לאחרונה גיליתי קשר ישיר בין טלוויזיה ואוכל.
ראשית, רוב האנשים אוכלים תוך כדי צפייה בה, שנית, היא מוכנסת אל המערכות שלנו בדיוק כמו מזון מעובד, ושלישית, מסתבר שגם תכניות טלוויזיה גרועות יכולות לעשות לי קלקול קיבה.
היסטרית "כוכב נולד", ו"הדוגמניות" עוד ניקרה במוחי זמן רב אחרי שהפכה לי את המעיים.
מה יש שם? מה גורם לאנשים לזמר תפילות לצלם-ברוך-הוא, או לשופט עם הכרס שבמרומים, בשאיפה להיות ה"אדם הנבחר"?
מהם שדות האליסיום של העם שלנו היום?
מהו גן העדן? איך אפשר להגיע לשם?
לצערי, התשובה רומנטית וחיננית כמו מסטיק מלפני שבועיים על סולית נעל של עובד תברואה-
הפרסום הפך מכלי, למטרה.
אנו סוגדים לפיקציות, וקונים חלומות (בהעדר חלומות מקוריים משלנו), במשרד הפרסום הקרוב למקום מגורינו.
האם אנחנו כאלו פתטים?
קצת יותר, בעצם.
למה כל כך הרבה אנשים מוכנים לקפוץ דרך חישוק שמוחזק בידיו של פאנל שופטים מפוקפק, שלא הייתי נותן לו לקבוע גם באיזו דרך חניה ברוורס היא הכי מהירה?
למה כל כך הרבה בחורות ובחורים יעשו הכל, ולא, זו לא עוד אמרה לעוסה, אלא ממש ה כ ל , כדי להיות בטלוויזיה 5 דקות?
התשובה נעוצה בשידורי הטלוויזיה בשנות השמונים.
שדרן מכובד למראה מגיש מהשטח ידיעה זו או אחרת, שכשמאחוריו מתגודד קהל "סקרנים".
כיוון שסקרנות מראה על אינטליגנציה, שמתי מילה זו במרכאות.
מכירים את הדביל התורן, שיביט בעדשת המצלמה בעיניים מהופנטות וזורחות, ובחיוך אווילי ינפנף כאילו הוא האפיפיור שמנפנף להמונים, רק בהילוך מהיר?
ובכן, זו ההתחלה.
מישהו פשוט ראה את זה בטלוויזיה, בדרך לשירותים מעד, דפק את ראשו הקרימינלי באסלה וקם בצעקה :"אאוריקה !!!!!!"
אפשר לעשות מזה כסף !!!!
פעם זמרים היו צריכים לשיר יפה כדי להתפרסם, שחקנים היו צריכים לשחק טוב כדי להתפרסם, היום פשוט צריך להתפרסם כדי להתפרסם.
אז יודעים מה ? אין בעיה.
למה להפסיק שם? אני אומר- שחבר השופטים פשוט יזרום - "כן, מאיפה את? יפה. חולמת להיות זמרת?, אהא...טוב, בואי נראה אותך מייללת כמו חתול.כן, זה מאד חשוב, שתוכלי להתחבר לחיה שבתוכך....יקירתי, עם גישה כזו לא תגיעי רחוק..."
או אולי "כן, אני חושב שיש לה יופי מאד בוגר, היא משדרת הרבה חום למצלמה אבל שהיא ליקקה לי את הנעליים, היא לא התייחסה לשרוכים, אני חושב שיש פה בעיה גדולה של היחס שלה בירידה לפרטים".
אני אומר שמגיע להם.
זוהי פסגת השאיפות שלכם?
זוהי התרומה הגדולה שלכם לאנושות?
שלמו על זה.
אני חושב שה"דוגמניות" בכלל לא בוכות מספיק- אני רוצה לראות אותן מתפלשות על הרצפה בקיא של עצמן אחרי שאכלו מקל סלרי כי אמרו להן שלא רואים להן את כל הצלעות.
אני רוצה לראות אותן עוקרות עיניים אחת לשנייה בציפורניים מטופחות היטב.
( עיניים שאחר כך, יימכרו כמובן, בצנצנת מהודרת הצמודה לDVD הכפול שיצא בסוף העונה).
אני רוצה דם.
ההקבלה בין מה שאלו יעשו בשביל להשאר על המסך, ומה שפוליטיקאים יעשו בשביל להשאר על הכסא, היא בלתי נמנעת.
מה שמוביל אותי, כעקבות שתן מצחינים על אדמה טחובה- אל המסקנה הבאה:
אלו הערכים שלנו היום-
לא משנה כמה אתה מטומטם, מושחת, חסר יכולות או כישרון- כל עוד אתה מפורסם, הסתדרת.
ואם זה כך בעולם ה"תרבות" (המילה הזו לא יכולה להיאמר באירוניה גדולה יותר בקונטקסט הזה..), או בג'ונגל המדיני, אז איזה מסר זה שולח לכל השאר?
למה לי לטרוח על לימודי מקצוע, פיתוח כשרון כלשהו או בכלל- פיתוח אישי שלי, אם כל מה שצריך זה כמה קומבינות קטנות בשביל להגיע למעמד ונכונות להשפיל עצמי עד עפר בשביל כמה לא יוצלחים ששמו עצמם לאלוהים?
וכמו חומצה מאכלת, החומר מתחיל לבעבע ולמצוא את דרכו-
אנשים חלולים מסתובבים ברחובות, בקניונים- יושבים בערב אל מול קופסא שחורה בפה פתוח ומיירר ובעיניים בוהות.
סוגדים, מעריצים.
אותם אנשים הולכים לצבא, מגיעים לתפקידים רמי דרג באותו תהליך שציינתי קודם, מגדירים מחדש את המושג "ליקוק" ו"כיסוי תחת" ולומדים את אמנות הטיוח אחרי התוצאות הבלתי נמנעות.
אבל זוהי רק ההכנה לדבר האמיתי- אז מה אם כמה חיילים נהרגו בדרך?
אחרי שיצאו מהצבא, אלו הופכים לפוליטיקאים - ואז, אם קודם היו בידיהם כמה עשרות חיים לעשות על גבם הון אישי- עתה יש כמה מיליונים.
אם קודם הסכנה לאחרים הייתה מוות פתאומי , עתה היא מוות שנמשך עשרות שנים.
ולא, אני לא מדבר על גנרלים ספציפיים, כי הם מונים רבים מדי .
עם הזמן, ילמדו הילדים גם קיצורי דרך מעולם הבריונות, להגיע למשרות רמות, ובעזרת מוחות קרימינלים מבריקים עם תארים מתקדמים- יעשו סיעור מוחות אחת לשבוע בכדי לעצב את מוחות המיליונים כך שיישארו כך - כנועים וספוגיים.
אז שבו לכם מול המסך, רוו נחת מאנשים מסכנים שחייהם ריקים כל כך, עד שמוכנים לשים עצמם בידיהם של מסכנים אחרים - רק כדי שיתנו להם משהו למלא עצמם בו.
יום אחד, תהיו כמוהם.
כנראה כבר היום.
חיו בכוונה !!!
בוב