משה דיין ינוח בשלום על משכבו נהג לומר בערוב ימיו הפוליטיים, כי "רק חמור איננו משנה את דעתו". מן הבחינה הזאת אפשר לקבוע בוודאות כי יואל מרקוס קשישא, עיתונאי ברוך כשרון כתיבה, איננו חמור. כל מי שעוקב אחר כתיבתו הפובליציסטית יוכל לגלות ללא קושי כי מרקוס שינה דעתו לא אחת ולא שתיים. הוא העריץ מנהיגים וקילס את פועלם ואחר כך תיעב אותם כשהוא מנסה, כמיטב יכולתו, לחסל אותם. וזו בהחלט הייתה זכותו. אחד מאותם יעדי תיעוב-הערצה מרקוסיים הוא אריאל שרון.
במשך שנים רבות נהג מרקוס להשתלח באריאל שרון ולתלות בו כמעט כל רע אפשרי. עד לרגע המפץ הגדול. הרגע בו הפך שרון את עורו האידיאולוגי והחל לפעול על פי התוואי האידיאולוגי-שמאלי שבו דוגל מרקוס. מאותו רגע הפך שרון כמעט למושא הערצתו של מרקוס. הערצה כמעט-אלילית זו אף הגיעה לגבולות כמעט בלתי מתקבלים על הדעת כאשר מרקוס כתב כי צריך "לשים בצד" את הדיון הציבורי-משפטי של שחיתות משפחת שרון ולתמוך בראש הממשלה לפחות עד שיסיים את "המהלך המנהיגותי" של ההתנתקות.
גם בנימין נתניהו זכה, במשך השנים, לחטוף חיצים נוטפי ארס ולעג ציני מר מקשתו של מרקוס. גם הוא זכה למנה הפוגענית - המעוטרת במלים יפות, נבחרות, מדוייקות - שניסו להציג את נתניהו כמי שאינו מסוג לעמוד בלחצים, כמי שאומר "כן" וגם "לא" בנשימה אחת, ועכשיו גם כמי ש"יושב על הגדר" בשאלת ההתנתקות ומן הטעם הזה דינו להימוג מן החיים הציבוריים כמו משה דיין בשעתו.
במאמרו ("הארץ" 8.7.05) תובע מרקוס מנתניהו להצביע ALL THE WAY בעד ההינתקות. "המשחק הכפול של 'לא' ו'נמנע' נגמר" פוסק מרקוס את פסוקו הנבואי ומבהיר, כדי שלא תהיה כל טעות, כי לקראת "הקריירה הבאה" של נתניהו - כנראה כראש הממשלה - "על נתניהו לנהוג כג'נטלמן ובאסירות תודה לשרון שמשחרר אותך לקראת הקריירה הבאה שלך מענשם של מיליון וחצי מערביי עזה". העובדה שנתניהו משוכנע בכל ליבו כי גם אחרי פינוי היישובים מגוש קטיף לא "נשתחרר" מערביי עזה וכי בעיני הפלשתינים ההינתקות איננה אלא נסיגה המעידה על חולשתה של ישראל ועל אי יכולתה לעמוד בלחצי האינתיפאדות - כנראה כלל אינה ראויה להתייחסות בעיניו של מרקוס, משום שהיא יכולה לערער את הטיעון ה"כמו-לוגי" שהוא מנסה להציג.
סביר מאד להניח, על-פי היסטוריית הכתיבה ושינוי הדעות של מרקוס, כי הוא לא ירפה מנתניהו עד שזה יאמר "רוצה אני" ויתאים את דעותיו לאלה של הוגה הדעות המוביל של "הארץ". אבל באותה מידה סביר להניח שנתניהו לא יחליט לפתע להפוך את אמונתו רק כדי לזכות ב"תהילת מרקוס". כבודו של מרקוס כ"מחלק הציונים הלאומי" במקומו מונח, אך גם עמדתו של נתניהו באשר להינתקות ולאינתיפאדה הרצחנית הבאה שלדעתו תנחת עלינו בעקבותיה - יציבה וברורה כשהייתה.
קוראי עיתונים מתייחסים, לא אחת, אל כותבי הגות מסוגו של יואל מרקוס, כאילו הם לפחות נציגיו עלי אדמות של קול המצפון הציבורי. למרבה הצער שוכחים הקוראים, ואולי אף אינם מודעים לכך, כי הכותב-המבקר גם הוא אינו אלא בשר ודם, שהתחנך בבית מדרש אידיאולוגי מסוים, וכל מה שהוא עושה בכתיבתו הינו רק הבעת דעתו האישית. לא פחות אבל גם לא יותר. מעריצי כתיבתו של מרקוס, מבין קוראי "הארץ", מתמכרים לקריאת מאמריו לא רק בגלל האידיאולוגיה ההולמת את דעתם, אלא גם בגלל ההנאה הנגרמת לקורא מרמת הסגנון, מהשנינות, מהעקיצות הכואבות, מהארס המופנה אל נשוא הביקורת. כל הדברים שהם, אולי, היו רוצים להביע - אך בהיעדר במה הולמת אין הם יכולים להביא לידי ביטוי את משאלת ליבם. ומרקוס כנראה מספק להם את מנת התרפיה הנפשית הרצויה.
זכותו, ואולי אף חובתו העיתונאית של יואל מרקוס, לבחון את אישי הצמרת הפוליטית של ישראל על-פי הנסיבות המשתנות ובמקביל לשינוי שחל בהם - גם לשנות את דעתו באשר לפועלם. זכותו בהחלט גם לתמוך, מטעמים אידיאולוגיים, באריאל שרון ולתבוע מנתניהו שיצטרף גם הוא למחנה אומרי ה"הן" לשרון. אבל השאלה שצריך הקורא הנבון לשאול את עצמו, במקרה שהוא קורא את כתבי יואל מרקוס, האם במקרה של אריאל שרון יואל מרקוס הוא עתונאי הוגן ומאוזן או בסך הכל "קול אדוניו", שלפעמים, בהתאם לשינוי הנסיבות, תומך בידו הימנית של שרון ולפעמים בידו השמאלית.
ועל-פי המסקנה האישית של כל אחד מן הקוראים יש להשיב על השאלה המוזרה משהו: למה, באמת, יוצא מרקוס מגידרו ההגותי כדי לתמוך בשרון ולחסל את כל אלה שדעתם שונה מדעתו.