לא חכמה להיות חכמים לאחר מעשה, אבל כל מי שעיניו בראשו ראה מראש לאן הדברים מובילים. אינני שותף לדיעה שפרובוקטורים פעלו במקום, כפי שטוענים רבים, אבל ברור שהפעולה נראית כאילו אכן תוכננה על-ידי לשכת שרון.
מלון מעוז הים היה אמור להוות אחת מנקודות ההתנגדות החשובות לגירוש. אלפי אנשים במקום יכלו - בהתנגדות בלתי אלימה - לגרום לקושי גדול בתהליך. הדרך היתה ברורה: להכנס בשקט, באופן חוקי, ברשות הבעלים ומפעילי המקום, לחיות בתנאים בסיסיים ובשיפוץ מינימלי, לאסוף אדם לאדם, משפחה למשפחה, ולהמתין בסבלנות. לא להתבלט, לא להתעמת, לא לאבד את הסבלנות, לא "להתעצבן", לא לרצות "לעשות משהוא". לפעול כמו חייל מובחר בדרך למשימה חשובה, כמו שליח נאמן לשליחתו; להיות מרוכז במשימה, לא להתבלבל בדרך.
אך לצער כל מתנגדי הגירוש, קרה שם ההיפך הגמור. הכניסה לבית הערבי, וכתיבת "מוחמד חזיר" על הגג, היתה פעולה שבהגדרה מזערית ניתן לכנותה מטופשת ומופקרת. זו היתה התגרות מיותרת, בלתי מוצדקת ובלתי נסבלת בערבים באזור. ואם עוד נלוותה אליה כוונה לגרור את הצבא לעימות עם הערבים - הרי זו כסילות ואיוולת בלתי נסלחת.
כצפוי, הכניסה לבית עוררה התנגדות ערבית אלימה ועימותים קשים. יהודים הותקפו ונפצעו. אך דעת הקהל במדינה כולה, כולל דעת רוב רובם של מתנגדי הגירוש, לא יכלה לתמוך במי שנראה כמתגרה וחסר צדק, גם כשהותקף על ידי פורעים ערבים. קל וחומר, לאחר התמנות הקשות ששודרו בכל הערוצים (אף אם הערבי המוכה ניסה לדקור חייל, השתתף בידוי אבנים, ואף אם הוא בכלל נפצע קל) מה שנראה והוגדר על ידי התקשורת ודעת הקהל כ"לינץ'" - הכשיר את הקרקע להוקעת הקבוצה במקום, דחיקתם לשולי השוליים של המחנה (אף מחנה המתנחלים) וגירושם, ללא כל גיבוי, תמיכה, עזרה או הזדהות מצד גורם כלשהוא, כולל כל הגופים מתנגדי הגירוש.
הגוש נחסם - אך לא הופעלה תוכנית "יום פקודה". כוחות הגירוש צברו הצלחה ואימון רטוב, ומחנה הטובים, המתנגדים לגירוש, פולג וצבר כשלון שעלול לרפות ידיים.
כך אבדה לנאמני ארץ ישראל אחיזה חשובה ואסטרטגית שרבים תלו בה תקוות גדולות. שרון ומרעיו יכלו לחכך ידים בהנאה: גם פינו, גם גילו "מנהיגות" מול קומץ "פורעי חוק", וגם שבו והיטו את הסקרים לטובתם. למתנה גדולה מזו לא יכלו לקוות. הרי הסברת ההתנגדות לגירוש נשענת במידה מרכזית על תחושת העוול של גירוש יהודים מבתיהם; כניסה לבית ערבי משמיטה את הקרקע, ממש, מתחת לבסיס הטיעונים ותחושת הצדק האמיתית.
הלקח חייב להיות ברור: ההתנגדות לגירוש חייבת להיעשות מתוך אחריות, שיקול דעת וחשיבה כוללת, וגם נחישות ומסירות נפש. קבוצות קטנות המתנהגות באופן לא צודק, מתגרה ומקומם - פוגעות פגיעה קשה במאבק.
יודגש, שדווקא אחרי חסימות הכבישים הגדולות - נטו הסקרים לטובת מתנגדי הגירוש; כי חסימות מקובלות כחלק ממאבק דמוקרטי, וכשנעשו ללא אלימות על-ידי רבים - הן הביאו תוצאות חיוביות. אך מה שנעשה בחוף גוש קטיף - פעל, לצערנו הרב, ההיפך, וגרם נזק חמור.
איננו מתייאשים; המאבק על ארץ ישראל לא תם, והוא עשוי להימשך עוד שנים רבות. אך הלקח של מעוז הים חייב לעמוד מול עינינו תמיד.