לא בכל יום זוכה אדם לתחושת רוממות נפש עילאית כפי שזכיתי אני, ולהנחתי אף עשרות אלפים שכמותי, אור ליום י"ב תמוז תשס"ה, בכביש שמנתיבות - בואכה כפר מימון.
כחבר בפורום משפטנים למען ארץ ישראל, נכחתי בכנס הפתיחה שהתקיים באולם המועצה האזורית שדות נגב: האוירה היתה קשה; הידיעות על מאות אוטובוסים שנעצרו בידי כוחות הממשלה בכל רחבי הארץ היכו בנוכחים (אשר מורגלים כבר בפרובוקציות שונות ומשונות מצד השלטון) יצרו תחושה של "הנה יום הדין", הדוברים בכנס, ובעיקר הוותיקים ולמודי הקרבות שבינהם (אלופי המשנה במיל. גדעון אלטשולר ומשה לשם), גזרו גזירה שווה מקרבות הבלימה וצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, לבין הצעדה הצפויה.
ביטויים שנחקקו בפנתאון הלאומי כגון: "תביאו את הדוברות", "נוע נוע סוף", "מטרת המבצע היא להגיע לתעלה ואי הגעה תיחשב ככישלון" הועלו שוב מתהום השכחה, תוך התאמתם לרוחם של ימים אלה, כאשר את תפקיד "התעלה" מילאה הגדר שמסביב גוש קטיף (האם להגיע רק ל"קו המים" או שמא ל"צלוח בכל מחיר") ואילו את מקומם של "הדוברות" מילאו הפעם עשרות אלפי נאמני הארץ, גברים נשים וטף, שנעו דרומה, מי ברכב ומי ברגל.
ראוי לציין בהקשר זה את דבריו של אל"מ אלטשולר שעמד בראש מטה אוגדת שרון במלחמת יוה"כ, אשר ציין כי האלוף אריאל שרון היה בכיר מסרבי הפקודה בצה"ל, (כאשר סרב לפקודה להעביר את אחד הגדודים שהיו תחת פיקודו לאוגדה אחרת) נוכח טענתו, כי בנקודה בה הוא נמצא הוא רואה את מפת הקרב טוב יותר ממפקדיו נותני הפקודה!
עם סיום הכנס ולאחר נסיעה קצרה למתחם ציון קברו של הבבא-סאלי, עמדנו לתפילת מנחה במקום הצופה לדרך שמהכביש הראשי לציון הבאבא-סאלי שם התקיימה עצרת הפתיחה: אלפים בכתום, חלקם נושאי דגלי כחול ולבן (אל תשכחו שהכחול והלבן הם הצבעים שלנו, ואסור לתת לשמאל לנכסם לידיו!), מבוגרים וצעירים, זקנים ותינוקות בעגלות נהרו לעצרת הפתיחה תפילה בצורה מסודרת ובסדר מופתי, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שקראנו אך בשבת האחרונה: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים".
ולאחר העצרת (שחולקה לעצרת רוחנית ולאחריה עצרת פוליטית שאף היא היתה בעיני רוחנית במובנים רבים) החלה ההתארגנות לצעדה: על-פי השמועות שרחשו באויר, היתה הצעדה אמורה שלא לצעוד בפקודת הממשלה, ואכן אלפים רבים של חיילים ושוטרים לרבות סוסים ופרשים, עמדו לצידי הדרך "ערוכים לקרב" היתה דריכות באויר ותחושת מצוקה, אך זו התפוגגה תוך רגעים ספורים:
ואז החל המצעד - בסדר מופתי באהבה, בחדווה, בשמחה, בנחישות ובאחוות אחים שאין כמותם בשום מקום אחר - צעדו עשרות האלפים: יש שפצחו בשיר ויש שעסקו בתורה, יש ששוחחו על דא ועל הא ויש שנתעטפו בשתיקה, היתה תחושה ששעה גדולה הולכת וקרבה אך השמחה ש"בשבת אחים גם יחד" עדיין מעורבת בדאגה מחרב הכורת שטרם נסתלקה.
פגשתי בדרכי שניים מאנשי נווה דקלים, - לאחרונה כל שיחה ופגישה עם אנשי גוש קטיף, מעוררת בי התרגשות והזדהות, לאחר ששאלוני למקום מגוריי, אמרתי להם כי עד עתה יכלו אנשי גוש דן ללמוד מאנשי גוש קטיף, מהי מסירות, מהי נחישות ומהי אהבת הארץ, אלא שבעקבות סגירת גוש קטיף והצבת המחסומים סביבו, יכולים סוף סוף גם אנשי גוש קטיף ללמוד משהו חדש המוכר לתושבי גוש דן מחיי היומיום - מהם פקקי תנועה אינסופיים…
והמיצעד המשיך לצעוד, כוחות הביטחון הרבים מאוד עמדו משני צידי הכביש והביטו בצועדים בבחינת "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" נדמה לי כי לא אטעה אם אומר כי רבים רבים מהם הזדהו עימנו ואף היו מצטרפים אלינו לו רק ניתנה להם הרשות. בכל מקרה ובכל מצב לא היה כל עימות מילולי ולכל היותר הוחלפו בין הצדדים דברי ברכה ואולי גם דברי מתיקה…
בבקעה שלפני חניון הלילה נעצר המיצעד, המשטרה והצבא סגרו על הצועדים משלושה צדדים והכניסה לחניון נאסרה, ריכוז כוחות אדיר באורות מהבהבים של כחול, אדום וצהוב הזכיר לי תרגילי אוגדה וגיס בהם השתתפתי בהיותי מפקד טנק בצה"ל, שוב גבר החשש שמא הכל היה לשווא ואוטוטו "תפוזר ההפגנה" באמצעות זרנוקי המים והסוסים ורוכביהם שנקבצו מסביב.
ואז - ראיתי את אחי בשעתם הגדולה: איש לא חרף ולא גידף, איש גם לא הרים את קולו (למעט אחד שמצא תיק ובו מאות שקלים וניסה לאתר את בעליו ובכך לזכות גם במצוות השבת אבידה!) היו שישבו על הכביש ושמעו דברי תורה מהרבנים וראשי הישיבות שנטלו חלק בצעדה, היו כאלה שישבו במעגל ושרו את שירי הארץ בליווי גיטרה, היו שניצלו הזמן לתנומה קלה ולמנוחה, אך איש לא יכל למנוע מיחידים שהלכו וגברו להגיע לחניון ובסופו של דבר להביא להסרת החסימה ולכניסת הרבבות לחניון, והכל ללא כל אלימות ישירה או עקיפה, מילולית או פיזית.
מעולם לא הרגשתי גאווה כה גדולה להיות חלק מציבור אמוני עצום ורב המגיב באיפוק להתעמרות הולכת ונמשכת של שלטון קורס המשסה בו בבניו הטובים ביותר שהפכו למתנגדיו - את כל כוחותיו, מעולם לא חשתי אחדות ונכונות בצדקת המטרה והדרך כפי שחשתי בליל אמש, (לצערי מפאת עבודתי נאלצתי לעזוב את המקום ולשוב לביתי ללא לינת לילה).
המלצתי לכל מי שמונחים כמו אהבת העם והארץ עדיין מפעפעת בעורקיו (לרבות מי שאינו משוכנע בהתנגדותו להינתקות) סעו לנתיבות, לכפר מימון, לחורשת רעים לגוש קטיף או לכל מקום בו מרוכזים אוהבי הארץ (עדכונים על המיקום המדויק בחדשות), תחזרו משם חזקים עם מצברים טעונים ותחושת רעננות למרות האבק, החום והזיעה.
לא צריך לנסוע לגואה ולהודו או (להבדיל) לאומן, כדי לחזור "אדם אחר": הטוב והיפה נמצא כאן ועכשיו "וכל הרוצה לבוא וליטול יבוא וליטול". אמש זכיתי לראות את עוצמתה האדירה של "ארץ ישראל הישנה והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת". בואו בהמוניכם!