האיומים על חסימת צירי תנועה מרכזיים תוך הודעה מראש, מצד קבוצה מיליטנטית של מתנגדי ההינתקות - מתחילה לקבל מסגרות של שגרה. השימוש בצעירים, ביניהם קבוצות גדולות של נערות ונערים מתחת לגיל 18, מתחילה לקבל תאוצה - אולי מתוך שיקול של הימנעות או רתיעה מצד גורמי אכיפת החוק לבצע את תפקידם.
יש לומר בבהירות - אם מתנגדי ההינתקות מתכננים להמשיך בחסימת כבישים ובשימוש בילדים ובנוער למטרה זו - יש להכין תגובה הולמת הן מערכתית והן ציבורית. לא צריך להיבהל ממעצר, מאסר ומציאת דרך חוקית להטיל קנסות כספיים כבדים על ההורים, בשל אחריות למעשי ילדיהם הקטינים.
כל הנושא של חסימת צמתים, שיבוש התעבורה כדי לעורר עניין פוליטי, אידיאולוגי או מודעות לסוגיה שבויכוח הוא פסול, מנוגד לחוק, מעורר אנטי, אוצר בתוכו כעסים שיבואו כנראה לביטוי בשעות של בחירות או משאלים למיניהם. זה נשמע מגוחך ולפעמים אפילו די מצחוק ומעורר חמלה - איך דוברים מטעם, ביניהם נערים ונערות מלאי להט ואמונה - מנסים לשכנע את הציבור בצדקת מעשיהם, ולהסביר לנו מהותה של דמוקרטיה.
הטענה החביבה על המתנגדים, אותה גם משמיעים הצעירים - שההינתקות היא לא אקט דמוקרטי וההפגנות והחסימות באות לעורר את מודעות הציבור למעשה. חבל - שנושא ההליך הדמוקרטי שהוא ברור, ידוע ופועל במסגרות חוק קבועות מזה מאות בשנים - מקבל לפתע פרשנות גמישה וחדשה מצד מי שרואה עצמו נפגע.
אפשר כמובן, להתנגד למהלך של נסיגה חד-צדדית - אפשר להפגין, לכנס עצרות, לערוך מצעדים, לפתוח בשביתות רעב, להתראיין, לכתוב, לחלק חוברות, לחלק סרטים צבעוניים בצמתים אך לא לחסום אותם. אין להשתמש בכלים דמוקרטיים - כדי לקעקע ולזעזע את המוסדות הדמוקרטיים.
ולכן, לדעתי על הציבור לוותר על אדישותו ובמקום להתמרמר ולסבול בשקט - לצאת לפעולה אקטיבית, בגבולות ובכוח סביר, כדי למנוע מלבצע מטרד ציבורי לא חוקי. העיתונאי ירון לונדון, פרסם מאמר בעיתון ידיעות ובו הצהיר שהוא לא יוותר על זכותו לפנות מכשולים ואנשים, שמפריעים לתקינות החיים כמו נסיעה שוטפת בכבישים מרכזיים. יש לברך ולאמץ את קריאתו.
מה עושה אזרח, שקם בבוקר ומוצא שקטע כביש ליד ביתו נחסם בלילה, על-ידי מחסום של אבנים או גרוטאות - מסלק אותו לבד או עם שכניו, כנ"ל בשכונה וכנ"ל צריך לנהוג גם בכבישים הציבוריים ובמטרדים הציבוריים. לאזרח הנע בכביש אל העבודה, הפגישה או חזרה לביתו, לחולה, ליולדת, לזקן ולטף בתחבורה פרטית או ציבורית - יש זכות מוקנית בחוק לתנועה חופשית וזכות מוקנית קונסטיטוציונית - שהמערכת השלטונית תדאג לאזרח כולל תנועתו החופשית.
להזכיר לציבור, חסימת כבישים במהומות אוקטובר, בוואדי ערה, אום אל-פחם, כביש החוף - הביאו לנקיטת פעולות חריפות וחריגות תוך שימוש באש חיה, ממנו נפגעו ונהרגו 13 איש + פצועים, והוקמה גם ועדת אור לבדיקת האירועים על מסקנותיה.
והשאלה היא מה ההבדל? חסימת צמתים וכבישים, היא עובדה, שהמניע העומד מאחוריה אינו רלוונטי. המעשה הוא פסול ויש לטפל בו, בצורה הולמת הן משטרתית והן ציבורית.
אבל במקביל, על הציבור, לא להישאר אדיש וממורמר - אלא לעשות מעשה כדי לשמור על זכויותיו. ולמי ששכח - לכל אזרח במדינה דמוקרטית יש זכות להגנה עצמית, לתנועה חופשית, להגנה על רכושו, בני ביתו, חיו וחיי משפחתו וקרוביו ולכן מותר לו גם על-פי החוק לבצע מעשים כדי לממש זכויות אלו. כאשר אזרחים נתקלים במטרד ציבורי, שמאיים עליהם ועל זכויותיהם, מותר להם לעשות מעשה בגבולות ההיגיון תוך הפעלת כוח סביר בנסיבות המקרה.
החוק הפלילי מעמיד לזכות האזרח גם, הגנות משפטיות כמו: הגנה עצמית, הכרח, כורח, הגנה על רכוש וגוף בשעת סכנה.
מותר לאזרח לבצע "מעצר אזרחי" ולמסור את המפר חוק למשטרה. מותר לאזרח ולפעמים אף חייב, כאשר הוא רואה שמתבצעת עבירה בנוכחותו, למנוע אותו ולעצור אותו ולמסור אותו למשטרה, ואף לעזור למשטרה בביצוע תפקידה, כמו השתתפות במרדף או כדי למנוע ביצוע עבירה נוספת, תוך כדי הבריחה.
לכן לדעתי, על ציבור הנהגים ברגע שנתקלים במחסום פיזי או מחסום אנושי - לנסות לשכנע אותם או לסלק אותם - אם המשטרה לא נמצאת בסביבה - כמובן בלי לאבד פרופורציה ובלי לאבד עשתונות. כאשר המשטרה נמצאת במקום, יש לאפשר לה לבצע תפקידה ללא ההפרעה.
המתנגדים, מחפשים רייטינג וסיקור עיתונאי טלוויזיוני בכבישים, לאחר שכנראה איבדו גובה והתעניינות ציבורית בתחום האידיאולוגי.
על הציבור להתעורר ולקחת חלק אקטיבי ומידתי, בשמירה על זכויותיו היסודיות הדמוקרטיות, כי מה רוצים הנוסעים בכבישים, להגיע הביתה בשלום ועל כך גם לפעמים צריך להילחם.