לארה"ב יש, במידה גבוהה, מונופול על שיווק האנרגיה - הנפט - בעולם. לכן, מדינות אירופה חייבות לרצותה, שכן הן תלויות בנפט שבשליטת ארה"ב. סין, שהיא צרכנית הנפט השנייה בגודלה בכלכלה העולמית, עושה "שמיניות באויר" להשיג מקורות נפט שמחוץ לשליטת ארה"ב - מדינות חבר העמים וכד'. וזהו נפט המושג בדרך לא דרך ממקורות רבים, ותוך תמרונים שונים וניצול מצבים מזדמנים.
ומאיפוא הנפט הזה לארה"ב, הנפט שהוא אחד ממקורות השפעתה הגדולים ביותר? מהמזרח התיכון. שפע אדיר של נפט בכמויות כמעט בלתי נידלות, הרבה מעבר לכל איזור אחר בעולם. וכך, הצי האמריקני מגן ביכולת מלחמתית גבוהה, בכוננות מירבית ובחימוש רב, בסיוריו על נתיבי הנפט היוצאים מהמזרח התיכון.
ומסיבה זאת, פחדה העצום של ארה"ב הוא הפונדמנטליזם הערבי. והיא עושה הכל לחזק את המשטרים הערבים במלחמתם בפונדמנטליזם, למשל "האחים המוסלמים" במצרים. והיא מנסה בכל דרך למנוע את פניית ההמונים בארצות הערביות לתמיכה בפונדמנטליזם.
באלג'יר למשל, ארה"ב, שמטיפה לדמוקרטיה, תומכת במשטר צבאי הנישען על מיעוט ומדכא ביד ברזל את רוב האוכלוסיה, שהצביעה בעד הפונדמנטליסטים. וכך, ארה"ב מנסה לפחות לשמור על ניראות בעיני המוני ערב, של תמיכה בעניין הערבי הספציפי של הסגתנו משטחי יו"ש וחבל עזה.
לעיתים הדבר מתבטא בדיונים אין-סופיים, השומרים על מראית עין של מומנטום ל"התקדמות" כלפי הנסיגה המובטחת, כאשר שגרירים-מעופפים אמריקנים נוחתים בישראל, מקיימים סבב שיחות, חוזרים לארה"ב ושוב באים לאיזור, כפי שהיה בימי קלינטון ובוש האב. לעיתים מופעלים גם לחצים אקטיביים ונימרצים יותר. למשל, בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, הבטיח בוש האב לסוריה ומצרים את הסגת ישראל, כתמורה על הצטרפותם לקואליציה האמריקנית נגד עירק. יצחק שמיר, איש עקשן, הצליח מעט להדוף לחצים אמריקנים, אך במחיר הסתכסכות עם בוש האב בתקופת סוף כהונתו, ובמחיר עיכוב ערבויות אמריקניות בסך 10 מיליארד דולר. רבין מאידך, אדם בעל אורינטצייה אמריקנית מובהקת עוד מתקופת היותו שגריר בוושינגטון, נענה ללחץ האמריקני על ישראל לסגת - אותה נסיגה שהבטיחו האמריקנים לסוריה ומצרים כתמורה לתמיכתן בקואליציה נגד סדאם חוסיין שפלש לכווית. היענות זאת ללחץ האמריקני מצד רבין, במידה רבה לא היתה דבר אחר, אלא הסכם אוסלו, שהוצג לעם בישראל כיוזמה מרצוננו החופשי לקראת שלום עם הפלשתינים.
וכיום, גם הנסיגה מגוש קטיף ומצפון השומרון, מוצגת כאותו ריצוי של ההמונים בעולם הערבי, ריצוי של הפגנת תמיכה אמריקנית בעניין שהוא בנפש רבים בעולם הערבי - נושא פלשתין. שמה אחרת, מנקודת ראות אמריקנית, הם יפלו בזרועות הפונדמנטליסטים כפרי בשל, ואז צפויות צרות צרורות לאספקת הנפט המסיבית: פיצוץ צינורות נפט, טרור במוקדי שאיבת נפט, ועד הבערות מסיביות של שדות נפט. וכל זאת במקרה הטוב בו המשטרים הערבים לא יופלו על-ידי הפונדמנטליסטים, דבר שיחייב פלישה אמריקנית מסיבית והסתבכות עם לוחמת גרילה בכל האזור. או לחילופין, ריצויים של משטרים פונדמנטליסטים בעייתים למדי, סחטנים ועריצים.
וכאן, דב ויסגלס אמר בראיון ב"הארץ" לפני כחמישה חודשים כי האמריקנים יסתפקו ב"הינתקות" וכתמורה נוכל לשמור ברשותנו את גושי ההתיישבות הגדולים. בוש נתן לשרון הצהרת כוונות באפריל 2004 על כך שלא תהיה חזרה לגבולות 67, ו"יש להתחשב בכל הסדר, במציאות שהתהוותה מאז 67' בשטחים". אלא שהערבים הקימו קול צעקה, והצהרות האמריקנים נעשו אמביוולנטיות. דומה גם שבמדיניותם הנוכחית של קידום ה-Freedom Agenda במזרח התיכון, ומלחמתם בעירק, תעלה הנטייה האמריקנית לרצות את ההמונים הערבים, ביתר שאת.
כך, השאלה הגדולה היא האם יסתפקו האמריקנים ב"הינתקות", או ילכו הלאה עם "מפת הדרכים", ויקנו לה פרוש של נסיגות גדולות מאוד?