בתל-אביב החלה לפני שבוע הצגתה של תערוכה בשם לינה משותפת: קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית. שם התערוכה מעיד בעיקר על הקונספט אשר מנחה אותה: שלילת לינת הילדים בבית-הילדים ולא בבית ההורים כמטאפורה לתפיסת הקיבוץ בחברה שוברת מיתוסים. מכניסתך לתערוכה ועד לצאתך מטפטפת אוצרת התערוכה לצופה כי ישנה רק נקודת השקפה אחת על הקיבוץ בתודעה הישראלית.
כמו כל ילדי הקיבוץ בעת ההיא, גם כותב שורות אלו ישן במיטה קטנה עם 3 ילדים בחדר אחד מהיוולדו ועד סוף כיתה י"ב. החיים ביחד כמעט כל היום והלילה הטילו על הילדים עומסים כבדים, על כך אין ויכוח. אלא שהעומס המסומן בתערוכה הוא בעיקר הצד האפל של הירח. חוסר פרטיות, אומללות ומאבק על מקום בקבוצה. לעומת זאת אין זכר לעומס החיובי, זה המחנך והמלמד לוותר, להכיר את האחר, להקל עליו בעת מצוקה ולפתח אישיות בעלת פוטנציאל חברתי גבוה.
קראתי מחקר מעניין על הלינה המשותפת שהגיע למסקנה בעלת מובהקות סטטיסטית כי ילדים להורים שהיה להם קונפליקט בהתייחסות ללינה המשותפת, גדלו עם מועקות ותחושות שליליות כלפיה. לעומת זאת ילדים להורים שראו בלינה המשותפת חלק מהגשמת האידאלים שהאמינו בהם בכל ליבם, גדלו בתחושה חיובית, וזוכרים אותה לטובה. בקיבוצי - משמר העמק - נולדנו למשפחות שטיפחו, פיתחו ותמכו באידאלי השיתוף ובלינה בבית-הילדים כחלק מגישה כוללת לחינוך משותף. שוב להזכיר זאת למען השקיפות של נקודת המוצא לרשמי הביקור בתערוכה.
התערוכה כוללת 23 מיצבים של אמנים שונים, רובם המכריע נולדו בקיבוץ וחוו את חוויית הלינה המשותפת. הביטוי הראשון לשלילת הלינה המשותפת, לסבל, לכאב ולהאשמת דור ההורים. היא קומת הכניסה שמעוצבת לכאורה כבית הילדים שהיה בנוי מפרוזדור ארוך שלאורכו ישנן דלתות לחדרי הילדים. ממבט שני, נדמה כאילו אנו נמצאים בפרוזדור של בית-כלא שממנו האסירים רוצים להימלט אך אינם יכולים. מבחינת המסר כמעט שלא צריך להמשיך, אך דווקא אחדות ההשקפה של היוצרים מאפשרת השוואה כיצד אמנים שונים מביעים זאת ובאלו כלים אמנותיים הם משתמשים.
אין בתערוכה ולו מיצב אחד שיתייחס בהומור, שיטפל ברגעים של שמחה, כמו חג ושבת, ברגעי מצוקה ושכול. הרי קשרי גומלין בין פרט לחברה מורכבים ומגוונים יותר מאשר צבעי אפור-שחור. התערוכה היא אמנות קונספטואלית בוטה ללא חשש שכן השפעת התנועה הקיבוצית נמצאת בירידה מתמדת. מבין המגוון הרחב אתעכב על שלוש יצירות מרשימות בלי להפחית מערכן של כמה אחרות.
היצירה הראשונה השתמשה בספר ילדים ידוע, "הבובה זיוה", פירקה אותו והרכיבה מחדש את הטקסט בשורות ארוכות למדי על פני תמונות מאלבום פרטי ואישי, כנראה של היוצרת. הטקסט, אשר גם במקור אינו שמח במיוחד, מקבל משמעות חדשה, קשה ומכאיבה. סיבלות הבובה הופכים להיות סיבלות הילדה הקטנה שהייתה פעם היוצרת. כמשל לסבל הילד בקיבוץ. האפקט חזק מאוד הודות לרקע האדום של המיצב כולו אשר מדגיש אולי את הדימום הנמשך מלב היוצרת, מילדות אל היום הזה.
כאילו בלי משים, המסרים שבאמצעותם חודרת היצירה לנשמה מתחדדים ומתגבשים הודות לערוץ נוסף - ערוץ האודיו. יצירה אחרת שהוצבה קרוב ל"בובה זיוה", כוללת מוזיקה כנסייתית נוגה מאוד, מלווה בקול קפיצות לא-סדירות של כדורסל. המוזיקה וקולות הכדור מתאחדים עם המיצב הויזואלי לעיצוב אווירה מאוד מסויימת, קודרת ואפילו אבלה על סבל לשווא, על נעורים שאבדו.
מיצב שני חזק ומעוצב היטב הוא סדרה של מספר גברים היושבים איש על כתפי רעהו. העמוד (אובליסק?) הונח במאוזן במקום במאונך. האנשים כאילו שקועים בשינה. החומר מעובד לצבע של דונג או של מתים-חנוטים. פני האנשים בעלי הבעה שונה מאחד למשנהו אך אין ביניהן שום הבעת שמחה, שחוק או הנאה. האם יצירה זו היא מחווה לעולם שאבד ונחנט? האם האברים השלובים לבלי הינתק מבטאים קשר חזק חסר טעם בחברה הקיבוצית? תהייה הפרשנות אשר תהייה, אינך יכול להישאר אדיש מול הביטוי העז שנתן היוצר לעברו.
המיצב השלישי עשוי מחומרים שילדים מתעסקים בהם: בובות, גרעיני כותנה, ושקיות של מתנות פשוטות. האביזר היחיד ששייך לאמא - לדור ההורים, הוא מכונת תפירה "התופרת" ילדים-בובות המשחקים בהר של זרעי כותנה, אולי כרמז לערימת חול שנותרה ליד בית שבנייתו הופסקה. המכונה הופכת ילדים, פעילים, מאושרים ושונים זה מזה, לשרשרת שקיות אחידות, פסיביות וסטטיות. מכונת התפירה היא המערכת הקיבוצית שמעצבת את בניה למוצר אחיד וסטנדרטי. מחשש שמא הצופה לא תופס את הרמז, הילדים קשורי עיניים הם, כמו אינם מסוגלים לבחור את דרכם. ייתכן כי כמו שמשון שכוחו אבד לאחר שנגזז שער ראשו כך ילדי הקיבוץ לאחר "הטיפול" במכונת התפירה. אך מעבר לכל אלו נרתע הצופה מפני משמעות נוספת אולי לא מודעת: השקיות מכילות רק את השיער של הילדים ואי-אפשר להתעלם מהקישור לשואה שאחד מסמליה הוא שער הנרצחים.