המחזאי הצרפתי וולטר, הטמיע בלשוננו את אמירתו המפורסמת: "אינני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות כדי להגן על זכותך לבטא את דעותיך". אם היינו מעמידים את אותו וולטר בלב המציאות הישראלית היום, ספק רב אם היה עומד איתן מאחורי כל אחת ממילותיו.
יחד עם זאת, חופש הביטוי עודנו אחת הזכויות הבסיסיות של האדם, והוא מהווה מקור לאינטרס החשוב של זרימת מידע חופשי אל העיתונות הדמוקרטית.
הדרמה העיתונאית שחולל בית המשפט העליון בארה"ב, עם הרשעתה של כתבת ה"ניו-יורק טיימס", ג'ודית מילר, על שסירבה לגלות את מקורותיה, מעמיד במבחן חוזר גם את הדמוקרטיות המערביות והוותיקות בעולם. האמריקנים, הוכיחו פעם נוספת, כי סמלי הדמוקרטיה המתנוססים מעל דגלי המדינה, יכולים ליפול מהשמים מבלי שנוכל לדרוש בליבנו ולו משאלה אחת.
מילר הועמדה לדין בשל הדלפת שמה של ואלרי פלאם-וילסון, סוכנת סי-איי-אי, לאמצעי התקשורת, לפני כשנה. חשיפתה של פלאם חיבלה בקריירה שלה. ע"פ החוק האמריקני הייתה בה גם עבירה על החוק. לא של העיתונאים: להם מותר; של המקור שלהם.
למרות אהבתנו הרבה לידידנו האמריקנים, יש לומר כי הפעם אין לראות בהם מודל לחיקוי. עיתונאים לא יוכלו לבצע מלאכתם אם לא תהיה מוגנת זכותם לשמור על מקור האינפורמציה שלהם. דווקא פרשת "ווטרגייט" היא ההוכחה הטובה ביותר לכך: אלמלא מלאכתם של בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, עיתונאים ב"וושינגטון פוסט", היו האמריקנים נשארים תקועים עם נשיא שקרן, שהורה לפרוץ למשרדי מתחריו הפוליטיים, לשתול במקום אמצעי ציתות והאזנה, ולהביא לחיסולם הפוליטי של יריביו.
כאשר גוף ממלכתי דורש מעיתונאי לחשוף מקורות, אכן חופש העיתונות עומד במתקפה ויש להגן עליו. שלא בדומה לאמריקנים, ישראל כבר למדה את הלקח. בפס"ד ציטרין הכיר בית המשפט העליון, לראשונה, בקיומו של חיסיון המתיר לעד-עיתונאי שלא לחשוף את מקורות המידע שלו. יחד עם זאת נקבע: "החיסיון כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט".
בהחלטה התקדימית והעקרונית, קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, כי "יש להכיר בקיומו של חיסיון המתיר לעד-עיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו. חיסיון זה אינו החלטי, אלא יחסי, היינו - הוא כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יכול להורות על מתן תשובה לשאלה. הורה בית המשפט כאמור - חייב העד להשיב".
לדברי שמגר, "ההגנה על מקורות המידע, הדרושה לצורך ביצוע התפקיד העיתונאי, לרבות ההגנה על כיבוד יחסי האמון, שעל יסודם נמסר מידע תמורת הבטחה שהמקור לא יתגלה - היא, אפוא, בגדר אינטרס של הציבור, ולא עניינו הפרטיקולרי של העיתון או העיתונאי הנוגע בדבר".
אם נפשט הדברים, נראה כי בית המשפט העליון קבע מעין "מבחן משולש", שרק בהתקיימו ניתן יהיה למנוע את חיותו של החיסיון העיתונאי. ראשית, על הגילוי להיות "רלוונטי" - עליו לכלול נתונים הדרושים לצורך קיומו של המשפט. שנית, על הגילוי להיות "חיוני ובעל חשיבות" - כך שנבדוק האם אכן מדובר בעניין מהותי. שלישית, נבחן האם לא ניתן להשיג את המידע ממקור חלופי; כלומר, האם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות, מבלי לדרוש גילוי של מקורות המידע. רק בהתקיימם של שלושת התנאים הללו, יפגע בית המשפט בזכותו של העיתונאי לחיסון מקורותיו.
"האפשרות שאנשים יישלחו לכלא רק משום שעשו את עבודתם כהלכה מבשרת רעות לכל עיתונאי, לכל אזרח", כותבים ראשי העיתון "ניו-יורק טיימס". "אבל עם כל דאגתנו לשלילת חירותם של קולגות, עומד כאן על הפרק משהו הרבה יותר גורלי. העיתונות לא יכולה לפעול ללא מקורות מידע, וקודם כל מקורות מידע מתוך השלטון. זה מנוגד לתפקיד שייעדו לעיתונות האבות המייסדים שלנו - להיות רשות רביעית, שמבקרת את השלוש האחרות".
כנסת ישראל טרם הצליחה להביא להיוולדו של חוק חסיונות בעלי מקצוע, הכולל גם את החיסיון העיתונאי. וועדת מעוז, שקמה בשנת 1993, כשש שנים לאחר פס"ד ציטרין, ואשר העלתה טיוטת הצעה בנושא - נפלה, כמו רבים אחריה, בין כיסאותיהם המרופדים של חברי הכנסת.
ראוי שדווקא מקרים דוגמת משפטה של ג'ודית מילר - הגם שהם מרוחקים אלפי קילומטרים מבית המחוקקים שלנו - יזכירו לנו כמה חשובה חקיקה פרלמנטרית שתגן על עבודתו של העיתונאי הישראלי. פרשת ברוך קרא ועו"ד גלאט-ברקוביץ' רק הוכיחה כי הלכת "ציטרין", לבדה, לא מספיקה לביסוס עבודה עיתונאית בטוחה.