': "תִכנַנו להינשא, לנסוע ללונדון. הימים עברו במין אווירה קסומה כזו, ושׂמחה הדדית. בינתיים עבדו פועלים וסגרו את המרפסת בבֵיתה, כדי שזו תהפוך לחדר-העבודה שלי. החלטנו להמתין שבועות מספר עד שתגמור להגיש את הדוקטוראט שלה. ולאט-לאט דברים מוזרים החלו להתגלוֹת". בשיר "כְּריזנטמוֹת", ב"ספר האגסים הצהובים", הוא כותב: "הָערב הַהוא בְּחדרי. אֵיך עָלה פִּתאום בְּדעתי כִּי זוֹ האִשה שֶאני רוצֶה בָּה לשְארית חַיי. הַשִּׂמחה המִסתוֹרית שֶנדלקנו בָּה, כִּשני נֵרות בַּחֲשכה. דִּמעתה על כַּף יָדי, יָפיָה הַמיתולוגי. הַלילה הַהוא, הלובֶן". ובהמשך השיר: "אַחר כָּך בָּאו יָמים, כְּפי שֶהבינותי מְעט מִדבריהָ, שֶל אֵיזו חֲרָדה, מְצוקות פִּתאוֹמיות, פִּיזור דַעת. בְּאחד הלֵילות הופיעַ אֵליה השָּׂטן. ("ידעתי שהיה זה השָּׂטן", אמרה לי). הוא יָשב, פָּתח לעיניהָ איזה סֵפר, עִלעל בַּדפִּים. ("הָיו שם תְּמונות, אֵיני זוכרת מָה".) כַּאשר לֹא יָכלה שֵׂאת עוֹד הִסכִּימה להַבטיחוֹ כי לֹא תינשֵׂא לי. מִקץ כַּמה שָבועות לֹא הייתה עוֹד בַּחיים. זֶה מַה שֶהתרחש". (עמ' 55) כך כתב שדה בשירו, וכל ההתרחשות מתוארת כְּהתרחשות דֶמונית, שמָנעה את נישׂואיהם של פִּנחס שדה ושָׂרי פיירשטיין. בראיון לתמר מרוז ב'הארץ' (1.3.1985) סיפר על הנסיבות המוזרות, שבהן נודע לו על מותה של שׂרי: " ביום ההולדת שלי ישבתי בחדרי ומכָּרה הביאה מתנה קטנה, וכבדיחה גם עיתון-ערב עם הורוסקופ, כי שם הייתה תמונה שלי עם עוד אנשים שנולדו באותו מזל: ואלנטינו, המלכה ויקטוריה, קיסינג'ר. צחקנו יחד והמשכתי לעלעל בעיתון ואני רואה מודָעת-אֵבל וכתוּב בה על מותה של שָׂרי. קראתי אֲבל לא האמנתי. זה נראה סוּריאליסטי לגמרי! סהרוּרי. כמו חלום". אלי אשד הקדיש ב"יקום תרבות" שני פְּרקים לחקר דמותה של שרי פיירשטיין, וסיפר שם פרטים על משפחתה של שָׂרי ז"ל: על האב משה פיירשטיין (מהנדס, עשיר בעל תחנת דלק וסוכנות למוצרי נפט), על האם אלי פיירשטיין שנישאה לאב בנישואיה השניים (הייתה נשואה קודם ל פְלשנר), ולאָח רמי פיירשטיין. גם אהוד בן עזר בספרו "להסביר לדגים" מתאר פרקי יומן כיצד הכיר את שָׂרי בנערותו בפתח תקוה, נסיונות החיזור שלו בנערותם וגם באוניברסיטה העברית כשלמדו לתואר שני בחוג לקבלה . הוא מתאר את הקֶסם שהילכה עליו שָׂרי, ואת התעלמותה מחיזוריו.

גם חבצלת וגם שרי פיירשטיין התאבדו בקפיצה ממקום גבוה. אם נעיין בספר "החיים כמשל" נמצא שהרעיון הזה מצוי בתוך ספר זה: "אז אמרתי בלבי: אתה יודע, הלוא עליךָ רק לעצום את העיניים, ולקפוץ. זה הכול. מדי לילה נהרו ובאו עננים חדשים מֵעל המגדל, ומִדי לילה באתי ועמדתי אני לרגליו, ושָבה וּבאה המחשבה הזאת ללִבּי" (עמ' 77). אל נשכח שרעיון הקפיצה מגגות מְלווה את החשיבה המשיחית. האמונה הייתה שבבואו של המשיח ניתן לרחף מגגות ולהגיע לארץ על ענן. במחזה של גבריאל בן שמחון "מלך מרוקאי" (1980), הוא מספר על התרחשות שהייתה בעיירה ספרו במרוקו, שם הייתה שמועה על התגלותו של המשיח, ואנשים החלו לקפוץ מן הגגות, למרות האזהרות של פרנסי העיירה. גם בשיר של שלום חנוך "משיח לא בא, הוא גם לא מטלפן", הפואנטה בשיר היא: "אֲנָשים קוֹפצים מֵהגג גַם מָשיחַ קָפץ וְהודיעוּ שֶהוא נֶהרג, הַכֹּל אבוּד". בתיאולוגיה הנוצרית יש מסורות שישוּ קָפץ מהר התבור, כחלק מן התיאולוגיה המשיחית. ויש אף מסורת שהוא נָחת על הארץ מן הקפיצה ונותר חִיגר, צולעַ: רוברט גריבס, בספרו "האֵלה הלבנה" (הוצאת אסטרולוג, 2011), כותב: "בספרִי 'ישו המלך' הבאתי את ההשערה שהמסורת העברית בדבר חיגרותו של ישוּ לאחר שניסה לעוף, המופיעה בתלמוד בבלי - סנהדרין, וב"תולדות ישו", מכוונת לטקס הכתרתו על הר תבור... גם הערה של הירונימוס על צליעתו של ישו מחזקת אותה" (רוברט גריבס, עמ' 323). הוא מַפנה אל ספרוֹ "ישו המלך". הקפיצה ממקום גבוה מבטאת, אם כך, הזיה משיחית. גם חבצלת וגם שרי פיירשטיין סבלו מבעיות נפשיות וחיו לא פעם בתחושה משיחית. לאחר ההתאבדות של חבצלת ושרי, הייתה ביקורת כלפי פנחס שדה, והוא הרגיש צורך להתגונן. יעקב אגמון ראיין אותו בתוכנית הרדיו "שאלות אישיות". התוכניות קובצו לספר בהוצאת משרד הביטחון ב-1994. אגמון שאל: "כתבתָ הרבה על המוות, כתבתָ גם על התאבדות. אם אינני טועה, יש אצלך מידה של קנאה במתאבדים". שדה עונה: "כתבתי על המוות, הן בשירים והן בפרקים על שניים שלושה ידידים שלי שהתאבדו. נכון שהתייחסתי אליהם כאל מיתוס. אבל אִילו ידעתי שאדם בשׂר ודם חושב להתאבד, הייתי עושה כל מאמץ למנוע אותו מכיוון שהמוות הוא עולם מסתורי, שנפש חיה אינה יודעת עליו כלום. ...אין לי ספק שאדם מוכרח להיאבק. אל תשכח: אלה הם האנשים הרגישים ביותר, לפעמים הסובלים ביותר. במובן מסוים, הצדיקים ביותר".

לא ניתן במאמר אחד להקיף כל אהובותיו של פנחס שדה. לכן, התמקדתי בעיקר בשתי האהובות שהתאבדו, וקשרתי זאת ליצירתו של שדה ולמתח המשיחי, שמֵניע קפיצה ממקומות גבוהים. לא נתתי במאמרי מקום ליעל זקס וליהודית שדה, שתי נשותיו, גם לא למלכה זילברמן, דליה אברבנאל ואחרות ששדה אהב וכתב להן שירים. אך אני חש חוב של כבוד והערכה למיכל שין, אהובתו האחרונה, שליוותה אותו בשש עשרה השנים האחרונות עד מותו. היא גם נחוּשה כל שנה לקיים את יום השנה והעלייה לקברו בהר המנוחות. לאחר מותו, יזמתי אירוע בבית ש"י עגנון, והזמנתי אז את מיכל שין לקחת בו חלק. מאז, אני מלווה את פעילותה של מיכל ומשתתף בכל ימי העלייה לקבר בהר המנוחות בירושלים. כשהכרתי את פנחס שדה בחייו, לא שיערתי, שלאחר מותו יהיה תפקידי לקיים את האַשכבה המסורתית על קברו, בתיאום תמידי עם מיכל שין ועם עו"ד משה וידאל, המופקד על עזבונו של שדה.מסייע לי בקריאת האשכבה אחי התאום הרצל חקק. מיכל שין הכירה את פנחס שדה ב-1976, כשעבדה בדוכן ספרים ברחוב אלנבי בתל אביב. היא הייתה בת 24, והוא בן 47. הוא עבר, קרא בספרים בדוכן וביקש להשאיר את הספר שבחר בשמירה. היא עיינה בספר, כדי להבין את בחירתו בספר זה, וכשהגיע ראה אותה מעיינת בספר. הם החליפו מילים, אך עדיין לא נוצר קשר קרוב ביניהם. לאחר שנתיים ב-1978 היא שיחקה בהצגה "מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אמו" בתיאטרון 'הקומה השלישית', ופנחס שדה בא להכיר את צוות השחקנים, שמשתתפים בהצגה לפי יצירתו. הוא כתב לה הקדשה על ספרו וביקש ממנה להתקשר אליו. היא השתהתה וחששה לעשות זאת, עד מות אביהָ. אז התקשרה אליו וסיפרה לו על מות אביה. ומאז הקשר ביניהם לא נפסק. ראיון מקיף איתה פורסם ב"מוסף שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, ראיינה אילת נגב (2.9.1994). מיכל לא פונקה בשירי אהבה מאת פנחס. השיר היחיד המוקדש לה מופיע בקובץ "כל שירי פנחס שדה", עמ' 290: השיר "גשם": בַּחוּץ יָרד גֶשם עַל הָעֵצים, הַגגוֹת, הֶחלל-// מֵעָליי רָבצו הָרים שֶל כְּאב, של אושֶר, של עֶצב. שָנים אַחֵרות, נָשים אַחרות, מְקומות אחֵרים.// עָרים, נְהרות, פָּנים. כָּל הַחַיים הַהם שֶהיו, שֶאבדו, שֶמתוּ, שֶלֹא אָשוב עוֹד ואֶראֶם.// בֵּין רגליהָ של מִיכַל שָכַבתי, שְׂפתיי על לֶחְיה, על צַוואר. אֶל תוֹך הַיער הַירוק, הסָגול. כמו חַיָה.// אומֵר אל עַצמי, בְּכולִי אומֵר אל עַצמי: זֶה מַה שֶיש בָּעולם הַזֶּה. את המאמר רצוני לסיים בצורה מפתיעה: הֶחלטתי לפני מספר שנים לפַצות את מיכל על כך, שרק שיר אחד נכתב לָה. בספרִי "משורר של חצות" (2010) כתבתי שיר על אַהבתם של פִּנחס שדה וּמיכל שִין: אישה על תהום רבה/ בלפור חקק מחווה לאהבתם של המשורר פנחס שדה ז"ל ומיכל שִין, המשַמרת את מורשתו השירית מִבַּעַד לַחַלּוֹן: אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת. הַמְּשׁוֹרֵר מִתְכּוֹפֵף לִשְׁמֹעַ צְלִילֵי הַמִּלִּים שֶׁכָּתְבָה. הִיא לֹא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים הִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ פְּתָקִים שֶׁל אַהֲבָה. כְּשֶׁבָּא אֵלֶיהָ לְשׁוֹרֵר עָלֶיהָ נָתְנָה לוֹ מִיֵּינָהּ וְשָׁתוּ שְׁנֵיהֶם בְּאַהֲבָה. תָּמִיד הִיא שָׁטָה לְחַלּוֹנוֹ מִמֶּנָּה אֵלָיו מִמֶּנּוּ אֵלֶיהָ וּבֵיתָהּ הָיָה נוֹסֵעַ. פִּיו מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם הַנּוֹגֵהַּ וּלְשׁוֹנוֹ רִנָּה לַחַלּוֹנָהּ כַּהֲמוֹן גַּלֶּיהָ. מִמֶּרְחָק הוּא צוֹפֶה בָּהּ בְּתוֹךְ הַנְּהָרָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן הָרוֹגֵשׁ אֵלָיו כּוֹתֶבֶת בְּתוֹךְ הַסְּעָרָה: מִיכַל רוֹכֶנֶת עַל שִׁירָיו עֲצוּבָה אוֹרוֹ כּוֹכַב לֶכֶת מִמֶּרְחָק לֹא כָּבָה. אִשָּׁה אוֹהֶבֶת עַל תְּהוֹם רַבָּה. (פורסם באתר "סלונט", ינואר 2018)