הסיבות לעזיבת הפלשתינים הערבים תושבי ארץ ישראל שנויות במחלוקת: המנהיגות הערבית פלשתינית לדורותיה מטילה את כל האחריות על היווצרות בעיית הפליטים על ישראל. הצד הפלשתיני טוען - הפלשתינים גורשו בכוח מהשטחים שבשליטת מדינת ישראל. הקיצוניים בדעה שהגירוש היה מתוכנן מראש. אבל, העובדות מוכיחות שהמנהיגות הערבית-פלשתינית אחראית בלעדית להיווצרות הבעיה: ראשית כל, בעיית הפליטים נוצרה כאשר היהודים ניסו לממש את החלטת האו"ם מ-1947 ולהקים מדינה, ו-5 מארצות ערב בתמיכת ערביי הארץ ובהשתתפות רבים מהם תקפו את המדינה הצעירה במטרה "מוצהרת" "לזרוק את היהודים לים". למגינת ליבם של הערבים ישראל ניצחה ונוצרה בעיית הפליטים. שנית, הערבים אחראים להיווצרות בעיית הפליטים. העובדות מוכיחות שרק מיעוט מבין הפליטים גורש על-ידי ישראל. רובם ברחו ביוזמתם ובעידוד מנהיגיהם שהציעו להם לעזוב זמנית עד שהמדינה היהודית תחוסל. הצד הישראלי טוען - הפליטים ברחו מפחד הקרבות או שנענו לקריאות מנהיגים מקומיים או מנהיגי ארצות ערב לעזוב את בתיהם זמנית כדי לא להפריע לקרבות במטרה לשוב לבתיהם לאחר הניצחון. שלישית, המנהיגות הערבית-פלשתינית ניפחה את מספר הפליטים והפכה אלפי פליטים לבני ערובה בסכסוך הישראלי-פלשתיני על-ידי הקמת אונרא, ארגון של האו"ם לטיפול בפליטים והנצחת מחנות הפליטים. הסבל של הפליטים הוא באחריות המנהיגות שלהם לדורותיה.

כמה ערבים גרשה ישראל

ההיסטוריון בני מוריס שאינו נמנה על חסידי המימסד הישראלי מעריך שמתוך כ-800,000 פליטים מספר הפליטים שברחו ביוזמתם נע בין, 600,000 ל-700,000 ורק כ-200,000 גורשו על-ידי ישראל משום שלחמו נגדה. התזה של בני מוריס - חלק מהפליטים ברחו וחלק גורשו, אבל, הגירוש לא תוכנן מראש. הערבים ברחו/גורשו בארבעה גלים עיקריים על-פי מוריס: הגל הראשון, מדצמבר 1947 עד מרס 1948 - עזבו ביוזמתם כ-100,000 נפש. הגל השני, באפריל-מאי 1948 - כ-300,000 נפש. תושבי ערים וכפרים שנכבשו ועזבו ביוזמתם. הגל השלישי, יולי 1948 - 100,000 חלקם ברחו וחלקם גורשו בשל השתתפות במלחמה נגד המדינה היהודית. הגל הרביעי, אוקטובר-נובמבר 1948 - 300,000. ברחו בשל הקרבות. בסה"כ - 800,000. מוריס העריך שרק כ-200,000 גורשו על-ידי ישראל ולכן מספר הפליטים היה מקסימום בין 600,000 ל-700,000. ההיסטוריון גד גילבר העריך שמספר הפליטים היה בין 630,000 ל-670,000. אבל, 2/3 מהפליטים נשארו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית, ברצועת עזה ובגדה המערבית, כלומר על-פי החוק הבינלאומי הם נחשבים לעקורים ולא לפליטים כי הם נשארו בתחומי אותה ארץ. רק כ-250,000 עזבו ללבנון, סוריה, ירדן ומצרים. אבל, היו הערכות שונות לגבי מספר הפליטי: סקר של האו"ם מ-1949 (אונרא) - 726,000 הדוברים הערבים, 1949 - 900,000 ישראל - 520,000 משרד החוץ הבריטי - בין 600,000 ל-700,000 אבל, אפילו בארגון אונרא ציינו שאינם יכולים לתת הצהרה מדויקת לגבי מספר הפליטים האמיתיים. גוף אחר של האו"ם העריך שכ-1/3 מהנתונים על מספר הפליטים אינם פליטים כלל. ההגדרה של האו"ם לפליט היא מי שנולד באותה מדינה או קיבל בה אזרחות לפני שברח. מאחר שהסתננות לארץ לא נפסקה בתקופת המנדט עד סיומה ברור שחלק ניכר לא היו, למעשה, פליטים. מאחר ש-2/3 מהנקראים פליטים נשארו בתחומי הטריטוריה של ממשלת המנדט בגדה ובעזה הרי שרק אלה שעזבו את הטריטוריה של תקופת המנדט - 250,000 - היו פליטים. סאיב שעריקאת האחראי על ניהול המו"מ עם ישראל פירסם בעיתון "הגארדיאן" ב-14 בדצמבר 2010 מאמר בו הצהיר ש"כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו"ם ייכשל". במלים אחרות, עריקאת דרש כחלק מהסכם עם ישראל שישראל תקלוט את הפליטים ותיישב אותם. הוא קרא לזה החזרת הפליטים לארצם ואף נקב במספר הפליטים שהוא דורש מישראל לקלוט - שבעה מיליון. המשמעות של דרישה זו היא חיסול מדינת היהודים משום שקליטת הפליטים תהפוך את היהודים למיעוט ואז ניתן יהיה לחסל את מדינת היהודים "באורח דמוקרטי". עריקאת לא שאף לדו-קיום עם ישראל וראה בפליטים סוס טרויאני לחיסולה של מדינת היהודים. ניתן היה לפתור את בעיית הפליטים על-ידי יישובם במדינה הפלשתינית באמצעות פרויקט בינלאומי. למעשה רבים מהם התיישבו, כאשר ברחו, בשטח שהיה מיועד למדינה הפלשתינית - הגדה המערבית ועזה. הרשות הפלשתינית מסרבת ליישב את הפליטים במדינה הפלשתינית ודורשת להכיר ב"זכות השיבה" לישראל במטרה לחסל את מדינת היהודים. דרישה זו נדחתה.