באתר
וואלה של יום שישי הופיע סיפורה של משפחת לזרוביץ מתקופת המנדט הבריטי: "77 שנה אחרי שנחטף ומשפחתו נרצחה, יפרח לזרוביץ שב לביתו".
המנהיגות הפלשתינית ברשות הפלשתינית, בחמאס והמנהיגות של ערביי ישראל מנהלים מזה כמה עשרות שנים מערכה לשיכתוב ההיסטוריה לגבי מה שארע בתקופת המנדט הבריטי ומלחמת השחרור ב-1947/8. הם הצליחו לשכנע את העולם שהפלשתינים הם קורבנות חפים מפשע של הציונות שעשתה להם טיהור אתני וגרשה אותם ממולדתם. מתוקפים ורוצחים הם הפכו עצמם לקורבנות ה"נכבה" אותה הם משווים לשואת יהודי אירופה שגבתה 6 מיליון קורבנות.
אבל, מפעם לפעם בכל זאת צצים סיפורים הסותרים את "דימוי הקורבן" שהמנהיגות מטפחת בקרב הדור הצעיר והעולם כולו. פרשת הרצח המתועב של משפחת לזרוביץ הוא עדות ש"דימוי הקורבן" הוא חסר בסיס. משפחה שלמה נהרסה בידי רוצחים בתקופת ה"מרד הערבי" של ערביי המנדט (1936 - 1939) נגד השלטון הבריטי שחבר הלאומים הטיל עליו להניח את היסודות "לבית לאומי" לעם היהודי. ההורים והדוד נרצחו וילדיהם נחטפו ולאחר זמן שוחררו בתנאי שיהללו את חוטפיהם.
מי שמכיר את ההיסטוריה של ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות יודע שפרשת משפחת לזרוביץ לא הייתה מקרה יוצא מהכלל אלא מקרה המעיד על הכלל. מי שמכיר את ההיסטוריה של תקופה זו יכול לספר על מקרים רבים של מעשי רצח מתועבים של יהודים חפים מפשע. אחד המפורסמים שבהם הוא פרשת משפחת מקלף ממוצא. הבן של המשפחה זכה להיות רמטכ"ל בישראל.
אני גדלתי בתקופת המנדט הבריטי בחולון ויש לי סיפורים לא מעטים על השכנים שלנו, הכפר תל א-ריש. ביום היו הערביות באות בעגלות ומוכרות ירקות ופירות. אני זוכרת ערבי עם תרבוש אדום שהיה עובר מבית לבית ומוכר תוצרת חלב. אמי נהגה לקנות ממנו. אני זוכרת שהוא היה מעביר מהצנצנת שלו לצנצנת של אמי שמנת בסכין. כה סמיכה הייתה השמנת שלו. והיה גם משחיז הסכינים הערבי ועוד... אבל, בלילות חולון הייתה הופכת לשדה מיטווח מהגבעה עליה שכן הכפר. הם היו יורים לתוך הבתים. אחי ואני ישנו על מזרונים מתחת לחלון מפני שהיריות היו מכוונות לתריסים. וזהו רק סיפור אחד.
למותר לציין שהסכסוך הזה, הנמשך כבר 100 שנים לפחות יכול היה להימנע. כבר ב-1936 הציע ועדת פיל לפתור את הסכסוך ע"י חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, אבל המנהיגות של ערביי המנדט דחתה את ההצעה. הצעה נוספת להקמת שתי מדינות שהתקבלה ע"י האו"ם בנובמבר 1947 נדחתה אף היא ע"י המנהיגות של ערביי המנדט. במקום זה הם סיבכו אותנו במלחמה עקובה מדם בה היישוב היהודי איבד 1% מכלל אוכלוסייתו. לו המנהיגות של ערביי המנדט הייתה דואגת לבני עמה והייתה מקבלת את הצעת האו"ם לא הייתה מלחמה, לא היו פליטים ושני העמים היו חיים לבטח על אדמתם. אבל, למרות הסבל העובר על הפליטים והקורבנות הבלתי-פוסקים משני הצדדים (עד היום נהרגו למעלה מ-22,000 ישראלים, הרבה יותר מפלשתינים) המנהיגות הפלשתינית ממשיכה במאבק.
היו ניסיונות נוספים ביוזמת ישראל לסיים את הסכסוך ולהקים מדינה פלשתינית לצד ישראל, אבל ניסיונות אלה נידחו ללא הצעה אלטרנטיבית ע"י ערפאת ב-2000 וע"י אבו מאזן ב-2008.
למרות הכל, אין בלבי שנאה או יצר נקמה. כל רצוני הוא שמעגל הדמים הזה ייפסק ולצד ישראל תקום מדינה פלשתינית שתחתום על סיום הסכסוך ותחייה בשלום עם מדינת היהודים. כל רצוני הוא שהמנהיגות של ערביי ישראל תחדל להסית את הציבור הערבי נגד מדינת היהודים ותתחיל לשתף פעולה כדי להביא לשוויון אזרחי לערביי ישראל. בטוחני שאיני בודדה בגישה זו.