ככל שמועד גזירת ההינתקות הולך ומתקרב, בני המכינות הקדם צבאיות הולכים ונדרשים להכריע כיצד ינהגו. נראה שבפועל, באופן לא רשמי, הולכת ומתגבשת הכרעה מעין זו: חייל רגיל ינסה לחמוק מלהכות את אחיו ולגרשם, ומן הסתם גם יתחשבו בו ויפטרו אותו מכך, כך שלא יהיה צורך להגיע לסירוב פקודה. לעומת זאת, כאלו שיש להם תפקיד פיקודי, ואולי אף כאלו שנמצאים בקורסים, אשר סירוב הפקודה עלול לפגוע בקידום שלהם, הללו יהיו ממושמעים, ויטלו חלק פעיל בעבירה.
מעבר לכל הנימוקים והתירוצים על "חורבן הבית השלישי" הצפוי, אם מפקדים יסרבו להשתתף בחינגת ההתפרקות של המדינה מנשיאה בעול ההיסטוריה היהודית והיעוד היהודי, מבצבץ ועולה נימוק נוסף: עתידנו בקידום הצבאי. מה גדולה תקוותנו כי בנינו - אשר ילכו עטורי דרגות וייצגו את הכח העברי במיטבו - הם אלו שיובילו בעתיד את צבא המדינה, ישמשו מופת לכל שכבות העם שמגיעות לצבא, ינטעו בכולם רוח גבורה, ואולי אף יזכו לכוון את הצבא בכיוון הנכון. תקוה זו - כך נראה - לא לימים רחוקים היא, אלא עשויה להתגשם בעתיד הנראה לעין.
כיוון שגדולה התקוה, ויחד איתה עזה המוטיבציה לקידום אישי (וגם איזו אם עבריה לא תתגאה בדרגות המעטרות את כתפי בנה בנה), וקשה מאד לוותר באמצע הדרך לפיסגת התהילה, נוטה הלב להיתלות בהיתרים של מה בכך, ובלבד שתנופה זו לה זכינו, לפיה לפיד הגבורה הולך ועובר לידיהם של בעלי הכיפות הסרוגות, לא יקטע באיבו. שוה לבלוע צפרדעים אחדות שהרי עתידים אנו להפוך את הקערה על-פיה כאשר יוכח במציאות, שכל תוקף הקיום הישראלי, וכל המוטיווציה לשאת בעול הקיום הזה, נמצאים אצל הדתיים, אשר אז יבינו כי יש לאפשר לנושאים בעול לפעול ולהנהיג בהתאם לרוחם. במילים אחרות: הקב"ה עצמו עתיד להרוויח מכך שקצת מתחמקים ממנו לעת עתה, ו"ביטולה זהו קיומה".
מעבר לעיוות שיש בגישה כזאת, לפיה מותר להכות להזיק ולגרש ולעשות עוולות כי "בסוף הכלל ירוויח", ומותר לעבור עבירות כי "בסוף הקב"ה ירוויח", גם ברור איזה נזק עצום יצמח לנו, אם ל"אור" סולם ערכים כזה נחנך, ועל שליבותיו נורה לילדינו לטפס. אם הקידום יהיה שיקול מכריע בצמתות של התלבטות, ואם ההשגיות תשמש מקוה לנגיעה בשרצים, מהר מאד נמצא בראש הפרמידה, במקום אליו נשואות עיניהם של צעירי הצאן, אנשים כוחניים שהגיעו לאן שהגיעו לאחר שעיגלו כמה פינות ודרכו על מה ומי שעמד בדרכם.
אמנם, מעבר להבנה כי אבוי לנו אם המנהיגות העתידנית תהיה כזאת ש"התאפקה" מלהיות כנה עם עצמה כל הדרך לפיסגה, נראה שיש מקום לתהות האם אמנם מה שנצרך לנו לעת כזאת הוא לשחזר את "יפי הבלורית והתואר" מן הפלמ"ח במהדורה דתית, והאם מזה עשויה לצמוח כעת ישועה לכלל ישראל ולמצוקותיו העכשוויות.
כדאי להפנות את השוגים בחלום הזה למסופר על בחירת דוד (בפרט לאור העובדה שבתי המדרש ה"ממלכתיים" עוסקים לאחרונה רבות במעבר משאול לדוד). מסופר שם כי כאשר בא שמואל למצוא מלך חדש מבני ישי, "ויהי בבואם, וירא את אליאב ויאמר, אך נגד ה' משיחו". תגובת ה' להתפעלות שמואל לא אחרה לבוא: "אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב". לבסוף, כידוע, נבחר הקטן, הוא דוד.
והנה הביטוי "מאסתיהו" חוזר בעצם על דברי שמואל אל שאול: "יען כי מאסת את דבר ה', וימאסך ממלך", אלא שביחס לשאול הוא מובן היטב, ואילו ביחס לאליאב לכאורה כלל אינו מתאים. שאול נבחר על-ידי ה' ולבסוף איכזב, על כן מתאים לדבר על דבר נמאס, היינו דבר שהיה טוב והתקלקל, וכבר אין חפצים בו, אבל ביחס לאליאב מה שייכת מאיסה? אם אינו מתאים, יש לומר כי לא בחר ה' בו, ואם הוא דמות שלילית יש לומר כי רע הוא בעיני ה', אבל מאיסה לכאורה שייכת במי שכבר נבחר ועכשיו נדחה, ואליאב הן לא היה כזה?
לפי פשוטו נראה שהפתרון נעוץ בהתפעלותו של שמואל. שמואל חושב כי ה' מתכוון להמליך את אליאב, מפני ששוב ניצב לפניו מישהו גבוה משכמו ומעלה, כמו שהיה שאול, "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם", ולשמואל ברור שזהו קריטריון מובהק למלוכה, כי איש כזה יכול לזכות להערצת ההמונים. אמנם ה' משיב לו כי מלכות בסגנון כזה, מלכות שנשענת על עיני אדם, נמאסה עליו. "בסרט הזה כבר היינו".
כעת, אם רוצים ששוב לא תידרדר המלכות, ולא תיכנע ללחצי ההמון (כמו שנכנע שאול פעמיים, בגלגל, כשלא המתין לשמואל מפני ראותו את נטישת העם, ובמלחמת עמלק, כשחמל העם על מיטב הצאן), צריך מלך שלבו נאמן עם ה', מלך שכאשר העם מתנפל עליו ומבקש לסקלו באבנים מוצא הוא בתוך אמונתו תעצומות שלא להתפרק - "ויתחזק דוד בה' אלקיו" (שמו"א ל, ו).
נראה כי גם בימינו, החוסן הלאומי בפני עצמו מוטל בפנינו כגוסס שמנסים להחיותו באופן מלאכותי בשיטות שעבר זמנן ונהיו מאוסות. לא מ"פיים ומג"דים דתיים שישחזרו את קודמיהם החילוניים, וכמוֹתם ינסו להחדיר מוטיווציה ולהעניק ביטחון מכוח ההתקשרות "לתפארת מדינת ישראל" הם שיושיעו אותנו בעת הזאת. בעת כזאת מה שיעודד את רוחו הפנימית האמיתית של ישראל, אשר רק מכוחה ניתן לנצח, הוא הופעתם של גיבורים המוותרים על קריירה ועל השתלבות מוצלחת מפני שברור להם כי ההמון נגרר כאן להתפרקות מאלוקי ישראל שהוציאו ממצרים להיות לו לאלקים. הללו הם שעתידים להפיח רוח חדשה בעם, ולהחזיר לו את אמונו בעצמו ובאמונתו.