לאור היחס של אירופה לגל הפליטים מסוריה מן הראוי להיזכר ביחס שקיבלו יהודי אירופה ממדינות העולם על-רקע מדיניות הגזע הנאצית נגד היהודים.
נשיא ארה"ב פרנקלין דלנו רוזבלט יזם כינוסה של ועידה בינלאומית לדון בבעיית הפליטים. ועידת אווין התכנסה ביולי 1938. כתב אמריקני תיאר בדייקנות את רוח הוועידה,
‘מיירון טיילר (הנציג האמריקני) פתח בהליכים: "הגיעה השעה שבה ממשלות... חייבות לפעול, ובלא דיחוי". רוב הממשלות המיוצגות פעלו בלא דיחוי בכך שטרקו את שעריהן בפני פליטים יהודים.’
לפני סיומה כוננה ועידת א' את ה’ועדה הבין-ממשלתית לענייני פליטים’ והורתה לה לפעול בשתי חזיתות: האחת - 'לפנות אל ממשלות של מדינות מיקלט בניסיון לפתח אפשרויות ליישוב של קבע', והשנייה - לשכנע את גרמניה לשתף פעולה בהחלת 'תנאים להגירה מסודרת', כלומר, להרשות הוצאת רכוש של המהגרים מהרייך בהיקף סביר.
לוועדה הבין-ממשלתית ניתנה סמכות מועטה, וכמעט שלא ניתנו לה משאבים ואף לא תמיכה מהמדינות החברות בה. למעשה כמעט שלא נחלה הוועדה הצלחה כלשהי בפתיחת שערי מדינות לפליטים. פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 שם קץ למאמציה להגיע להסדר עם גרמניה לאפשר לפליטים להוציא חלק מרכושם. במהרה הדרדרה הוועדה לחוסר פעילות.
חודשים רבים לפני שחדלה הוועדה הבין-ממשלתית מלפעול, היה ברור שוועידת אוויין כמעט שלא השיגה מאומה. כבר לפני תום הוועידה הסכימו רוב המשקיפים שלמעשה נכשלה בתפקידה העיקרי, דהיינו, מציאת מקומות שאליהם יוכלו להגיע הפליטים. תוצאה ישירה של הוועידה הייתה ניתוץ תקוותיהם של מאות אלפי יהודים באירופה, שנשאו עיניהם למדינות שהיו מיוצגות בוועידת א' כדי שיצילום ממצב שהלך והחמיר.
ועידת אוויין מציינת נקודת מפנה מכרעת. בוועידה הבהירו הדמוקרטיות המערביות שלמעשה כמעט שאינן נכונות לעשות מאומה למען יהודי אירופה. זמן קצר אחרי-כן הבהיר 'ליל הבדולח' לעולם, שיהודים לא יוכלו עוד לחיות במקום שבו שולטים הנאצים. בוועידת א' הראה העולם, שהוא לא יקצה מקום לאותם יהודים. כך הפכה 1938 לשנה מכרעת בתולדות השואה. עד תום 1938 ידע העולם כי על היהודים לצאת. גרמניה עדיין הפעילה לחץ על היהודים לצאת והיהודים עצמם רצו לעשות זאת, אך דלתות העולם שנטרקו בוועידת א' נותרו סגורות כול שנות מלחמת-העולם השנייה.
במהלך המלחמה עצמה קיימו ארצות-הברית ובריטניה עוד ועידה, ובה שקלו מתן סיוע ליהודי אירופה. הנציגים ל’ועידת ברמודה’ שהתכנסה באפריל 1943 ידעו היטב שהיהודים נרצחים בשיטתיות. גם הם יצאו בהחלטה שלמעשה הייתה משמעותה חוסר פעולה.