אנשי מדינה חכמים ואירוניים נוהגים לומר, כי פוליטיקה היא תחום חשוב מכדי להשאיר אותו רק בידי פוליטיקאים. אך כנראה גרוע מזה להשאיר את הפוליטיקה בידי נבחרים מנותקים מהשטח, אטומי-לב למצוקת עמם, חרשים לזעקת השבר החברתית-כלכלית ההולכת מקצה הארץ אל קצה, נבחרים הדואגים רק למצב מושב אחוריהם ולרווחתם האישית, שעלולים להמיט עלינו שבר כלכלי-חברתי שלא יאפשר לעם ישראל להתמודד, בלכידות חברתית הולמת, עם מאבק הקיום ועם מלחמת הטרור הרצחנית שנכפתה עלינו.
כלכלה אינה רק תורה העוסקת במספרים, בחלוקת משאבים, בהתפלגות בין עושר לעוני, בהקצאת אמצעים לפיתוח מקורות תעסוקה. עיסוקה האמיתי הוא בבני האדם והתנהגותם מהרבה נקודות ראות, כולל הפסיכולוגית. ומן הטעם הזה ברור לכל מי שעוסק בכלכלה, כי כאשר אובד האמון - אובדת הכלכלה.
מה שמעוללת ממשלת שרון, בצירוף לנסיבות שלא היו תלויות בה, הביאו את הציבור בישראל לאובדן אמון בסיסי ומוחלט בנבחריו. ובחוסר אמון תהומי כזה מחפש כל אדם את העוגן של היציבות כמו טובע הנאחז אפילו בקש כדי להציל את חייו.
העוגן שהציבור בישראל בחר בו היה הדולר הירוק. משמעות הבחירה פשוטה: באין מנהיגות כלכלית בעלת הבנה וחזון, ובהיעדר אמון ביכולת של הממשלה למצוא את הפתרון הכלכלי הנכון - יפרע עם. את המצב הזה אי אפשר לאפיין אחרת מאשר אובדן הביטחון הלאומי במנהיגות הכלכלית, אם בכלל היתה כזו.
המעשה החמור ביותר שהתרחש בתחום הכלכלי בימי ממשלת שרון היה "התרגיל" של הורדת הריבית. ולמי ששכח - זה היה רק לפני כחודשיים. מבחינת המשק היה זה חוזה שנחתם בין שני צדדים. הצד האחד - הנגיד - התחייב להוריד את הריבית באורח דרמטי. הצד השני - הממשלה - התחייב לקצץ בתקציביים, לבטל את מימוש החקיקה הפופוליסטית היקרה ולדאוג לנהל את כלכלת המדינה כהלכה ובשיקול דעת. הנגיד מילא את חלקו בהתחייבות - מראש, אולי תוך אמונה תמימה במילתם של פוליטיקאים. הממשלה הבטיחה - אך לא היתה מסוגלת לקיים. בפועל, קוראים לזה הפרת חוזה חד-צדדית. וכמו לכל הפרה גם לזו היה עונש מיידי. למרבה הצער, מי שנענש היו אזרחי ישראל ומשק המדינה, לא מפירי ההתחייבות. והעונש הזה כמעט מוטט את כל הישגי המשק בעשור החולף.
חוסר המנהיגות הכלכלית שגילתה ממשלת שרון נגע גם באובדן הדרך לטיפול באבטלה. על-פי התחזיות, יגיע מספר המובטלים בישראל לכדי כ-300 אלף איש ואישה בעוד מספר חודשים. בשעה שכוח העבודה בישראל עומד על כ-2,5 מיליון איש, משמעות הדבר אבטלה בשיעור של 12%, או במלים אחרות: כמעט בכל בית שמיני בישראל יש מובטל אחד לפחות.
אבטלה איננה רק מספר. לכל מובטל יש שם ומשפחה, לכל אחד מהם יש חלומות ותקוות שעדיין לא התנפצו לרסיסים במציאות הכלכלית המרה הרובצת כענן שחור ומבשר רע על שמי ישראל. המובטלים האלה, הזועקים לתעסוקה, המפרנסים שאיבדו את ביטחונם העצמי, את כבודם האישי, את מעמדם בעיני בני משפחותיהם - הם מרכיב יסודי ומשמעותי בלכידותו של המירקם החברתי של ישראל. אם עוצמתו של עם נמדדת על-פי החוזק והעמידות של החוליה החלשה ביותר בשרשרת הקיומית - ניתן לומר כי יחד עם כל שבר אחוז של גידול באבטלה, מתרבה כפטריות אחר הגשם מספרן של החוליות הרופפות והשבירות בעוצמת השרשרת הלאומית.
כניסת אדם עובד למעגל המובטלים, איננה רק אירוע כלכלי הנובע מאובדן מקור הפרנסה. אבטלה היא אירוע טראומטי ומשבר פסיכולוגי הגורם גם לדיכאון ולחרדות אישיות.
סקר שנערך על-ידי מכון ירושלים למחקר, בהזמנת משרד העבודה והרווחה, גילה כי מכל 1000 גברים מובטלים שנבדקו כ-470 נפגעו פסיכולוגית, ומהם כ-170 אפילו נזקקו לטיפולו פסיכולוגי קליני. גם אצל נשים מובטלות התגלה מימצא דומה, אף כי נראה שנשים עמידות יותר במצבי מצוקה. על כל 1000 נשים שנבדקו במחקר, נמצאו רק 260 שנפגעו פסיכולוגית ומהן רק 120 נזקקו לטיפול קליני.
זה ועוד חשף המחקר: הלחץ הכלכלי על התא המשפחתי מערער את תמיכת בני המשפחה במובטל ואת יחס הכבוד שרוחשים לו, דבר הפוגע קשות בהערכה העצמית של המובטל ומעצים את הדיכאון הראשוני הנובע מהכניסה לסטטוס של "מובטל" - שאינו תורם לתא המשפחתי. האבטלה של הגבר פוגעת גם בשביעות רצונו מחיי הנישואין שלו, ומצבו הנפשי הפגוע משפיע שלילית על התנהגותו כלפי בת זוגו וגם כלפי צאצאיו. השפעה שלילית זו יכולה לבוא לידי ביטוי באלימות - מילולית ואף פיזית - ויש לה השלכות מרחיקות לכת גם בהתפתחות הפרעות בהתנהגות של בני משפחת המובטל.
בשעת צרה אישית נושא האדם את עיניו אל "סמכות עליונה" בתקווה שהיא תהיה זו שתמצא לו את הפתרון למצוקותיו. אנשים מאמינים פונים בתפילת-תחינה לאלוהים שבשמיים, אולי קוראים פרקי תהילים מתוך אמונה שיתרחש להם נס, ואחרים מנסים למצוא מזור לחולי הקיומי המאיים בבקשת עזרה המופנית אל הסמכות האזרחית העליונה - השלטון, הממשלה.
למרבה הצער, כנראה שהממשלה אינה מסוגלת לשמוע את זעקת הכאב והחרדה של המובטלים, אינה יכולה להבחין באימתם מפני העתיד של אלה הנאלצים לחסל את עסקיהם, אינה מבינה את העם הגדול והרב של אלה הנפחדים מן המצוקות הכלכליות המאיימות עלינו תחת כנפיה של תוכנית "חומת המגן הכלכלית" שהונחתה על המדינה. הממשלה אינה שומעת ולכן גם אינה עושה דבר ראוי לפתרון המצוקה המחמירה. רק שלטון אחר, שלטון שיניף בעוצמה את דגל הצמיחה הכלכלית והמלחמה באבטלה - במקביל לדגל הביטחון - יכול ליצור תקווה חדשה בנפשם של אלה שתקוותם כבר אבדה.