במחזמר מתוזמן, מאורגן על-ידי במאי גאון, מגלם אריאל שרון את מקומו של "הנבל הראשי";
כנופיית מרכז הליכוד - את תפקיד מלחכי פנכתו של הנבל הראשי והשמאל את תפקיד הרעים השומרים על הנבל (והם קוראים לו האתרוג);
תהליך ההינתקות - ההזדמנות של קהילת היהודים הנאמנים לעמם ולתורתם להוכיח את יכולותיהם כקבוצה מובילה. המתנחלים מקבעים, בבטחה, את מקומם, כאליטה המובילה את העדר הישראלי הנבוך.
קבוצה רצינית והחלטית, החותרת ללא לאות למטרה. נאמנות ללא סייג לעם ישראל ארצו ותורתו. הילדים והילדות היושבים במעצר עד תום ההליכים הם הבבואה הנאמנה לאנשי האמת, הם גיבורים והם ייכנסו למיתולוגיה היהודית (ולא לימור לבנת, למרות שהיא מאד מאד רוצה).
השמאל מבועת לנוכח גילויי העוצמה, וההיסטריה מתבטאת בקריאות להוציא את הילדים מרשות ההורים מעוררת רחמים, אם לא, תחושת גועל. יותר חילוניים מעיזים לקשור למכוניתם את הסרט הכתום, למרות ההפחדות בתקשורת, למרות התנכלויות המשטרה למכוניות בכתום. האם אלה רק הסימנים המקדימים לגל של גאווה לאומית, יהודית מפגן של אחדות שיקום וירסק את שאיפת האבדן של השמאל? הצונאמי הכתום?
וברקע התפאורה, אין רעה הימנה. שחיתות, פשע משתלם, רחוב אלים, חנוך מתפרק. הפוליטיקאים הם שם נרדף לנוכלים, חברי כנסת שנבחרים על-ידי חברי המרכז החשודים כקשורים בטבורם לארגוני פשע. ראש ממשלה - בניו, מקורביו (הנבלים הראשיים במחזה) נחשדים כמושחתים. הדג מסריח מהראש - אמרנו?
והרשות המבצעת, חסרת אחריות, רשלנית, משטרה שמפקירה את האזרח להאבק לבדו בגלי הפשיעה, רשות מבצעת, שמחויבת לקבוצות של מיליארדרים, פוליטיקאים שמוכרים את נכסי המדינה במחירי חיסול למקורביהם, ראשי ממשלות ושרים בכירים, שבתום כהונתם יוצאים ברכוש גדול שמקורו עלום. פרקליטות ומערכת משפט, שמגנים על ראש הממשלה ובניו מפני העמדה לדין בפלילים. מדיניות כלכלית, שמעשירה עשירים מקורבים מרוששת את מעמד הביניים, ומנוולת את העניים. צבא, שמחנך חיילים לפחוד ממערכת המשפט יותר מהאוייב- קצינים בכירים שמכסתח"ים כדי לא להסתבך עם מערכת משפט שנגועה בתופעה ייחודית, שאולי ניתן להגדירה כשמאלנות אנטי קיומית
חולנית.
כנסת שאינה מסוגלת להעביר שום חוק שאינו קשור להינתקות ההזויה של שרון. ומעל הכל, תחושת איום קיומי המרחפת באוויר כאד מורעל. כל אלה הם הרקע. מציאות, שבה אין אמונה ברשות המבצעת, השופטת, והמחוקקת. השמאל, העבודה ושינוי נראים להיות כשמאל קיצוני. הימין המסורתי, הליכוד הפך להיות שמאל, מוביליו המקורבים לשרון ולנתניהו אופורטוניסטיים ומושחתים.
וזהו הרקע המתאים לשינוי דראסטי.
בבחירות הבאות, צפויה הפתעה, משום שלצבור הימני, הרוב, אין יותר כתובת רצינית בליכוד בהרכבו הנוכחי. רבים ממצביעי הימין, נקעה נפשם מהתנהלות מפלגתם שהפכה להיות מאורת עסקנים מסוג נחות. הציבור כמה למנהיגות אלטרנטיבית, ישרת דרך. מנהיגות שתהיה אנטי חזה לנהנתנות של שרון וחבורת החווה או לספינים של להקת נתניהו וחבריו המיליונרים. מנהיגות מצניעת לכת, מנהיגות יהודית.
לתשומת לבכם משה פייגלין ואלדד אריה - הבימה שלכם.