השבוע קראנו בשבת את פרשת "וישב", ונסחפנו אחר הדרמות המרגשות: יוסף והחלומות, התנכּלות האחים ליוסף והשלָכתו לַבּור, הרפתקאות יוסף בבית האסורים, חלומות שר המשקים ושר האופים. ובין הסיפורים דָמע לבּנו לגורָלה של תמר, לחותֶמת, לפּתילים ולמַטֶה, שהיו צופֶן החיים עבורה. הם אלה שהצילו אותה. כל הסיפורים הפכו בלבּי לדרמה אחת גדולה, סיפור גורלה של השירה העברית. הנה שלושה שירים שכתבתי, שירים שבהם הלב יוצא לספר עליה, על השירה, על בעלת החלומות.
וישב, ותשב
דרשה על גורל השירה, פרשת "וישב"
שיר ראשון:
לשירה פתרונים
בְּמִסְתּוֹרִים אֲפֵלִים
שָׁזְרָה הִיא סַלִּים. מִלִּים.
גַּם כְּשֶׁבִּגְדָהּ נִקְרַע
יָדְעָה לְהָאִיר מִלִּים בִּסְעָרָה.
טִפְטְפָה חַיִּים וַאֲהָבִים,
הִבְשִׁילוּ אֶשְׁכְּלוֹתֶיהָ לָהֶם
עֲנָבִים.
קוֹלָהּ נָתַן, קוֹלָהּ אָהַב,
חוּטֶיהָ טָווּ שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב.
כֹּה הֵיטִיבָה עֵינֶיהָ
לִרְאוֹת גְּנָזִים בְּסִפּוּר
הַחַיִּים, אוֹר פָּנָיו.
פָּתְרָה חֲלוֹמוֹת וְצֳרִי
נָשְׁקָה כָּל לֵבָב.
פֵּשֶׁר יָצְקָה וְגַעְגּוּעִים,
לְבַל יִהְיוּ פְּנֵיהֶם רָעִים.
שָׁתָה שַׂר הַמַּשְׁקִים
כָּל חָכְמָתָהּ וְכָל פְּלָאֶיהָ.
וְעֵת נִשְּׂאוּ חַיָּיו מַעְלָה.
וְלֹא זָכַר אוֹתָהּ הַשָּר
וַיִּשְׁכָּחֶהָ.
שיר שני:
סימני זהות
נָתְנָה נִשְׁמָתָה, אַהֲבִים תִּנְּתָה.
גּוּפָהּ הָיָה לָהֶם
מְגִלַּת קְלָף. אָהֲבוּ זְמַנָּהּ,
אָהֲבוּ חַיּיהָ, עַד נִצְחָהּ נִשְׁחַק
וּבְעֵינֶיהֶם חָלַף.
בְּכִסְלָם שָׁכְחוּ. רוּחָם וְחוֹתָמָם
בְּמַעֲמַקֵּי חַיֶּיהָ.
בְּפֶתַח עֵינַיִם חִכְּתָה לָהֶם,
לְהָשִׁיב אַהֲבָתָם אֵלֶיהָ.
הָאוֹר מִגְּנָזֶיהָ, הִתְעַקֵּשׁ, רָצָה
חַיִּים חֲדָשִׁים. לָלֶדֶת.
וְהָיְתָה בְּעֵינֵיהֶם
כְּצֵל זְנוּנִים חוֹלֵף.
הוֹצִיאוּהָ, אָמְרוּ, וְתִשָּׂרֵף.
לְיַד הָעֵצִים, לֹא חִכּוּ אֵילִים.
שָׁלְחָה לָהֶם צֹפֶן מִלִּים.
מֵחֶלְקַת אֱלֹהִים שֶׁלָּהּ
שָׁלְחָהּ אוֹתָהּ צִדְקַת הַפֶּלֶא,
מֵהֶם הִפְלִיאָה מְחוֹלֶלֶת.
שְׁלוֹשָׁה סִימָנֵי אֱמֶת גִּלּוּ עֶרְוָתָם:
הַפְּתִילִים, הַמַטֶּה וְהַחוֹתָם.
שיר שלישי:
האור הושלך לבור
כֹּה יָפָה אֶל מוּל פְּנֵיהֶם.
כֻּלָּהּ קֶסֶם, כֻּלָּה מִשְׁתָּאָה.
וְלֹא אָבוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ,
לְנֵזֶר הַבְּרִיאָה.
פִּיהֶם נִמְלָא עָפָר
מַה תִּתֵּן שִׁירָה לְלֵב נִחָר.
לְחַיֵּיהֶם הָעֲמוּמִים, לַשָּׂדוֹת
שֶׁהָיוּ בְּהֶבֶל פִּיהֶם מְכַסִּים.
שָׁלְחָה חוּטֵי אוֹר לְהַחֲיוֹת.
כְּתֹנֶת פַּסִּים.
וְהִיא הָלְכָה אוֹהֶבֶת
לְבַקְּשָׁם בְּשָׂדוֹת זָרִים.
לָתֵת לָהֶם צֵידָה,
לְהַרְווֹת צְמָאָם בְּמַיִם קָרִים.
וְעֵת קָרְבָה בַּעֲלַת הַחֲלוֹמוֹת
הִשְׁלִיכוּהָ אֶל הַבּוֹר.
קָרְעוּ כֻּתָּנְתָּהּ
בְּדָם. לְבַל תַּחֲזֹר.
הָלְכָה נַפְשָׁם שֶׁבִי
אַחַר גֶּחָלִים כָּבִים. לְבַל יִרְאוּ
יָרֵחַ וְגֹבַהּ כּוֹכָבִים.
לֹא אֲלֻמּוֹת אוֹֹר נִשְׁבָּר.
לֹֹא בְּכִי שִׁבֹּלֶת בַּנָּהָר.
וְקָמָה יָפָה מוּל פְּנֵיהֶם.
מִשִּׁירָתָהּ הוֹמִיָּה.
קָמָה בְּרוּחָהּ מִבּוֹר שִׁבְיָהּ.
לְהַשְׁבִּיר לָהֶם חַיִּים.
לִהְיוֹת לַמִּתְנַכְּלִים,
לִהְיוֹת לָהֶם לְמִחְיָה.
יָפָה בְּעֵין הַסְּעָרָה, תָּמִיד נַעֲרָה.
לֹא יִכְבֶּה אוֹרָהּ בְּסַעַר יָם.
קֶסֶם שְׂפָתֶיהָ פֵּשֶׁר וְשִׁירָה.
לֹא יִכְבֶּה וְעֵד. לְעוֹלָם.