מעשה בתביעה לפיצויים בגין ירידת ערך שהגישה עיריית נצרת (אשר יוצגה בהליך ע"י עו"ד עפר טויסטר, מעורכי היומון, וע"י השמאי גיל הרצברג ממשרד השמאי זאב כהן) כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת בגין פגיעתה של תוכנית בחלקה השייכת לעיריה עקב שינוי ייעודה לייעוד של כביש.
וישאל השואל: מדוע תובעת העיריה את הוועדה המקומית שיש מי שיאמר שהיא בשר מבשרה? ונשיבו, כי כשאנו עוסקים בתוכנית כביש, החוק מחייב את יוזם התוכנית (במקרה זה מדינת ישראל, מ.ע.צ) לשפות את הוועדה המקומית, כך שבפועל 70% מהפיצוי לעיריה יהא ממקור חיצוני (מ.ע.צ).
לאחר שהוגשה התביעה והוועדה המקומית החליטה שלא לדון בה (על-מנת שלא תהא מראית עין של ניגוד עניינים) פנתה העיריה לוועדת הערר ושם הוסכם על מינוי שמאי מכריע.
בין לבין, ניתן פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (עמ"נ (ת"א) 202/02) שם קבע ביהמ"ש, לגירסת מ.ע.צ, כי עיריית חולון אינה יכולה להגיש תביעת פיצויים בגין ירידת ערך כנגד הוועדה "שלה". לכן מ.ע.צ טענה כי על השמאי המכריע לדחות את תביעת העיריה על הסף ולא לפסוק בה לגופה (זאת בנוסף לטענות נוספות לגופם של דברים).
עיריית נצרת טענה, מנגד, כי משמונה שמאי מכריע, קל וחומר בהסכמה, עליו לפסוק לגופו של סכסוך ומ.ע.צ מנועה בשלב זה לתקוף את עצם זכות התביעה. זאת ועוד, העיריה טענה כי גם לגופם של דברים, שונה המקרה מ"מקרה חולון" מכיוון שב"מקרה חולון" ראה ביהמ"ש בעיה לא בעצם הזכות לקבל פיצוי, אלא בכך שהוועדה אמורה לדון בתביעתה של העיריה ואילו במקרה דנן, מונה בהסכמה שמאי מכריע נטרלי.
השמאי המכריע אכן קבע כי עליו לפסוק פיצוי לגופו תוך שהוא דוחה את טענת הסף ומ.ע.צ פנתה בערר על החלטתו לוועדת הערר.
ועדת הערר דחתה את הערר וקבעה, כי אכן מ.ע.צ מנועה מלהעלות טענת סף מסוג זה ואף הוסיפה כי לגופם של דברים אין משל דומה לנמשל ואין "מקרה חולון" דומה ל"מקרה נצרת" וזאת מהטעם, כאמור, שבמקרה זה קיים שמאי אובייקטיבי.
ועדת הערר דחתה גם את יתר טענות מ.ע.צ (לעניין השפעת תמ"א 3 וצו הכרזה, לעניין התייחסות לתוכנית מופקדת, לעניין פסילת שומת שמאי מכריע מכיוון שהסתמך גם על ראיות שבידיעתו ועוד) ודחתה את הערר.
לא זו אף זו, ועדת הערר החליטה להשית על מ.ע.צ את הוצאות ההליך בסך של 15% מסכום הפיצוי שעל מ.ע.צ לשלם.