הייתי דוס, מבית דתי

בוגר התיכון הדתי הימלפרב בירושלים. ראש צוות מעקב ההתנחלויות של תנועת 'שלום עכשיו'. - מה קיבלת מהחינוך הדתי? סקרנות, ספקנות טבעית, וכחנות, עברית עשירה ומרובדת יחסית (כך אני רוצה לקוות), הכרות מזווית מסוימת מאוד (אם כי חשובה) עם הספרות והמחשבה היהודיות הפרה-מודרניות. וגם ידיעה אחת ברורה: אני כנראה בתשובה כבר לא אחזור. ועוד דבר: רמה מסוימת של קסנופוביה וגזענות, שמהן, על אף כל המאמצים, לא הצלחתי עדיין להיפטר לגמרי. - חוויה חיובית: 'חמור ארוך' מעורב ששיחקנו עם בנות השבט שלנו בכיתה ח'. כמה כיף היה לסיים קפיצה בהתרפקות אקראית על אברים אסורים. למען הסר ספק, יצוין שמדובר היה במעידה שבטית חד-פעמית. - חוויה שלילית: מדובר בחוויה שלילית מתמשכת. לקום מוקדם בבקרים של חורף ירושלמי כדי לתפוס את קו 26 ולהגיע בשבע ורבע לתפילה - שעל המשמעות של רוב מילותיה, עד אותו שלב בחיי, מעולם לא חשבתי, ועם האחרות בדרך כלל לא הזדהיתי. - למה נטשת? ראוי להבחין בין שני מושגים: "העולם הדתי" ו"החברה הדתית". מהעולם הדתי בעצם אף פעם לא הייתי חלק. מיום שעמדתי על דעתי ליוו אותי פקפוקים קשים בעצם רעיון קיומה של אלוהות כלשהי. לימים הבנתי שאכן יש אלוהים, ושהוא אינו אלא סוג של קומפילציה שמתרחשת בו זמנית בראשם של הרבה אנשים, אבל לא של כולם. בראש שלי למשל, היא מעולם לא ממש התרחשה. בהיעדר תנאי יסודי זה, קשה לדבר על שייכות לעולם דתי כלשהו. מהחברה הדתית, לעומת זאת, לא נשארתי חלק, בעיקר מסיבות פוליטיות. האנקדוטה הבאה עשויה להבהיר זאת: שבט 'אלישיב' הוא השבט שלי בבני עקיבא. השם הזה ניתן לשכבה חודשים ספורים לאחר הנסיגה מסיני. מה לי אם כן ולאנשים שזו היא להם תפילה? - איך אתה מביא לידי ביטוי את עברך הדתי? באופן מוזר חל בי עם השנים תהליך של חיזוק המרכיב היהודי של הזהות שלי, לפעמים אפילו על חשבון המרכיב הישראלי. היבטים שונים החורים לי לגבי האופן שבו עוצבה דמותה של החברה הישראלית העכשווית, דוחפים אותי לשוב ולחפש דווקא ביהדות הקדם-ישראלית תשובות שונות מאלו שמותזות כיום באיזו מובנות-מאליה. אין לי ספק שהכלים והערכים שספגתי במסגרות הדתיות, ועוד הרבה יותר מכך בבית הורי, מאפשרים לי להתמודד עם חלק מהשאלות שרובצות לפתחה של החברה הישראלית מעמדה שיש בה פחות ביטול עצמי.

בוגר הישיבות החרדיות איתרי וחברון. עיתונאי, סופר, מגיש טלוויזיה, חוקר ומרצה ליהדות. - מה קיבלת מהחינוך הדתי? היכולת ללימוד עצמי. כבר בגיל 12 ניסיתי לפצח דף גמרא עם מפרשים ולהבין הכל לבד. תחושת הפיצוח ממלאת אותך אושר, וגורמת לך לתשוקה אדירה להמשיך הלאה ולחוש אותה שוב. זה ממשיך ללוות אותי כל החיים. - חוויה חיובית: מעבר לתחושת הפיצוח, היכולת לשקוע במשך תקופה מסוימת בדבר אחד. ההשתקעות עד כדי שכחה עצמית בתוך לימוד מסוים. יש בריכוז הזה משהו שתורם מאוד לחוויה העמוקה של הלימוד. - חוויה שלילית: לפני הימים הנוראים המשגיח היה עולה ומתחיל להפחיד את כולם בפחדי יום הדין. בשיטת המוסר הליטאית יש משהו שכל הזמן מחפש איפה תיכשל ואיפה לא הצלחת. הביקורתיות האינסופית בעייתית בגיל הנעורים, גיל העיצוב, כשההפחדה באה במקום עידוד. הרצון לחפש את החטאים של האדם הוא לכאורה חלק מהביקורתיות הכללית שיש לה צדדים חיוביים; אבל כשזה בא במישור האישיותי, הבדיקה המתמדת תחת זכוכית מגדלת מסרסת ומנכרת, והיא גורמת לסבכים אישיים קשים. -למה נטשת? כאשר כל הזמן יש רק התמקדות בלימוד, הוא הופך למגביל וסוגר. רציתי לקחת את יכולת הפיצוח הזאת למקומות חדשים ואחרים, ולא להגביל אותה לתחום מצומצם.

בוגר הישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים. חבר כנסת בסיעת הליכוד. - מה קיבלת מהחינוך הדתי? חיי הפנימייה, והעובדה שמגיל צעיר מאוד אתה נמצא במסגרת לימודית משש בבוקר עד שמונה בערב - מבגרים אותך בגיל מוקדם. המשמעת והיכולת לעמוד בדרישות גבוהות מגיל צעיר מסייעות בהמשך החיים. קיבלתי גם הרבה אמביציות, כי החינוך היה תחרותי והישגי ודחף אותנו למצליחנות. - חוויה חיובית: כששרנסקי הגיע לארץ לקחו אותנו לקבל את פניו בשדה התעופה. גם הצעדות ביום ירושלים זכורות לי כחוויה חיובית. - חוויה שלילית: חצי השנה הראשונה בפנימייה היתה קשה מאוד. לחיות עם עוד שלושה צעירים בחדר, ולא להיות בבית במשך שבועיים. גם לא אהבתי את העובדה שלא היו פשרות. הכל היה שחור או לבן. היינו צריכים לקיים את כל המצוות, ומי שלא קיים הכל, התנהגו אליו לא יפה. לי היו מקרים כאלו בכל יום. אני חושב שהתייחסות כזו לנערים צעירים היא טעות, כי היא מרחיקה אותם וגורמת לכך שמאבדים אותם מבחינה דתית. אולי זו הסיבה לכך שהרבה תלמידים יצאו מישיבת נתיב מאיר לכיוון חרדי או חילוני. - למה נטשת? קשה לשים את האצבע על סיבה ספציפית. זה החיים. מצבור של אלף ואחד דברים. חברים, משפחה, חינוך, החלטות אישיות. בכל אופן, אני מסורתי גם היום, ואני לא פוסל את האפשרות שאולי עוד יחול שינוי באורח החיים שלי בעתיד.

בוגר הישיבה העירונית בר-אילן בתל-אביב. שימש יועץ התקשורת של ראש הממשלה נתניהו וקונסול ישראל במיאמי. כיום מנהל עסקים בחברות אמריקניות לייעוץ אסטרטגי. - מה קיבלת מהחינוך הדתי? רוב הדברים שאתה לומד בגיל הנעורים, כשהראש עוד קולט, נשארים איתך לכל החיים. פעם חישבתי ומצאתי שבארבע שנות הישיבה התיכונית לבדן לומדים בערך 4,000 שעות גמרא. אי אפשר לצאת מכל הלימוד הזה בלי מטען גדול. מעבר לכך, מדובר בחינוך לדרך ארץ, לאהבת הארץ ולמוסר. - חוויה חיובית: לא אשכח לעולם את הסעודה השלישית בשבת עם הרב דרוקמן, בפנימייה הצבאית 'אור עציון'. אווירה מיוחדת של בין הערביים לפני צאת השבת, בית המדרש מתחיל להחשיך, כל בני הישיבה מתרכזים באולם הגדול ושרים ביחד שירים שקטים ויפים. אלו רגעים שאני נזכר בהם הרבה. - חוויה שלילית: הדרך שבה לימדו רוב המחנכים בזמני את הגמרא. הם לימדו בצורה משעממת, פספסו את העיקר ולא מיצו את מה שאפשר היה להפיק מכל כך הרבה שעות לימוד. רק הרב יצחק לוי (כיום ח"כ) שלימד אותי בישיבת כפר-מיימון, והרב קצנלבוגן מישיבת בר-אילן, עשו את זה בדרך מרתקת, אבל הם היו יוצאי דופן. - למה נטשת? הדרך שבה אני רואה את המציאות כיום היא אחרת. התפיסה הכללית שלי השתנתה. אני רואה את הדברים באופן רחב יותר. - איך אתה מביא לידי ביטוי את עברך הדתי? ידיעת המקורות נתנה לי אוצר עצום של ידע. זה מתבטא בכל נאום שאני נושא או כותב, ובעצם בכל עשייה. כמי שמוקיר ומכבד את החינוך הזה, אני מתכוון לשלוח את הילדים שלי למסגרות חינוך דתיות, או לפחות לדאוג שחלק מהחינוך שלהם יהיה במסגרות כאלו.

בוגר התיכון הדתי צייטלין בתל-אביב. חבר כנסת בסיעת שינוי. - מה נשאר לך ממה שקיבלת בחינוך הדתי? הידע. השתחררתי בשמחה גדולה מהאמונה ומהמחויבות. חוויה חיובית: מעולם הדת, האמונה ושמירת המצוות אני לא חושב שיש לי חוויה מעצבת או משמחת במיוחד. זה היה בשבילי עולם של עבדות משמימה. ובכל זאת: התרשמתי עמוקות מפרופסור ליבוביץ, אבל זה היה כשכבר הייתי חילוני ברמ"ח אבריי ושס"ה גידיי. - למה נטשת? כי אני חושב שהעולם הזה מלא שגיאות, טעויות, הטעיות ועבודה בעיניים. - איך אתה מביא לידי ביטוי את עברך הדתי? אני ממשיך ללמוד, לחקור, לדרוש ולהתעניין בתולדותיו של אותו אוסף רופף של שבטים שהתאגד תחת הכותרת העם היהודי. ביקשתי וקיבלתי את ריכוז ענייני דת ומדינה במפלגתי, ואין יום שאני לא מקהה את שיניהם של אלו שחושבים שהם יודעים מה להשיב לאפיקורס. אני חושב שמחובתו של כל אדם ששייך לעם הזה להכיר את תרבות עמו. מבחינתי, 'התרבות היהודית' היא הדת מינוס האל, ואני רוצה להכיר אותה אף שאינני מקבל אותה כמחייבת מבחינה דתית. ההתעסקות שלי ביהדות כתרבות עוזרת לי להתמודד עם אנשים שמתעסקים באותה תרבות כדת. המטריה היא אותה מטריה.

בוגרת סמינר בית יעקב בפתח-תקווה. סופרת, עיתונאית ומרצה לתנ"ך. - הנסיבות: נולדתי בחיפה בבית חסידי, נצר למשפחת אדמו"רים. תהליך ההתנתקות שלי מהעולם החרדי נמשך שנים. התחנה המהותית ביותר התרחשה בגיל 27, אז נישאתי לאדם חילוני. - מה נשאר לך מהחינוך שקיבלת? המעבר מהעולם החרדי היה מיוסר מאוד והתאפיין בתחושת החמצה, בעיקר בכל הקשור לידע ולהשכלה רחבה, שעד היום חסרה לי. בשנים האחרונות אני שמה לב שכל מה שיש לי נובע ממה שקיבלתי שם. אין לי יכולת להתנתק מההוויה האישית והמשפחתית שלי, ולכן אני גם לא יכולה להפסיק לדבר עליה וליצור מתוכה. במחוזות תרבותיים אחרים אני זרה. אין לי ספק שאלמלא למדתי בחינוך חרדי, לא הייתי כותבת כפי שאני כותבת, ולא הייתי מלמדת כפי שאני מלמדת. ברור לי שהרווחתי מטען עצום של עולם יהודי, שהוא אולי מורכב ומסובך ומלא קונפליקטים, אבל הכל מתחיל בו. - מדוע בחרת באורח החיים הנוכחי שלך? חוסר ההסתגלות שלי לעולם החרדי נבע מהיותי אדם שזקוק לחופש וליכולת בחירה. אני מגדירה עצמי 'חופשית' ולא 'חילונית', כי אני מקיימת עד היום הרבה אלמנטים מהעולם הדתי, אבל מתוך בחירה. בעולם החרדי אין שום חופש בחירה: הכל נקבע מראש, והמצוות הן רק חלק קטן מזה. נקבע לך מראש איך תתלבשי, עם מי תתחתני, במה תעבדי, איך תחיי, היכן וכיצד ילדייך יתחנכו, ועוד מיליוני כללים אחרים שאמנם אינם רשומים בשום מקום, אבל הם חזקים מכל דבר אחר. אימת הציבור עלייך כל הזמן, וזה לא התאים לי. - חוויה חיובית: החוויה הכי חיובית שאני זוכרת מהעולם החרדי קשורה בחברה מחבקת, אוהבת ומלאה בחום. זאת חברה אכפתית שבה אנשים מוסרים נפשם למען הזולת שנמצא בצרה. אין מצב שמישהו יישאר לבד בחברה החרדית. זה נכון בכישלון, בחולי או בעניין כספי. המעבר לעולם החילוני הפגיש אותי עם ניכור גדול, שבו אתה לבד ולאף אחד לא אכפת ממך. קשה לעזוב את החיבוק של המשפחה והחברה החרדית. האכפתיות הזו חסרה לי היום. - חוויה שלילית: החברה החרדית, על כל הטוב והחום שבה, יכולה להיות גם חונקת ומגבילה. אין שום פרטיות, וגם כשאתה רוצה להיות לבד, אין לך יכולת. מתערבים לך כל הזמן, ויש לאנשים מה לומר לך על כל דבר.

הדריך בתנועת בני עקיבא, למד בישיבות אור עציון ומרכז הרב. ראש מחלקת חדשות ואקטואליה בגל"צ. שימש עורך בידיעות אחרונות, רכז הכתבים בהארץ ועורך תוכניות בערוץ 2. - מה אתה נושא עמך ממערכת החינוך הדתית? קושי אותנטי לקלל, קושי מטריד ומעיק לקחת לפעמים את החיים בקלות, גישה נוחה לרבדים שלמים של השפה העברית, הרבה כבוד להורים והרבה אהבה למשפחה. עם השנים גיליתי לתדהמתי שהסט הזה, לטוב ולרע, נמצא גם אצל לא מעט חילונים, אבל נדמה לי שבחינוך הדתי, לפחות זה שזכיתי לו, הסט הזה יותר נפוץ וטבעי. אני חושב, לעומת זאת, שהעובדה שנדהמתי מהגילוי המרעיש על החילונים המשובחים הוא תעודת עניות ופחדנות לחינוך הדתי. ואולי עוד משהו: ההתייחסות הראשונית שלי, האינסטינקטיבית, למושגים כמו "קידוש ה'" ו"חילול ה'" דומה להתייחסות של אדם דתי למושגים האלה. התייחסות שבטית לגמרי. כשדתי מביא כבוד לאומה אני גאה, וכשדתי עושה בושות אני מתבייש. במובן הזה אני עדיין קצת בתוך השבט. - למה בחרת באורח החיים הנוכחי שלך? אני לא חושב ש"בחרתי" דרך. אולי בחרתי בכמה דרכים, ואולי יותר מש"בחרתי", פשוט הבנתי שאני בנוי כך שכמעט אין לי ברירה אלא להטיל ספק כמעט בכל דבר: בהחלטות של הכנסת, במניעי האקטיביזם השיפוטי של נשיא בית המשפט העליון, בשיקול הדעת של המנהלים שלי לדורותיהם, בניקיון הכפיים של כמה מהפרשנים הכלכליים, באבחנות החדות של האינסטלטור שלי, במידת החופש שהותירו לעצמם חילונים קיצוניים, וגם בפרשנות האורתודוכסית המקובלת לחלק מהתרי"ג. עם השנים קרה לי משהו טוב: הכרתי כמה אנשים שבהם אני לא מטיל ספק. - חוויה חיובית: מוצאי יום כיפור בישיבת אור עציון, מיד בתום תפילת ערבית, דקה לפני השעטה במורד המדרגות בדרך לחדר האוכל ולפני ההתנפלות על הקפה והעוגה. הרב דרוקמן, יהודי יקר ומחנך אמיתי, נהג לומר ברגע המרטיט הזה משפט שאין אדם שפטור מללמוד ממנו: "כל היום הייתם מלאכים, אבל עכשיו, בדרך לחדר האוכל, תהיו בני אדם". - חוויה פחות חיובית: כמה שנים לפני כן, בישיבה אחרת, מצאתי עצמי מטמין ומפעיל רימון-עשן צבאי צהוב מתחת לכיסא של רב, בבית המדרש, באמצע תפילת שחרית. אני לא טוען שהאירוע הפלילי הזה הוא מקור לגאווה, אבל היום, 22 שנים אחרי, אני מבין שזו היתה דרכי המשונה להביע מחאה על הצביעות, השטחיות, הסתמיות והעסקנות, ועל עוד כמה דברים. - יוצא לך להיעזר או להדגיש את עובדת היותך בעל עבר דתי? אי אפשר שלא. לפעמים, רק לפעמים, אני משתדל להימנע מזה, אבל נדמה לי שאני לא מצליח.

בוגרת התיכון הדתי 'יד לכ"ה' בצפת. עיתונאית במעריב ותסריטאית. - מה לקחת איתך מהתקופה הדתית שלך? התחנכתי בבית ספר דתי מהסוג שהיה מקובל אז בעיירות פריפריה כמו צפת, בשולי המיינסטרים הדתי, בית ספר שמנסה להיות דתי אבל טובל רובו ככולו בקוסמטיקה של הדת ולא במהות. אצלנו, דתי היה אדם עם כיפה, דתייה היתה אשה בכיסוי ראש, והדת היתה אוסף הוראות הפעלה. רק מאוחר יותר, כשבגרתי ועברתי לירושלים, הבנתי כמה החמצתי, כמה החינוך הקלוקל הסתיר לי בעצם את אלוהים. - חוויה שלילית: בבית הספר שלנו, האמונה והדיאלוג עם הישות העליונה תפסו מקום שולי למדי. הדבר החשוב היה החיצוניות, אולי מפני שזו היתה עבודה קלה יותר מצד המורים לדקדק בה. לעולם לא אשכח את מנהל בית הספר שלי דאז, בר-כוכבא קראו לו, פותח את תפילת הבוקר של הבנות בנאום חוצב להבות. הוא חלק עמנו חוויה שלא היה צריך לחלוק: "אתמול אחר הצהריים", סיפר בדרמטיות לבנות האוחזות בסידורן, "הלכתי במדרחוב של צפת וראיתי את מרב, תלמידה בכיתה ט' 2, במכנסי ג'ינס הדוקים!!! לא האמנתי למראה עיני". דממה השתררה מסביב. איכשהו ניסיתי להזדעזע, אבל לא ממש הצלחתי. הוד הטקס שקיים כבוד המנהל היה מזעזע הרבה יותר מאשר העבירה שנעברה. אבל מרב זו, ילדה טובה היתה, לא מכנסי ג'ינס הדוקים ולא נעליים, בסך הכל מכנסי ג'ינס מהסוג שלבשו אמה, אחותה, ושאר הנשים שהכירה מינקות. טקס הביזוי הקולקטיבי נוכח מאות בנות, וגם גלגול העיניים המזועזע, כאילו באמת מי מאתנו האמינה שחיזיון זה היה הפריצות בהתגלמותה, עשו תחושת מחנק. אישית, הרבה יותר צרם לי הטקס. ההשפלה הקולקטיבית. המבט הגברי של איש בגיל העמידה בנערה מתבגרת, החיטוט הפומבי שלו במיניותה. וכן, גם מפטפוטי המורה בשיעורי ה'אישות', שהזהירה בקול מאיים מה"יצורים ההם, נוטפי הריר, שאמנם יושבים במסדרון הסמוך אבל הם שונים כל כך, ובנויים אחרת, ומחפשים רק דבר אחד". לעזאזל, אלה בדיוק היו היצורים שעמם היינו אמורות להקים בית משותף בבוא היום. תבונה רבה לא היתה שם; היו הרבה תופעות שמתקיימות בפריפריה המוזנחת של העולם הדתי ומרחיקות מאות ואולי אלפי אנשים ממה שהיה אמור להיות דיאלוג נקי ופרטי של אדם עם אלוהיו. למה נטשת: אחרי התיכון והצבא הלכתי להתמקצע בלימודי הפילוסופיה, וגיליתי שהדת היא רק תשובה אחת מני רבות, ושאפשר לחזור בהרבה תשובות, וגם לצאת בהרבה שאלות, כל אחת שונה מרעותה. - דתל"שיות: תמיד אהיה דתל"שית. הדתיות-לשעבר היא סוג של תת-מגזר. תמיד נזהה אלה את אלה, כמו צאצאים של כת דמיונית נכחדת. לעולם לא נהיה חילונים ממש אלא דתל"ש, סוג של חייזר ישראלי. תמיד מסתכלים קצת מבחוץ, תמיד על הגדר, עם לפחות שתי נקודות מבט על כל דבר, תמיד תהיה לי בעיה עם "קודש", עם דברים מורמים מעם, עם ערכים מוחלטים, עם דוקטרינות מוחלטות. בשבילי הדתיות-לשעבר היא סוג של זהות, צבע, שיוך - גם אם רופף, נקודת מוצא ומסגרת מושגית לצאת ממנה ולהמשיך הלאה, כדי למצוא, ובעיקר כדי לחפש. - האם הרקע שלך מתבטא כיום בעבודתך? ודאי שיוצא לי לעשות שימוש ברקע הדתי שלי במסגרת עבודתי כעיתונאית וכתסריטאית. זה חלק מהמטען התרבותי שלי, חלק מהשקפת העולם. בעבודה העיתונאית זה עוזר לי להכיר מקרוב קבוצות ותת-מגזרים. בחיים עצמם זה תמיד מאפשר לראות את האחר, לחפש עוד נקודות מבט, לבחון כל דבר פעמיים, להיות אדם פחות חד-ממדי עם חיישנים מפותחים יותר להבל וריק וחארטה מזוקקת מהסוג שקיים די הרבה היום.

בוגר בית הספר היסודי והתיכון 'מעלה' בירושלים. העורך הראשי של מעריב, סופר ופובליציסט. - מה לקחת איתך מאותם ימים: אהבה גדולה לתרבות היהודית ולדת, יחד עם שותפות גורל ודאגה לזהות היהודית שלנו. לקחתי גם את האהבה לספר ולתרבות הכללית, שלפי דעתי היהדות מחנכת אליה. - חוויה חיובית: החוויה הכי גדולה שזכורה לי היא הוויכוחים והדיונים שניהלנו בהפסקות, במחנות ובימי שדה של הגדנ"ע. היינו מפליגים אז בדיונים פילוסופיים ותיאולוגיים, בדרך כלל גבוהים בהרבה מרוב שיחות הסלון שאני חווה כיום. אני חושב שזה בא לידי ביטוי במחזור שלי, שהוציא כמה אנשים יוצאי דופן כמו הסופר חיים באר, דוד ברודט, פרופ' אבי רביצקי והרב יעקב לבנון. היינו צעירים, אבל גם היינו משכילים ולמדנים וזה היה כיף גדול. - חוויה שלילית: בבית הספר שבו למדתי, המורים היו מכים את התלמידים. אם היום היו עושים דברים כפי שנעשו שם, כל המורים הללו היו מוצאים עצמם בבית סוהר. התופעה הזאת פחתה קצת כשהגענו לתיכון, אבל הרושם השלילי נותר. אף שאני יכול להבין מה עמד מאחורי החינוך הקפדני והפרוסי הזה, אני לא מסכים איתו. הערך המוסף היחיד שאני יכול למצוא הוא העובדה שככל שהמורים היו יותר אלימים כלפינו, כך העדינות ששררה בינינו, התלמידים, הלכה והתעצמה. - מדוע בחרת באורח החיים הנוכחי שלך? הבית שממנו באתי איננו בית דתי. את אורח החיים החילוני חייתי מאז ומעולם, כך שאינני חש שעשיתי שינוי כלשהו. - עד כמה מתבטא בעבודתך החינוך הדתי שקיבלת? זה מתבטא בכל יום, ואני מתכוון לזה. בשפה, באסוציאציות ובעיקר בהבנה של הציבור הדתי, של המאוויים, הפחדים והחלומות שלו. יש לי המון אמפתיה לציבור הזה, ואני עד היום מרגיש עצמי באיזשהו מקום חלק ממנו. הדעות שלי בנושאים רבים שואבות מהמטען שקיבלתי באותן שנים. אני, לדוגמה, מתנגד בכל מאודי לתרבות הקניות ולהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. הדאגה לדמותה הציבורית של השבת ולנושאים יהודיים נוספים בהחלט חשובה לי עד היום.

למד בבית הספר הדתי יבנה בחיפה ובתיכון הדתי שחם בקריית-ביאליק. שחקן קבוצת הכדורסל הצרפתית ננסי. בעבר שיחק בהפועל ירושלים. - מה נשאר לך מהתקופה הדתית? בעיקר דברים שהיו ונותרו טבועים. למשל, עד היום אני מחפש בכל דלת מזוזה, וכשיש כזו אני גם מנשק אותה. אני מניח תפילין בכל בוקר. אין מצב שאני מוותר על התפילין, גם כשאני נוסע למשחקים בחו"ל. חבריי לקבוצה כבר רגילים לראות אותי מניח תפילין אפילו באמצע שדה התעופה. - חוויה חיובית: אני מאוד מתגעגע למשפחתיות, לארוחות השבת הגדולות שבהן כל המשפחה מאוחדת. היהדות כחוויה משפחתית תישאר אצלי תמיד כזיכרון טוב. - חוויה שלילית: תפילת שחרית של שבת בבוקר. תמיד הברזתי לפני הסוף, כי זה היה תמיד ארוך מדי ונראה לי כמו משהו שלא הולך להיגמר. אין לי מושג איפה מקבלים סבלנות לשבת שעתיים וחצי באותו מקום. - למה נטשת? זה נטו עניין של נוחות. קל לי יותר עם אורח חיים חילוני. שום עניין מעבר לזה. - עד כמה הרקע הדתי שלך מתבטא כיום בעבודתך? די הרבה, בעיקר משום שיודעים שאני בא מרקע דתי. גם פה, בצרפת, מזמינים אותי ואת אשתי לארוחות, לדיונים ולאירועים של הקהילה, ויוצא שאנחנו משתתפים די הרבה גם בתפילות ובאירועים דתיים. בסך הכל יש לי מטען שלא שכחתי אף פעם, ותמיד טוב לחזור ולהתחבר.

בוגר מדרשיית נעם בפרדס-חנה וישיבות חרדיות. חבר כנסת בסיעת העבודה. - מה קיבלת מהחינוך הדתי? כל מה שיש לי קיבלתי במדרשייה, אבל המטען המרכזי הוא ללא ספק ש"דרך ארץ קדמה לתורה". גם אם אני לא מקפיד על קלה כחמורה, אני משתדל ללכת לבית הכנסת, וכשיש לי הזדמנות אני מתפלל מנחה וערבית. אני מאמין שכדי לפנות בבקשה לקב"ה לא צריך להיות דתי. אני אדם שאוהב דת ורחוק מהדימוי שמציירים לי. - חוויה חיובית: ערב שבת עם המשפחה, חוויה של התעלות ושל 'ביחד'. זו חוויה שאני מקפיד לשמור עליה עד היום. אנחנו יושבים אצל ההורים, ולפעמים אני גם לומד עם האחיין שלי פרשת שבוע עם תרגום אונקלוס. - חוויה שלילית: לא אהבתי קיצוניות ושימוש באלוהות ובמשיחיות כדי לקדם עניינים גשמיים. לא אהבתי את השימוש הציני שעושים לפעמים בתורת ישראל, כשהופכים אותה לקרדום לחפור בו. המדרשייה עצמה אינה דוגמה לכך, כי הרב יגל חינך אותנו להיות קודם כל בני אדם, ושפינו ולבנו יהיו שווים. - למה נטשת? זה לא שיום אחד ראיתי כוכב מנצנץ בשמיים ואמרתי "איזה אידיוט אני". פשוט רציתי להיפתח לדברים נוספים. היה לי מאוד כיף בעולם הדתי, השתדלתי להתנהג כמו שצריך, וכיום טוב לי מאוד בעולם החילוני. אני מרגיש שאני משלב בין העולמות בלי שום בעיה. - איך אתה מביא לידי ביטוי את עברך הדתי? לאורך כל המסלול הפוליטי שלי, היכן שיכולתי לסייע לתורת ישראל עשיתי זאת. היתה לי הזכות לסייע בהקמת העיר החרדית אלעד. אני בקשר עם המדרשייה ומשתדל לעזור כשהם פונים אלי. בנוסף, אי אפשר לקחת ממני את המטען הרוחני שקיבלתי. אני יודע פרקים שלמים מהתנ"ך על פה, והשימוש בביטוי 'בעזרת ה'' כבר בכלל לא בשליטתי. אני משתמש כל הזמן בציטוטים, ואפשר לבדוק את זה בפרוטוקולים של הכנסת. בסך הכל אני חושב שלא קל לחברי הכנסת הדתיים איתי.

בוגר הישיבה התיכונית קריית-הרצוג בבני-ברק. שחקן תיאטרון וטלוויזיה ומפיק. - מה קיבלת מהחינוך הדתי? עיצבו לי את האישיות והחדירו לי מושגים. היום, כשאני מגיע לסט, אני מוצא את עצמי מדבר במושגים של שליחות. למרות שהמקצוע שלי על פניו לא קשור לדת, אני מרגיש שליח מצווה לשמח אנשים ולעשות להם טוב. אני גם משוחח הרבה על מסורת ודת. - חוויה חיובית: עונג שבת, אווירת ה'ביחד', המשפחה, הברכות, הקידוש, השירים, הניגון, תחושת ההתעלות. חוויה שלילית: לא היה הרבה חופש. אוי ואבוי למי שלא הלך בתלם. פעם יצאנו לבלות בתל-אביב, ומחנך אחד תפס אותנו שם והעניש אותנו קשות. לא הבנו מה הוא עשה שם, אבל זה כבר סיפור אחר. לדעתי אפשר לשלב. גדלתי על ברכי בני עקיבא שמשלבת תורה ועבודה, ולדעתי אפשר לשלב ולעשות גם וגם. - למה נטשת? אנחנו בסוג של קִדמה והתפתחות של שנות האלפיים, ואני קצת נבלעתי בתוך הקדמה הזאת. אמנם לא נשארתי כל כך דתי, אבל אני עדיין מאמין. אני לא מכיר אחד שמקיים תרי"ג מצוות, אז אני מקיים קצת פחות. החיים שלי כיום הם ניסיון לשלב בין החומרי והרוחני.

בוגר הישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים. שר הבריאות. - מה לקחת אתך הלאה? מטען גדול של שורשים שהולך איתי לכל מקום. כשאתה לומד בחינוך הממלכתי-דתי, ובפרט בישיבה כמו נתיב מאיר, אתה רוכש ידע רב בתלמוד ובהלכה ורגש עמוק למורשת היהודית שלנו. - למה נטשת? זו תוצאה של תהליך ארוך שהביא אותי להעדיף אורח חיים מסורתי. אמנם אינני חובש כיפה כיום, אך הכיפה נמצאת איתי בכל אשר אלך, באופן מטפורי ומעשי כאחד. אני מנסה גם להעניק לילדיי מהמטען שרכשתי. - חוויה חיובית: שיעורי ההלכה והמוסר שזכיתי לשמוע מראש הישיבה הרב אריה בינה זצ"ל, שהיה אדם גדול ומחנך דגול. - חוויה שלילית: בחג החנוכה תשל"ה נעדרתי מהלימודים בישיבה כדי לשהות עם ראשוני העולים לסבסטיה במאבק על ההתיישבות ביהודה ושומרון. כשחזרתי לירושלים המתין לי מכתב אזהרה שאם עוד פעם אעדר מהלימודים - יעיפו אותי מהישיבה. - ביטוי לעבר הדתי כיום: ילדיי יודעים שגדלתי בבית דתי, ולצערי העמוק הם לא זכו להכיר את אבי, אבל הם יודעים מה היה בית אבא בעבורי. אף שאינני מקפיד בתרי"ג מצוות, אני מקפיד להעביר לילדים ולו במעט מחוויות הבית הדתי שבו גדלתי - בקידוש וזמירות שבת, בהליכה מעת לעת לבית הכנסת, וכן בהסברים על מהותה של השבת, מועדי ישראל והמורשת היהודית.

בוגר התיכונים הדתיים הימפלרב והרטמן בירושלים. סופר, שדר 'רדיו ללא הפסקה' ובעל טור אישי שבועי במעריב. - מה נשאר איתך מאותם ימים? כמאמין שאיננו שומר מצוות, הדבר העיקרי שנותר אצלי הוא הנושא של דרישת אלוהים. מדובר בתהליך שלעולם לא יסתיים. רק לשם ההבנה: אנשים מסוגו של טומי לפיד מגעילים אותי, משום שאצלי אין שום קשר בין נאורות ובין אתיאיזם. היהדות היא לדעתי היצירה האנושית הנעלה ביותר. אני גאה להיות יהודי, אוהב ללמוד ולהרחיב ידע, ושמח בדבר הזה. הבן שלי אמור להיכנס עכשיו לגן חובה, ויש לי התלבטות אמיתית. אני רואה בחינוך הדתי-לאומי - לא זה החרד"לי, אלא המתון שיודע להכיל בתוכו הכל - את סוג החינוך הראוי והנחשק ביותר. מצד שני, אם באמת אכניס אותו לגן דתי, אראה בכך סוג של ויתור. אבל הוויתור הזה מקובל עלי, ואני מבין את ההיגיון והחשיבות שטמונים בו. - חוויה חיובית: מורה בהרטמן, אדם יקר בשם דוד דישון, שהצליח להחדיר בי אהבה מחודשת ללימוד הגמרא ולמחשבת ישראל. הוא איש חכם, תם, ישר ונפלא. זכיתי שם למחנך נפלא נוסף - ד"ר חגי בן-ארצי, שאז עוד היה בגרסת הלייט שלו, לפני שהוא התחרפן. בעיני, מי שקורא למלחמת אחים ולמצדה שנייה הוא מחורפן לגמרי. אבל כמחנך ומורה לתנ"ך אין שני לבן-ארצי. זה אדם שהתנ"ך חי אצלו. - חוויה שלילית: יש לי שתיים. האחת: בתיכון הימלפרב היו טופחים לנו כל בוקר על הגב, כאילו במקרה, כדי לבדוק אם לבשנו ציצית. החוויה השנייה קשורה לבית כנסת בחיפה שבו התפלל דוד שלי. הייתי אז בן 14, בתקופה מאוד דתית ומאוד מוחצנת. הלכתי עם כיפה גדולה וציציות בחוץ, והייתי מתפלל כשהאצבעות שלי משולבות ומונחות על החזה. בא אלי מישהו ואמר לי: "תפסיק להתפלל ככה, רק נוצרים מתפללים ככה". לקחתי את זה קשה, כי הוא עשה את זה בפרהסיה והלבין את פני ברבים. למחרת היום היתה הפעם הראשונה שבה לא הנחתי תפילין. כל כך נעלבתי, ורק שנים לאחר מכן הבנתי איך קלות בלתי-נסבלת של הערה מקרית יכולה לשנות הכל. - למה נטשת? אם הייתי רוצה להרשים אותך בתשובה מושכלת ומנומקת, הייתי אומר שזה מתוך חשיבה פילוסופית על מקומו של אלוהים בחייו של אדם. אבל כמו אצל רבים אחרים גם אצלי מדובר בשילוב בין הדרישות הגדולות של הדת ובין משבר משפחתי שחוויתי, שקשור לעובדה שהורי התגרשו. הדת היהודית היא דת מאוד משפחתית, וקשה לשמר מסגרת דתית במשפחה חצויה. היו נסיבות נוספות הקשורות לתיכון הרטמן, שהעריך והדגיש את הצד ההגיוני של הדת וביקש לעגן הכל בטיעונים רציונליים. זה הפך את הכל למנוכר וקר, והביא למצב שבו אין לאלוהים שום משמעות אישית בחיי - מנחמת, מלטפת או מוערכת. וכשאין צורך באלוהים, פשוט מוותרים עליו. - המטען הדתי שלך מתבטא כיום? מעבר להערכה ולאהבה שאני רוחש למקורות ולבסיס התרבות שלנו, אני משתמש הרבה ביסודות היהודיים בכתיבה שלי - גם כנושאים וגם כטכניקה. אני אמון על הכלל האומר שאפשר למצוא בכל דבר את הקודש, ולכן הרבה פעמים אני בונה סיפור או טור עם מוטיבים תלמודיים-מדרשיים. אולי יש כאלה שזה לא מוצא חן בעיניהם, אבל הדרך הזאת נותנת לי להרגיש מאוד אותנטי, מקורי וגם יהודי.

בוגר בית הספר הממלכתי-דתי בר-אילן בתל-אביב. מנחה בטלוויזיה וברדיו, מגיש תוכנית הבוקר של 'קשת'. - הנסיבות המקדימות: אני יליד הקיבוץ החילוני שדה-יצחק. סבי, שהיה חסיד סוכוצ'וב, לא ראה בעין טובה את ההתיישבות של בנו וכלתו במקום כזה. הוא דחק בהם לעזוב, ובראשית שנות החמישים המשפחה עברה לתל-אביב. וכך הגעתי לבית הספר בר-אילן. - מה נתן לך החינוך שם? השנים הללו מנעו ממני התחבטויות שקשורות בזהות ובשייכות, שבדרך כלל באות בשנים שלאחר מכן. אני רואה היום הרבה חברים חילונים שלי שמרגישים נחותים ונבוכים במפגש שלהם עם הדת. אצלי זה לא קיים, כי החינוך היהודי שקיבלתי יצק אצלי הערכה ברורה ליסודות התרבותיים של היהדות, כך שההסתכלות לא באה מכיוון של ביקורת או מבוכה. - אז מדוע בחרת באורח חייך הנוכחי? מכיוון שבמקור לא הייתי אף פעם דתי, המושג "בחירה" לא קשור אלי. פשוט נשארתי מי שהייתי. - חוויה חיובית: מורה ששמו גולדשמיט, אדם שלא אשכח כל ימי. גם כשהוא כעס, היה בו חיוך שאי אפשר להסביר במילים. הוא הותיר בי רושם עמוק של טוב לב וחום אנושי נדיר. - חוויה שלילית: לאבי, שעבד כנהג ב'דן', הקואופרטיב העניק פעם שיט בירקון בשבת, והוא לקח אותי. השמחה שלי התחלפה בתסכול גדול כשהתברר שעל גדות הירקון הולכים החברים שלי מהכיתה. הם עקבו אחרינו מהגדה, וכל הזמן צעקו לעברי "אותך למורה, אותך למורה". ביום ראשון ניגש אלי המורה שלי, ואז היה ברור שהחולירות באמת הלשינו. המורה, אותו גולדשמיט, שאל אותי אם נכון מה שסיפרו לו, והאם אני חושב שזה טוב לחלל שבת ולפגוע בחברים. אמרתי שזה לא טוב, אבל גם לא טוב להלשין על חברים. היה סקנדל שלם מסביב, שבסופו הזמינו את ההורים לשיחה. הסיפור השני קשור לעיתון הילדים החילוני 'הארץ שלנו', שאותו קראתי. פרסמו שם שלפי ממצאים חדשים שנתגלו בפפירוסים, משה בכלל לא היה יהודי, אלא מדייני שהגיע למצרים. כמו חכם בלילה, פתחתי את הפה בכיתה ואמרתי שמשה לא היה יהודי. כמובן קראו שוב להורים וביקשו מהם שאפסיק לקרוא 'הארץ שלנו' ואעבור ל'הצופה לילדים'. סבי חתם על מינוי לעיתון בשמחה, ומאז קראתי בשקיקה את שני העיתונים. בכל בוקר, כשכולנו היינו צריכים להראות למורה את הציצית שלנו, אני הייתי צריך להראות גם את גיליון 'הצופה לילדים'. - מתי מתבטאת עובדת היותך בוגר חינוך דתי? "אני חושב שכל הזמן. גם כשעברתי לבית ספר חילוני, המשכתי במקביל ללמוד באופן אישי אצל הרב איסר פרנקל, ולימים הוא גם היה זה שהכין אותי לבר מצווה. למדתי איתו משניות וגמרא קרוב לשלוש שנים, והמטען הזה הוא חלק ממני עד היום.

בוגר מדרשיית נעם בפרדס-חנה. ראש החטיבה הבנקאית בבנק לאומי. - מה קיבלת מהחינוך הדתי? הרצון להבחין בין עיקר לטפל, והרצון לחפש משמעות אבל לחיות גם עם העובדה שאין כזו. - חוויה חיובית: פורים במדרשייה והצ'ולנט בשבת בבוקר, אחרי הרעב שנמשך עד לאחר התפילה. - חוויה שלילית: כשהיינו צריכים להסתיר את החברות. - למה נטשת? אני לא מאמין. לא נשארתי בעולם הרבני, אבל אני בהחלט מרגיש חלק מהעולם היהודי. - איך אתה מביא לידי ביטוי את עברך הדתי? עיקר המטען החינוכי שלי בא מהמדרשייה. הערבות ההדדית והמחויבות לחברים היו הדברים המהותיים שקיבלתי שם, ועם זה גם יצאתי.

בוגר בית הספר הדתי עציון בתל-אביב ותנועת בני עקיבא. פרשן ספורט. - מה נשאר לך מהחינוך הדתי? הכל. גרסא דינקותא לא משתכחת. בעוונותיי, כיום אני רק מסורתי, אבל אני מחפש חיזוקים כדי לנהל אורח חיים דתי. - חוויה חיובית: המפגשים של בני עקיבא בשבת. - חוויה שלילית: המורה שלי לגמרא. הוא לא התייחס אלינו, התלמידים שבאו משכונת רמת-ישראל, בהגינות ובתרבות. הוא היה לוקח סרגל ומכה אותנו על האצבעות. לעומתו, מנהל בית הספר, אליעזר זילברשטיין ז"ל, היה איש אציל נפש, משכמו ומעלה. - איך אתה מביא לידי ביטוי את עברך הדתי? אני מניח תפילין, שומר כשרות ומחנך את הילדים שלי - שבעוונותיי לא לומדים במוסדות דתיים - שלא לאכול במקדונלד'ס כי מוכרים שם צ'יזבורגר. אני חושב שגם הבוטות שלי כפרשן, שמופנית אך ורק למי שראוי לבוטות, היא ביטוי לרקע שממנו באתי. אדם שמקבל חינוך דתי מתחנך למחות נגד עוולות, וזה מה שאני משתדל לעשות כפרשן. כבר אמר אלכסנדר ינאי לשלומציון המלכה: "אל תתייראי לא מהפרושים ולא מהצדוקים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס".

התחנך במוסדות חרדיים בירושלים ובעמנואל. בוגר ישיבות אור ישראל בפתח-תקווה וקול תורה בירושלים. עורך בחדשות ערוץ 10 ומגיש טלוויזיה. - מה לקחת איתך מאותם ימים? אני לא שייך לאלו שמביטים אחורה בזעם ורואים הכל שחור. היו דברים חיוביים והיו שליליים. אחד הדברים שהכי מטרידים אותי בעולם החילוני, ושימנעו ממני, או לכל הפחות יעכבו אותי, מלהביא ילדים לעולם, הוא החינוך. העולם החרדי הצליח לנהל מערכת חינוך שבהרבה מובנים עולה על אלו החילוניות, גם אם אני לא מסכים עם כל השיטות. - חוויה חיובית: לחוויות החיוביות שאני נושא מאותה תקופה אין משמעות עודפת. בחלק מארוחות השבת היה משהו. פה ושם היו רגעי חסד שכאלה. אבל אני בעיקר זוכר את המשמעת הנוקשה והקפדנית. - מה שמביא אותנו לחוויות שליליות: לצערי כאלו יש לי בשפע. החל ברבי מהחיידר שהכה אותנו על הציפורניים בסרגל אלומיניום בכל פעם שעשינו מעשה רע או לא ידענו את התשובה לשאלה, וכלה במנהג לשטוף את הפה בסבון כלים 'אמה', שהיה הכי פופולרי באותם ימים, אם אמרת מילה גסה או קללה. - למה נטשת? אפשר לומר שהבחירה נבעה מסקרנות, שהלכה והתגברה ככל שהיא הוחנקה ולא באה על סיפוקה. אני אדם סקרן שאוהב ומעריך אנשים סקרנים, כי זה מפתח חשיבה ונותן עניין לחיים. לא יכולתי לחיות עם הסגירות של העולם החרדי. לכן אני נוהג לומר שנולדתי בטעות בגוף של חרדי. - האם יוצא לך להיעזר בעברך הדתי? בעבר נעזרתי בו הרבה, כיום אני עושה זאת פחות. מה שכן, אני משתדל להזכיר לעצמי מאין באתי ואת הדרך שעברתי. כשאני מגיע ללמצב מורכב בחיים, אני חושב על כך שיכולתי היום להיות במקום אחר לגמרי; כלוא באיזו סמטה במאה-שערים ומטופל בעשרה ילדים. ההשוואה הזאת גורמת לי להרגיש בר מזל ומרוצה מהמקום שבו אני נמצא.

בוגרת התיכון הדתי צייטלין בתל-אביב. סופרת ועיתונאית. - קיבלתי מהחינוך הדתי: אופקים רחבים מאוד, ואת זכות הבחירה. מי שגדל במסגרות הדתיות יכול לבחור אם הוא רוצה להמשיך במסלול הזה או לא. הילדים שלי, שגדלים במסגרת חינוך חילונית, לא יודעים מה חסר להם ומה הם מפסידים. - חוויה חיובית: תוכנית לימודים מאוד עשירה. - חוויה שלילית: השנים בצייטלין' היו הקשות בחיי. המסגרת היתה קפדנית מאוד, מבוססת על חוקים של "ככה זה צריך להיות" ולא מאפשרת חריגה או סטייה. בשנות התיכון הייתי כתבת נוער ב'מעריב לנוער' ופרסמתי שם שירים וסיפורים. המורים שלי החליטו שלא נאה לנערה דתייה לכתוב שירים, וודאי שלא לפרסם אותם, כי כבודה של בת מלך פנימה וכל דבר שיש בו פרסום והתערטלות רוחנית הוא פסול. כתוצאה מכך הייתי מועמדת לסילוק מבית הספר. האמת היא שהייתי שמחה אם היו מסלקים אותי, כי רציתי ללמוד אמנויות בתיכון תלמה ילין; אבל להוריי היה חשוב שאלמד במסגרת דתית, והם נלחמו שלא יסלקו אותי. כדי שאוכל להמשיך לכתוב, בחרתי בשם העט "סמדר שיר" ובו חתמתי על כל מה שפרסמתי. לקח להנהלת בית הספר שנה לקשר בין מה שפורסם במעריב לנוער לביני. לפני שבועיים התקשרו אלי מצייטלין ובקשו שאבוא להרצות. אמרתי שאני מצטערת, אבל אני לא יכולה לחזור לשם. הם אמרו לי: "עברו הרבה שנים, השתנינו, אנחנו הרבה יותר פתוחים", אז אמרתי שעברו הרבה שנים אבל לי היו נעורים רק פעם אחת, והם היו מאוד עצובים. אני חושבת שגם במסגרת דתית שמחייבת שמירת מצוות, אפשר ללכת יותר לקראת הפרט. בני אדם לא עשויים כמו הלביבות של טשרניחובסקי. החוכמה של העוסקים בחינוך היא להבין שלא כולם אותו דבר. - איך את מביאה לידי ביטוי את עברך הדתי? אני כותבת בדף השבועי של תנועת מבראשית של הרב מרדכי אלון. לילדי בתי הספר אני כותבת בכל שבוע סיפור עם דילמה אקטואלית שמבוססת על הפרשה, ולילדים הקטנים אני כותבת שיר בחרוזים. צריך לקרב ילדים ובני נוער לפרשת השבוע, ואני מאוד מצטערת שהילדים שלי, שלומדים במסגרות לא דתיות, רחוקים ממנה מאוד.