מה באמת קרה בתקופת המנדט הבריטי או של מי ה"נכבה"?
בתקופה בין 1920 ל-1939 רצחו ערביי תקופת המנדט כ-1,000 יהודים ופצעו כ-2,000. הם אנסו ושדדו ושרפו בתי כנסת.
המנהיגות הערבית בתקופת המנדט הבריטי התחלקה למתונים וקיצוניים. החמולה הנששאשיבית שיתפה פעולה עם ממשלת המנדט הבריטי וגילתה נכונות להידבר ולהגיע לפשרות עם היהודים. הם תמכו בהצעת ועדת פיל ב-1936/7 לחלוקת הארץ לשתי מדינות. החמולה החוסיינית סירבה לכל הידברות או פשרה וניהלה מערכת הסתה נגד המתונים עד לחיסולם כגורם משפיע. החמולה החוסיינית בראשות המופתי אל-חוסייני ניהלה מערכת הסתה ופוגרומים נגד היישוב היהודי.
המופתי חג' אמין על חוסייני סיכל שני ניסיונות פשרה. האחת - ב-1936 כאשר ועדת פיל התכנסה בעקבות מאורעות 1936 והציעה חלוקת הארץ לשתי מדינות. השנייה, בנובמבר 1947 כאשר עצרת האו"ם החליטה על פתרון הסכסוך ע"י חלוקת הארץ לשתי מדינות. חשוב לזכור שכבר ב-1922 נקרע עבה"י המזרחי מתוכנית
הבית היהודי וב-1936 ו-1947 הוצע ערבים חלק נוסף מתוכנית הבית הלאומי ליהודים כך שרוב ארץ ישראל המנדטורית הוצע לערבים כדי שיסכימו להתפשר. אבל, המנהיגות של ערביי הארץ ומדינות ערב דחו כל ניסיון לפתרון הסכסוך בדרכי שלום.
לו הנששאשיבים היו מתגברים על החמולה החוסיינית הייתה הארץ מתחלקת לשתי מדינות ב-1936 או ב-1947 ושני העמים היו חוסכים לעצמם את שפך הדמים הנמשך עד היום ואת סיבלם המיותר של הפליטים. מצער שלאורך כל השנים הפלשתינים מונהגים ע"י מנהיגים קיצוניים וחסרי פשרות. ערפאת נהג בערמומיות ובחוסר יושרה כאשר חתם על
הסכם אוסלו והמשיך בטרור ואבו מאזן משחק את תפקיד המתון אך למעשה אינו מתון כלל או שהוא שבוי בידי הקיצוניים.
כל עוד הפלגים הפלשתינים אינם מגיעים להסכמה ביניהם על הפתרון אין אפשרות לנהל מו"מ. אבו-מאזן הבין שלטרור אין סיכוי ולכן, הוא פנה למאבק על דעת הקהל בעולם באמצעות שקרים וסילוף ההיסטוריה. למרבה הצער, גם הנהגת ערביי ישראל ממשיכה בקו הקיצוני והורסת כל סיכוי לשלום. שני העמים הם קורבנות הגורמים הקיצוניים שלהם.
המופתי יזם פוגרומים והתנכלויות נגד היישוב היהודי. מובאות בזה מספר עובדות שהמנהיגות הפלשתינית מעוניינת לטאטא מתחת לשטיח: מי היה הקורבן?
מאורעות 1920
ב-4 באפריל הוסתו הערבים ע"י אמין אל-חוסייני לפגוע ביהודים. בערב חג הפסח התקיימה בירושלים תהלוכה דתית של הערבים לכבוד חג "נבי מוסא". מאות ערבים חמושים הגיעו מהסביבה והתנפלו על יהודים ברובע היהודי בקריאות "אידבח אל-יהוד". להגנת היהודים היה שוטר יהודי אחד בלבד. זאב ז'בוטינסקי הגיע עם עוד 1,000 אנשים לעיר העתיקה, כדי להגן על יהודי הרובע אבל הבריטים מנעו מהם להיכנס. הערבים הרגו 7 יהודים ופצעו 200 יהודים. נשים נאנסו ורכוש רב נבזז. הערבים גם שרפו בתי כנסת. הרגו והרסו. רק לאחר 4 ימים הבריטים איפשרו לכ-100 יהודים להיכנס ולעזור בהגנה. הבריטים האשימו את היהודים באחריות לפרוץ המהומות וז'בוטינסקי ואנשיו נידונו למאסר אך לאחר 3 חודשי מאסר הוענקה להם חנינה.
באותו זמן, התרחש האירוע בתל-חי בגליל העליון. ב-1 במרס 1920 הגיעו בדואים בראשות השייח' כאמיל אפנדי לתל-חי. טרומפלדור אישר להם להיכנס ליישוב, לאחר שטענו כי הם מחפשים צרפתים המתחבאים בו. במהלך הביקור, החל כאמיל להחרים את נשקם של אנשי תל חי והתפתח קרב. במהלך הקרב נפצע יוסף טרומפלדור באופן אנוש ומת מפצעיו. כמו-כן, נהרגו כמה מאנשי תל-חי.
מאורעות 1921
ב-1במאי החלו הערבים לפרוע ביהודים. האירוע נמשך חמישה ימים ודוכא ע"י הצבא הבריטי. ערבים התנפלו בסכינים, מקלות ומוטות ברזל על תהלוכת ה-1 במאי של פועלי תל אביב ואח"כ תקפו את בית העולים ביפו. ב-2 במאי הם רצחו את הסופר יוסף חיים ברנר. מיפו התפשטו המאורעות ליישובים נוספים והם כללו אונס, שוד, ביזה ורצח. באירועים אלה נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. כ-1,000 מתושבי יפו היהודים ברחו לתל אביב ושוכנו במחנה אוהלים עד למציאת פתרונות דיור.
מאורעות 1929
בליל יום כיפור ב-23 בספטמבר 1928 החל סכסוך יהודי-ערבי בעקבות הקמת מחיצה בין גברים לנשים ברחבת הכותל שרוחבה באותם ימים לא עלה, אם זכרוני אינו מטעני, על 2 מטרים. הערבים טענו שהכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף וראו בהקמת המחיצה מזימה יהודית להשתלט על הר-הבית. היו התנכלויות נגד המתפללים. המצב החמיר לאחר שבתשעה באב ערכו ביתרים הפגנה ליד הכותל וטענו שהכותל הוא יהודי ולא ערבי. הבריטים אישרו, אומנם את הרשות ליהודים להתפלל אך קבעו שסמטת הכותל היא רכוש ערבי. ב-15 באוגוסט הפגינו אנשי ביתר ליד הכותל בדרישה לחופש הפולחן. למחרת הגיבו הערבים בשריפת ספרי תפילה ברחבת הכותל.
באוגוסט 1929 החליט המופתי להלהיט את הרוחות והכריז בעת דרשה ש"כל ההורג יהודי מובטח לו מקום בעולם הבא". התגובה לנאום לא אחרה לבוא. ב-23 באוגוסט מיד לאחר הדרשה יצאו המוני מוסלמים חמושים אל השכונות היהודיות בירושלים והחלו במעשי הרג ובהריסת ושריפת בתי כנסת.
ערביי חברון הצטרפו לפוגרומים נגד היהודים. ב-24 לאוגוסט הם ביצעו מעשי טבח ביהודים שחיו עמם בדו-קיום מאות בשנים. ילדים נרצחו לעיני הוריהם, הורים נרצחו לעיני ילדיהם ובוצעו מעשי אונס וביזה. 67 יהודים נרצחו. כך נהגו ערביי חברון בשכניהם היהודים.
בסה"כ נרצחו בפוגרומים של 1929 133 יהודים ו-339 נפצעו. הצבא הבריטי עמד תחילה מנגד אבל אח"כ חיסל את מעשי האלימות.
מאורעות 1936 - 1939
שלב א'- בין אפריל לאוקטובר 1937 תקפו הערבים 19 בתי"ס, 9 מעונות של תינוקות ויתומים, 3 בתי מגורים, 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים והשמידו 17,000 דונם של חקלאות יהודית. 91 יהודים נרצחו ו- 369 נפצעו. אחד האירועים המכוערים ביותר היה רצח האחיות פינק שהיו בדרכן לעבודה בבית החולים ביפו בו טיפלו ביהודים וערבים.
שלב ב'- ב-9 בנובמבר 1937
ערבים רצחו ערבים חמישה פועלים של הקרן הקיימת לישראל ליד קריית ענבים. הערבים התארגנו באמצעות כנופיות אלימות שתקפו עוברי אורח יהודים, שכונות יהודיות בערים המעורבות וישובים יהודים. כמו-כן הם תקפו כוחות בריטיים וביצעו טרור פנימי נגד המתנגדים הערבים למרד . חמולת חוסייני והמופתי בראשה נהנו מתמיכת רוב הערבים ומתמיכת מדינות ערב בנשק ובלוחמים. מולם התייצבה חמולת משפחת נשאשיבי ותומכיה המתונים יותר, אשר סבלו מהתנכלות ורציחות.
היהודים הגיבו בשלב השני של המרד בהקמת פלוגות השדה כתוספת ל"נודדת" שכבר פעלה. הבריטים איפשרו צירוף יהודים נוספים למשטרת הישובים העבריים והקימו את פלוגות הלילה, בראשות אורד וינגייט.
כל התקופה הייתה מלווה בפגיעות ביהודים ברכוש ובנפש.
שלב ג'- 1939: חיסול הבית הלאומי ליהודים
בסה"כ נרצחו במרד הערבי 600 יהודים ונפצעו כאלף גברים, נשים וטף. הצבא הבריטי חיסל את המרד הערבי באכזריות. המרד נועד לאלץ את הבריטים לחסל את תוכנית הבית הלאומי ליהודים. המרד דוכא, אך הערבים ניצחו וקיבלו "פרס" - חיסול, למעשה, של רעיון הבית הלאומי ליהודים. הערבים דחו ב-1936/7 את הצעת ועדת פיל שהוקמה על-רקע הפוגרומים וההתנכלויות ליהודים והציעה חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. הם קיבלו את מבוקשם ב-1939.
ב-17.5.39 פירסמה הממשלה הבריטית את קווי מדיניותה החדשים לגבי ארץ ישראל. ספר לבן נוסף שפורסם היה בעל משמעות מרחיקת לכת: ביטול הצהרת בלפור וביטול ההתחייבות שקיבלה ממשלת בריטניה על עצמה במסגרת הצהרת בלפור והמנדט, כלומר, ביטול ההתחייבות להקמתו של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
בין 1920 ל-1939 נרצחו 800 יהודים ונפצעו 1,679 במאורעות (פוגרומים). נתונים אלה אינם כוללים מקרי רצח שאירעו בין המאורעות. השלום יבוא כאשר הפלשתינים יקחו אחריות על חלקם במה שקרה בין 1920 ל-1949.
אבו מאזן אינו עושה דבר מלבד עיסוקו בתרגילי יחסי ציבור נגד ישראל בעזרת כל המדינות המוסלמיות ומדינות נוספות שאינן בקיאות בעובדות ו/או פועלות משיקולים שונים. המנהיגות הפלשתינית של הפתח והחמאס איננה דואגת לאזרחיה. במקום לסיים את הסכסוך עם ישראל ולטפל בבעיות של האוכלוסייה שלהם הם מנהלים מאבק נגד ישראל.
לאחר שהפלשתינים נכשלו במאמץ משותף עם מדינות ערב לחסל את מדינת היהודים באמצעים צבאיים וגם פעולות הטרור לא השיגו את המטרה פנו הפלשתינים למערכה "הסברתית". הם עשו שיכתוב של ההיסטוריה והפכו עצמם באמצעות שקרים מתוקפים של יהודים חפים מפשע לקורבנות התוקפנות היהודית. אין ספק שהפליטים סובלים. אבל, בעיית הפליטים היא באחריות מנהיגיהם שסירבו לקבל מדינה פלשתינית לצד ישראל מ-1936 עד היום. כל עוד המנהיגות הפלשתינית תטפח את שקר ה"נכבה" אין סיכוי לפתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני. ויתור על הדרישה ל"זכות השיבה", סיום פרויקט אונרא ושיקום צאצאי הפליטים הפלשתינים במדינות ערב כספי מדינות המפרץ ייצרו את הבסיס לסיום הסכסוך.
הגרמנים ידעו לקחת אחריות על רצח 6 מיליון יהודים חפים מפשע. הם שילמו פיצויים לניצולי השואה ולמדינת ישראל, הקימו פרויקט מצבות לזכר השואה בברלין והניחו טבלאות זיכרון ליד כל בית בו חיו יהודים לפני השואה.
הסירוב של ערפאת ואבו מאזן להגיע להסכם עם ממשלות העבודה (2000) וקדימה (2008) הביא להתחזקות הימין בישראל. אבו מאזן דחה ב-2014 את הצעת אובמה- קרי. במקום פשרה והקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל פנו הפלשתינים למערכה לחיסול שמה הטוב של ישראל. הפלשתינים הרגו הרבה יותר יהודים ממספר הפלשתינים שנהרגו בידי ישראל, אבל כפי שאמר גבלס, ה"מסביר הלאומי של הנאציזם", כאשר אתה מספר שקר 1000 פעמים הוא הופך לאמת.
הפלשתינים אינם מסוגלים לגשר על הפערים ביניהם - זהו סימפטום של חברה מפולגת המשליכה את האחריות למחדליה על עם אחר - והפכו את ישראל לשעיר לעזאזל. אבו-מאזן אינו יכול להגיע להסכם עם ישראל כי בשל החמאס והג'יהאד האיסלאמי הוא אינו יכול לעשות ויתורים שיאפשרו סיום הסכסוך וספק אם הוא באמת רוצה. ישראל היא במידה לא מעטה קורבן הפילוג במחנה הפלשתיני לא פחות מאשר קורבן המתנחלים הקיצוניים.
אז של מי ה"נכבה"?, המשך יבוא.