רובנו לא קוראים ודוברים ערבית, לא נהנים מאמנות ערבית, לא מקשיבים לתוכניות הפרשנות והשיח בתקשורת הערבית. לרובנו אין מגע חברתי יום יומי עם החברה הפלשתינית. אנו מכירים את הפלשתינים דרך פרשנים ובעיקר דרך פוליטיקאים בעלי סדר יום, שאצלם המציאות תמיד רק מחזקת את דעתם.
למרות זאת אנחנו מנמקים את עצמנו דרך מה שנדמה לנו שיקרה בחברה הפלשתינית. שמאל וימין - ישראלים שלא מכירים ומבינים את החברה הפלשתינית - מתווכחים בלהט מה הפלשתינים (שגם להם מושג חלקי בלבד על הדמוקרטיה הישראלית) מבינים ממעשינו כאילו אין החברה הפלשתינית אלא מריונטה ישראלית.
"החמאס מתחזק בגלל אריק שרון ומדיניות ההתנתקות", טוענים בקול אחד אנשי שמאל וימין שיש להם מעט מהמשותף חוץ מהתנגדות לתוכנית ההתנתקות מטעמים הפוכים לגמרי. כאילו שאין תהליכים בחברה הערבית, המוסלמית והפלשתינית אלא רק תגובת מריונטה למעשי ישראל.
בכל המרחב המוסלמי הסוני, מאינדונזיה עד מרוקו דרך פלשתין, מתחזק האסלאם השורשי (פונדומנטליסטי). בכל מקום במרחב הזה שבו מנגנוני הביטחון, בלי בג"צ ו'בצלם', מרפים מאחיזתם יש פריחה והתחזקות של האסלאם. על התהליך הזה משפיעה השחיתות ואוסאמה בן לאדן יותר מישראל.
החברה הפלשתינית סבלה עוד בימים לפני האינתיפאדה האחרונה משחיתות ממסדית עמוקה, שניזונה בכוונת מכוון משפע של מנגנוני מודיעין מתחרים, יריבים ומושחתים שהתנהגו יותר כמנגנוני מאפיה מאשר כרשויות ממלכתיות.
החמאס בלט כארגון ישר דרך לאורך כל שנותיו. כאשר בכירי הרשות מחוייטים בחליפות יוקרה נעים במכוניות שרד משוריינות עם שפע מאבטחים כאילו האינתיפאדה אינה חלק מהם - מסתובבים בכירי החמאס, לרוב ללא מאבטחים אבל עם קהל תומכים, לבושים בלבוש המקום ללא מחיצות. אנשי החמאס נרדפים, מדלגים מדירת מסתור אחת לשנייה משולבים ומנהיגים בדוגמא אישית את מה שנראה בעיני הפלשתינים מאבק לאומי. הרשות מלאה בשמועות וסיפורים על העושר שצברו בכיריו מהמלחמה בישראל. בכירי הרשות ולא בכירי החמאס.
הרשות הפלשתינית לא הפגינה מעולם עניין אמיתי במצוקות ובעוני הפלשתיני ולא הקימה מנגנוני רווחה משמעותיים. חלק מהקבוצות הלוחמות בישראל: ועדות ההתנגדות בדרום הרצועה או גדודי חללי אל אקצה בשכם מוכרות בציבור הפלשתיני כקבוצות פשע הגובות דמי חסות ומחסלות מתנגדים, לעיתים בשיתוף מנגנוני הביטחון.
החמאס, לעומת שאר הקבוצות, מפעיל רשת גדולה מאוד של שירותי סעד, עזרה לנזקקים, בתי יתומים, בתי ספר ושירותי בריאות והוא היחיד ברשות העושה זאת באופן יעיל, שיטתי ומקיף. תחושת הציבור הפלשתיני היא שרק מקצת מהכסף המגיע לרשות הפלשתינית משרת את הציבור - היתר נבלע בדרך. בחמאס התחושה היא שהכסף כולו מגיע ליעדו: העזרה ההדדית והמלחמה בישראל.
גם היום נתון הממשל הפלשתיני במאבק משתק בין אבו עלא, ראש הממשלה, המכשיל כל רפורמה: כלכלית, ממשלית, ביטחונית ומדינית, לבין אבו מאזן המבין שבלי רפורמות שכאלו אין תקומה לחברה ואין סיכוי למדינה פלשתינית. החלל הזה שנוצר בממשל הפלשתיני מחזק את החמאס יותר מכל מעשי ישראל.
בחברה הפלשתינית בוחשים ארה"ב ואירופה, מצרים וסוריה, איראן וחיזבאללה, סעודיה וירדן וגם ישראל. כולם מממנים בעלי ברית, מפעילים לחצים, חלקם מפעילים בשלט רחוק גורמי טרור בעבור בצע כסף.
החברה הפלשתינית, גם בימי אבו מאזן, אנרכית מתמיד. מושפעת מישראל אבל גם מעוד שפע רב של גורמים אחרים החל מהמבנה החמולתי של החברה עצמה והמסורת המוסלמית וכלה באוסאמה בן לאדן, אל קאעידה והמלחמה בעירק. אנחנו הישראלים לא פיצחנו את קוד ההתנהגות וגורמי ההשפעה והשינוי בחברה הפלשתינית. הערכות המודיעין בעבר לגבי הפלשתינים התממשו רק בחלקן הקטן ובדרך כלל קרה הלא צפוי.
אין לנו שום יכולת להעריך מה יהיה אצלנו אחרי ההתנתקות. וודאי אין לנו שום יכולת להעריך את החברה הפלשתינית אחרי ההתנתקות. אבל תמיד יש לנו את היכולת לדעת מה אנחנו רוצים מעצמנו ומה המגבלות המוסריות שלנו. במקום לזרות חול איש בעיני ראהו ולפרש לנו את העתיד הפלשתיני כדאי וצריך להתמקד במה אנחנו רוצים מעצמנו, מהעתיד שלנו, כי החברה הפלשתינית היא לא מריונטה ישראלית.