עקרון השוויון

עִקְרוֹן הַשִּׁויוֹן הוּא חֹק יִסּוֹד רִאשׁוֹן בּנְתִּינָה הֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ נוֹתֵן אֶת הַטּוֹן כִּי הֳרֵי הַדַּל בֶּן אָדָם כְּשֶׁלְעַצְמוֹ אָדוֹן זוֹ צְרִיכָה לִהְיוׂת הַמְצִיאוּת וְלֹא חָזוֹן וְנֹאמַר אֵָמן כֵּן יְהִי רָצוֹן בְּרַם הַמְצִיאוֹת שׁוֹנָה וּבַפָּנִים טוֹפַחַת כְּשֶׁבַעַל הַהוֹן שׁוֹלֵט וְהֶעָשִׁיר מְטַפַּחַת לֹא שׁוֹעִים לְשַׁוְעַת עֲנִיִּים שֶׁבַּשּׁוּלַיִם מְצַפִּים לְבוֹא עֶזְרָם וּמָגִנָּם מְהַשָּׁמַיִם וְכִי תִּשָּׂׂא כַּכְּתַב עַל הַמַּיִם בְּרַם הַזְמָן שֶׁחָלַף מוֹכִיחַ אֶת גְּבוּרָתוֹ שֶׁהָאָרֶץ הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל אֶרֶץ נַחֲלָתוֹ וְכִי אֵין עָם כְּיִשְׂרָאֵל רוֹדֵף שָׁלוֹם כְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָפַךְ לִמְצִיאוּת חָלוֹם וּלְכֹל עָם בְּתֶבֶל יֵשׁ מָקוֹם הֶָעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט כאן מדובר בעריכת מפקד אחד מהמפקדים שיעשו עוד יוצאי מצרים, זאת כדי לדעת מספר הלוחמים בעת מלחמה, שַׁתִּקָּרֶה לישראל בדרכם לארץ כנען. גיל ההצטרפות לעושי מלחמה הוא בן עשרים שנה ומעלה. ואין יוצאים מן הכלל, ולא מי שתורתו אֻמָּנוּתו, כהגדרת חלק נכבד מעם ישראל. רש"י כותב בעניין זה כך: משתחפץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תִּמְנַם לְגֻלְגֹּלֶת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם... שהמנין שולטת בו עֵין-הָרָע. אנו רואים כי הפרשה קובעת כללים שהעם היוצא ממצרים לא ידע אותם. מצד אחד הכנת הכוח המתאים שילחם על קיומו של העם ההולך ומתגבש כיחידה אחת ומצד שני להשריש בעם את הסולידריות כדי שדל ועשיר יהיו שוים בעיני האלוהים וכולם מתפקדים כפי שזה קבל ביטוי בפרשה: כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם. (ל/יב) כולם נושאים בעול בכך שכל אחד מבני ישראל שגילו מעשרים שנה ומעלה יתן מחצית השקל להתפקדות. הכתוב רוצה לומר שמדובר בעשיר ודל בלא יוצא מן הכלל. על-ידי זה שנותנים כולם מחצית השקל כדי ש"הֶָעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (ל/טו). כאן הביטוי כֹּפֶר נֶפֶשׁ לא כדי שלא יצא למלחמה. נהפוך הוא כדי שיכלל בין הלוחמים. אומנם נאמר לבני ישראל: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (בשלח יד/יד) אלא שחכמינו נתנו לזה את המשמעות הנכונה שלא ישב אדם בחיבוק ידים ולתת לקב"ה להלחם במקומו, לכן נאמרו חז"ל: אל תאמר תחרישון אלא תָּחַרְשׁוּן - תַּעֲשּׂו. ובמלים ברורות - תלחמו ותנו כתף במלחמה זו אם לא תעשו אתם למענכם לא יעשה הקב"ה במקומכם מה שאתם חייבים לעצמכם. המסיתים והערב רב כמעט והמיטו אסון על ישראל. כמו שבלשון ימינו אומרים, עוד לא יבשה הדיו על הניר וכפר הפרו את הברית שכרת ה' עם עם ישראל. חז"ל מגוננים על אהרן שנאלץ לעשות את רצון ההמון שדרש מאהרן: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו (לב/א). חטא העגל, כדברי חכמים כדרשה, התרחש ארבעים ימים אחרי מתן התורה למרגלות הר סיני. כאשר לא שב משה נכנס ללב העם החשש ששוב לא יחזור משה וחל כאן תרחיש אָבְדָּן האמונה. למרות הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה למען ישראל במצרים, ולאחר מכן על הים וכאשר הלך העם במדבר. זה נראה בלתי מתקבל על הדעת. לכן רז"ל אמרו האשמים בחטא העגל הם "המסיתים" והערב רב. זה שגסתפח לישראל בצאת ישראל ממצרים, לכן עמנו אינו ממהר לקבל גרים, ונאמר עוד על כך קשה הסתפחות הגר "כספחת". עברו רק 40 ימים ממתן תורה וכבר אבדואמונה? לכך למדים מלשון הפסוק: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד/ז') לפסוק זה צורף הפסוק: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט/ו). המדרש רואה במלה לי שבפסוק כמלה מיותרת, כי הרי ניתן לאמר: ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש וזה מובן. אלא שבגימטריה לי שוה ל-40 מכאן הרמז ל-40 הימים מקבלת התורה למרגלות הר סיני שם אמרו: נעשה ונשמע, עד אשר נטשו את האמונה באלוהי ישראל. ועל זה אמר רבי מאיר: דברי ישראל אז, היו אחד בפה ואחד בלב. וזה שנאמר בתהלים: ויפתוהו בפיהם ובלשונם יְכַזְּבוּ לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו.(עח/לו,לז) כלומר כשאמרו, נעשה ונשמע, לא הִתְכַּוְנוּ למה שהם אומרים. זה גם מופיע לאחר מכן פעמים רבות בדברי הנביאים בתוכחתם לישראל הָחַטָּאִים.

משה מְשַׁבֵּר את לוחות העדות

על אף זעמו של משה על העם שהקב"ה כינה אותו: "עַם קְשֵׁה-עֹרֶף הוא" (לב/ט) משה לא נואש אך בערה חמתו ביחוד כששמע דבר ה' אליו: ועתה הניחה לי ויחר-אפי בהם וָאָכַלֵּם ואעשה אותך לגוי גדול.(לב/י) משה אזר אומץ כדרכו ואמר להקב"ה, אם תעשה כן: למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם לַהֲרֹג אֹתָם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה. שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך (לב/יב). אולם משירד משה מן ההר ובידו שני לוחות העדות שהם מעשה אלוהים וראה את העגל והמחולות, השליך משה את הלוחות מידו, וישבר אתם תחת ההר.(לב/יט) וגם טחן את העגל עד דק ושרפו באש. וזרה אותו על פני המים. כאן מתעוררת תמיהה איך אהרן נכנע לדרישת העם לעשות עגל? זה השונה בין נביא לכהן. אצל הנביא אין פשרות את דבר אלוהים מְקַיֵּם בכל תנאי ואיננו מתפשר על כך, כפי בשברו את את הלוחות מעשה ידי אלוהים. ואילו אהרן הכהן שמשמעות הכינוי כהן אינו אלא ציון תפקידו של הכהן בתפקיד ביצועי כגון: מִנְהָלִי או מֶמְשָׁלִי, כשנתקל בהתנגדות העם ולצו עליו הוא התפשר מבלי להסכים למה שהוא עתיד לעשות, אהרון נמנע מלהתעמת עם ההמון. הוא למעשה נכנע להם למורת רוחו. רבותינו ז"ל אמרו משהסכים אהרן לעשות את העגל, ניסה להשהות בכך את עשית העגל. עשה זאת בדרישתו להביא למקשי עשית העגל את תכשיטי נשותיהם נכסף וזהב. אהרן סבר כי הנשים יתנגדו לתתם, כטבע הנשים לשמור את תכשיטיהם מול כל לחץ שיעשה עליהן. אהרן סבר כי הבאת תכשיטי הנשים תמשך עד רדת משה מן ההר, אלא שהנשים מסרו תכשיטיהן מפחד ואלה שסירבו נתלשו תכשיטיהם מעל גופם לתתם לאהרן הכהן לעשיית העגל. כדי לחזק את הדעה כי הנשים לא היו שותפות לעשית העגל, למרות שֶׁנַּתְנוּ או שנלקחו מהן תכשיטיהן על כָּרְחַן אמר קֹהֶלֶת: ואשה בכל אלה לא מצאתי (ז/כח). רמז לכך שבחטא העגל הנשים לא לקחו חלק ועל כך שִׁבַּח אותו קהלת. חז"ל מגיעים למסקנה שהנשים לא השתתפו רצונית בחטא עשית העגל מהמלה "אלה" מדברי קהלת בפסוק בכל אלה לא מצאתי. הרי החוגגים היוצאים במחולות סביב העגל, אמרו: אלה אלוהיך ישראל (לב/ח) כמובן שהנשים לא נטלו חלק באמירה זו ב-"אלה" הכונה במלה אלה לעגל . וְלִכְבוֹדְכֶן נְסַכֵּם סִכּוּם לְתִפְאָרָה רְאוּיוֹת הַנָּשִׁים לְשֶׁבֶח וּלְהוֹקָרָה שֶׁהֵן לֹא נַטְלוּ חֶלֶק בָאֲשֶׁר קָרָה נִכְּרָה אָז בֶּאֱמוּנַת הַַגְּבָרִים חֻלְשָׁה הַאֲמִירָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לֹא מֻמְשָׁה וּמֹשֶׁה לֹא שָׁתַק וְלֹא הֶחֱשָׁה הוֹכִיחַ מֹשֶׁה אֶת הָעָם עַל הַחַטָּאָה שֶׁלּא כְּדַרְכּוֹ לֹא הִסְתַּפֵּק בִּמְחָאָה כָּכָה יֵעֲשֶׂה לָעָם שֶׁשָּׁכַח אֶת הַבְּרִית יֵעָנֵשׁ לְבַל יִטּוֹשׁ אֱמוּנָה בָּה' שֶׁנִית רָאִיתִי מִן הָרָאוּי לְהַהְדָּרָה לַחֲזוֹר שׁוּב לְזֹאת הַמַּהְדּוּרָה כִּי תִּשָּׂא עוֹד פָּרָשָׁה בַּסִּדְרָה בָּהּ יָצְאָה קְהִלַּת יַעֲקֹב מִגִּדְרָהּ נָטְשָׁה כְּהֶרֶף חָכְמָה וּתְבוּנָה מִשֶּׁנִתְעַרְעֲרַה בְּמִקְצַת הָאֱמוּנָה מִיָּד הָעַם נָטַשׁ וְעַל עֲקֵבוֹ שַב נִכְנַע לְיֶּצֶר הָרַע וְחָבַר לַעֶרֶב-רַב וּכְשֶׁאָמַר בָּהַר נַעֲשֵׂה וְנִשְׁמַע שִׁקֵּר בְּלִבּוֹ וּבְעֵת מִבְחָן זֶה נוֹדַע טוֹב מִדֵּי פַּעַם שׁוּב לְהַזְכִּיר כִּי הַכְתוֹבֶת נִמְצֵאת עַל הַקִּיר לְבַל אֶת הָאֱמוָּנה בַּשַּׁוְא נָמִיר וְאֶת עָתִיד עַמֶּנוּ לַשַׁוְא נַפְקִיר זֶה קָרָה אָז, וְזֶה קוֹרֶה תָּמִיד כְּשֶׁמוֹכְרִים עָתִיד בִּמְעַט נָזִיד וּמְמִירִים חַיֵּי נֶּצַח בְּחַיֵּי שָׁעָה וְאָז נִמְצָא כִּי חָכְמָתֶנוּ נִתְבַּלְעָה עַד מָתַי זֹאת לָנוּ נְעוֹלֵל וּנְקַעֲקֵעַ נֶצַח יִשְׂרָאֵל אָז עַד מָתַי בָּעִקָּר נִבְגּוֹד וּלְעֶגְלֵי הַזָּהָב נִסְגּוֹד